יוצרות כותבות על עצמן

נורית זלדמן

 

חזרה למדור

"יוצרות כותבות על עצמן"

 

 

עוד ב"הדרך למעלה:

 ארכיון מאמרים

  בריאות

 כל הטיפים

  סגנון חיים

  יעוץ

  כיתבי לנו

 

מי את, נורית?

אני? אני הילדה מקיבוץ גניגר שמסתובבת בין השבילים.

 

מה זה אומר?

...שגם עכשיו אני ממשיכה להתגעגע לאדמה, לעצים. לנוף. לבית...
גדלתי שם, אבל דווקא שם לא יכולתי לגדול. להתפתח. לחיות...

שם, במקום בו לא ניתן מקום לשונות, נולד וצמח בי לראשונה הצורך לביטוי הייחודיות. להיות אחרת. אני זוכרת שכבר בכתה א', בבית הילדים המשותף, הבטיחו שאבא של אחד הילדים יצבע בכל חדר פס בצבע אחר. ההבטחה לא התקיימה.
 

הייתי עסוקה בלהיות כמו כולם. ויתרתי על הייחודיות ואולי אפילו לא הייתי מודעת לצורך בה, אבל הוא עבד, בעבע, עשה את שלו...
 

בתיכון אף אחד לא העלה על דעתו אפשרות של לימודי אמנות. "תלמדי כבר אחרי הצבא", אמרו לי. מצאתי את עצמי במגמה ריאלית ,"כמו שצריך". סטודנט שהגיע אלינו מחיפה כדי ללמד, אמר לי "גשי אל הלוח". אני??? לא באה ללוח! "אז צאי מהכתה!!". הוא לא ידע את שידעו כולם - אותי לא מוציאים מהכתה! היה צריך להגיע מישהו מבחוץ, כדי להראות לי שבעצם, אני כן שומרת על הדרך שלי.

אני חושבת שהצורך בייחודיות, שהודחק, התפרץ לבסוף החוצה והוביל לחיפוש אחר מסלול שיביא לביטוי את הייחודיות שלי.
 

אמנם הבחירה הראשונית הייתה שוב אוטומטית, אחידה - הלכתי ללמוד להיות מורה למלאכה – אך כנראה שהרתיעה שלי מהשאיפה לאחידות, לתכליתיות הקונקרטית בתוצרים, דחפה אותי ללמוד גם חינוך לאמנות, אמנות מהסוג שנותנת ביטוי אותנטי לייחודיות, למופשט ולספונטניות.

 

למדתי לתת לעצמי ליצור. ליצור בחומר וליצור את עצמי. שם נולד הצורך, ואולי תחושת השליחות, להעניק את אותה הזדמנות/מתנה גם לאחרים, והמשכתי בחינוך ליצירה, הבעה באמנות, וכמובן לתרפיה באמנות.
 

כבר בתחילת דרכי המקצועית, כשהוזמנתי ללמד מלאכה, נוצר מה שנקרא אח"כ 'המועדון היצירתי' - מרחב יצירה בו יכולנו, הילדים ואני, ליצור ולחפש אחר ביטוי חיצוני לפנימיות שלנו. לייחודי שבנו.

 

התמודדנו ביחד עם התגובה ה"חינוכית" - המנהל, שלא העז ממש להיכנס פנימה ולראות את "גודל הבלגן", היה פותח חריץ קטן בדלת ומוודא שהילדים "מתקדמים בחומר". אכן, התקדמנו בחומר. הרבה חומרים קבלו צורה חדשה ומחודשת, והמערכת העדיפה לא לראות, ונשארה, לשמחתנו, מעבר לדלת.

 

הקושי במפגש עם "המערכת" הביא אותי לתחושה שאין ברירה, ועלי להגיע לתקשורת טובה יותר - קודם כל עם עצמי, ואחר-כך עם "העולם". חיפשתי מסגרת שתכיר במה שעשיתי כמקצועי ולגיטימי. את המענה, את "המקום שלי", מצאתי בתרפיה באמנות.

______________________________

רוצה להופיע במדור זה? אם את אישה יוצרת, שילחי לנו מייל עם תמונה שלך ו- 200 מילה על עצמך.

בחזרה לגלריית היוצרות

 

  שילחי לחברה                     
____________________________________________