הילולה דְּשָׂרָה אמנו

מאת: ד"ר יעל לוין

 

 

עוד על נשים:

סדר נשים

סיפורה של פלורה

משכילות יותר, עובדות יותר ומרוויחות פחות

המוח שלו ושלה

נשים וצבא בישראל

חטאי האם

מיהו הגבר החדש?

מחשבות על השכול הלאומי

סטטוס - המניע החזק

אל תבכי ילדה

המדריך למתגרשת: לשרוד את החגים

תשעה חודשים של טירוף חושים

שרה אמנו היא האישה הראשונה שדבר מותה מובא במקרא. יתר הנשים שמוזכרת מיתתן הן דבורה מינקת רבקה, רחל, בת שוע אשת יהודה, מרים, פילגש בגבעה, כלת עלי – היא אשת פינחס, אשת יחזקאל הנביא ועזובה אשת כלב. לא ניתן להבחין במגמה כלשהי באזכור הנשים הללו.

 

תאריך הסתלקותה של שרה אינו מוזכר במקרא. ואולם בספרות המדרשית נתייחסו לה שני מועדי פטירה. מועד אחד הוא ראש השנה, וזאת על פי הגישה שנפחה את נשמתה בעקבות דברי השטן אליה כי יצחק מת בעקידה. במקורות שונים מופיע בוואריאציות שונות הרעיון שתקיעות השופר בראש השנה הן כנגד בכיותיה, יללותיה ופעיותיה (ראו הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, חלק רביעי, ירושלם תרצ"ד, עמ' 920-921; בראשית רבתי, כג, א, עמ' 94). ואולם במדרש אסתר רבה (ז, יא, יב ע"א) מיוחס לה זמן פטירה אחר – חודש מרחשוון. נזכר כי כשהמן ביקש להפיל פור על מנת לקבוע באיזה חודש ראוי לגזור כליה על ישראל, עמדה לו לחודש מרחשוון זכותה של שרה אמנו, שנפטרה בירח זה. במקור זה לא ננקב בתאריך פטירה מדויק.

 

בזוהר פרשת חיי שרה מובעת התפיסה כי שרה הייתה יתירה על הנשים שמיתתן מאוזכרת בתורה, שפירוט מניין שנותיה מופיע בה, וכן נתייחדה לעניין הסתלקותה פרשה שלמה: "'ויהיו חיי שרה' (בראשית כג, א). מה שונה כאן בשרה שכתוב מיתתה בתורה, מכל נשות העולם שלא כתוב כך מיתתן בתורה. אמר רבי חיא, ולא, והרי כתוב 'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה' (שם לה, יט), וכתוב 'ותמת שם מרים' וגומר, וכתוב 'ותמת דבורה מינקת רבקה' (שם שם, ח), וכתוב 'ותמת בת שוע אשת יהודה' (שם לח, יב). אמר רבי יוסי, בכולן לא כתוב כמו שכתוב בשרה, שנאמר 'ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה', שהרי בכולן לא נמנו ימים ושנים כמו לשרה, בכולן לא כתוב פרשה אחת לְחוּדָהּ כמו לשרה" (זוהר, חיי שרה, קכא ע"ב-קכב ע"א. לתרגום עברי זה ראו: ספר הזהר על חמשה חומשי תורה, כרך ב, פרשיות וירא – וישב, ירושלים תשנ"ח, עמ' קנב-קנג).1

 

זיקה נוספת שאפשר להעלות בין שרה לבין ראש השנה היא פקידתה ביום זה. בתוספתא מגילה (מגילה ג, 6, עמ' 354) מובאת דעה שלפיה הקריאה בתורה ביומו הראשון של ראש השנה היא פרשת "וה' פקד את שרה" (בראשית כא). דיון בשאלה זו מצוי בירושלמי מגילה (ג, ה, עד ע"ב) ובבבלי מגילה (לא ע"א), ולהלכה נפסק שקוראים פרשה זו. בירושלמי ברכות (ד, ג, ז ע"ד-ח ע"א) ובירושלמי תעניות (ב, ב, סה ע"ג) מוזכר כי תשע ברכות מוסף ראש השנה הן כנגד מניין אזכורי שם ההוויה בתפילת ההודיה של חנה. רעיון זה מופיע גם בתלמוד הבבלי (ברכות כט ע"א), וההנמקה המובאת שם היא שבראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה. מוטיב זה מובא גם בבבלי ראש השנה (י ע"ב; יא ע"א), אולם אין מצוי בו קישור מפורש בין ההתוויה לקרוא את פרשת פקידת שרה ביומו הראשון של ראש השנה, וכן את פרשת חנה, שהיא הפטרת יומו הראשון של ראש השנה לפי אחת הדעות המוזכרות בבבלי מגילה שם, לבין הרעיון שהנשים הללו נפקדו בראש השנה. עם זאת, נראה שעניין זה ניצב ביסוד ההנחיה לקרוא במועד זה את הפרשות האלו.2

משמו של האר"י נזכר "כי ביום פטירת הצדיק מן העולם אין העסק כי אם בתורה ובמ"ט [=ובמעשים טובים] אשר חידש הוא") האר"י, לקוטי ש"ס, קארעץ [תקמ"ה], מסכת ברכות, ג ע"ד(.

 

קיימים חיבורים אחדים המכנסים מאמרי לימוד לימי פטירתם של צדיקים. אחד החיבורים הנודעים והקלאסיים הוא "מליצי אש" לר' אברהם שטערן (תרמ"ד-תש"ד), שנספה בשואה. דמויות הנשים המקראיות שנתייחדו להן ערכים בחיבור זה הן שרה אמנו, בא' בתשרי (מליצי אש על חדשי תשרי ומרחשון, מהדורה שלישית, ניו יורק 1962, תשרי, אות א, ד ע"א-ו ע"א), רחל אמנו בי"א במרחשוון (שם, אות שכג, קכג ע"א-קכה ע"א), ומרים הנביאה בי' בניסן (מליצי אש על חדשי ניסן אייר ותמוז, מהדורה שלישית, ניו יורק 1962, ניסן, אות כח, עמ' מז-מח; שם, הערות ומילואים, עמ' שנא-שנב), ומופיעה אסופת מקורות על אודות כל אחת מהן.

להלן מוצע סדר לימוד אחר ליומו הראשון של ראש השנה להילולה של שרה אמנו ולעילוי נשמתה. מובאת שורת מקורות בשבחה, מהם בעלי ייחודיות מרובה, והם מוארים בהערות מקדימות מבארות. בהתאם למובא משמו של האר"י, לב לבו של סדר זה ושל טקס מחודש זה הוא לימוד  המאמרים בשבחה על רקע עיון בהסברים המרחיבים. 

 

א.

שרה מנויה בסדר עולם רבה (פרק כא) ראשונה בין עשר נביאות, שעליהן נמנות ארבע האמהות, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. מרים, דבורה וחולדה בלבד מוזכרות באורח מפורש במקרא כנביאות. בסדר עולם רבה מובאות ראיות קצרות להחשבתן של נשים אלה כנביאות. ביחס לנשים המאוזכרות במקרא כנביאות מובאות התיבות המקראיות המציינות זאת, ובאשר ליתרת הנשים מובאים מקראות שיש בהם כדי להצביע על כך. בבבלי מגילה (יד ע"א-ע"ב) מופיעה סוגיה נרחבת יותר על שבע נביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר.

אשר לשרה, מצויים גם מקורות נוספים המציינים את דבר היותה נביאה. וכך, בספרות המדרשית נתפרש הכתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" (בראשית כא, יב), הנדרש עליה גם בבבלי מגילה, על אברהם שהיה טפל לה בנביאות (תנחומא, שמות, א; שמות רבה, א, א, עמ' 36). על פי הנזכר בירושלמי סוטה (ז, א, כא ע"ב), שרה היא האישה היחידה שהקב"ה דיבר עמה באורח ישיר, שלא באמצעות מתורגמן.

שבע נביאות מאן נינהו [=מי הן] שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר שרה דכתיב "אבי מלכה ואבי יסכה" (בראשית יא, כט) ואמר רבי יצחק "יסכה" זו שרה ולמה נקר'[א] שמה "יסכה" שסכתה ברוח הקדש שנ'[אמר] "כל אשר תאמ'[ר] אליך שרה שמ'[ע] בקולה" (שם כא, יב) דבר אחר "יסכה" שהכל סכין ביופיה (מגילה יד ע"א).

 

ב.

מדרש במדבר רבה דורש בהרחבה את פרשת הקרבת קרבנות הנשיאים (במדבר ז). נשיא שבט נפתלי הקריב ביום השנים עשר, והמקראות הנוגעים לפרשתו נדרשים בבמדבר רבה בהקשר להקפדתו היתירה על מצוות כיבוד הורים, שֶׁבְּגִינָהּ קרבנו הוא כנגד האבות והאמהות. הדרשות לכתובים אלה מוסבות תחילה על שרה, ולאחר מכן על אברהם, ובהמשך מופיעות דרשות על יתר האבות והאמהות. הדרשה על שרה מציינת את חשיבותה כעיקר האמהות, וכן את היותה צדקת יחידה בדורה. אשר לאיזכורה של שרה כעיקר האמהות, יוער כי במקור קדום יותר, מדרש בראשית רבתי (כג, א, עמ' 101), מתכנה היא "ראש לכל האמהות". חשוב לציין כי בעוד ששרה נתפסת כחשובה מבין האמהות, אין מצוי מוטיב מקביל על אברהם, ויעקב הוא הנחשב כבחיר האבות (בראשית רבה, עו, א, עמ' 896-897). עם זאת, במקום אחר בבראשית רבה (א, טו, עמ' 14) נזכר שאברהם, יצחק ויעקב היו שקולים זה כנגד זה. בהמשך הדרשה על קרבן נשיא נפתלי נאמר כי אברהם ושרה כאחד ניכרו במעשיהם הטובים, ורעיון זה זוכה להדגמה בהכנסתם את הגרים תחת כנפי השכינה.

"ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן" (במדבר ז, עח) [...] "קרבנו קערת כסף אחת" וגו' (שם שם, עט) ר' יודן אמר כנגד האבות והאמהות הקריב נשיא נפתלי למה כן לפי שנפתלי כיבד את אביו יותר מדאי [...] "קערת" כנגד שרה שהיתה עקרת הבית והיא היתה עיקר האמהות שהיתה ראשונה. "כסף" שהיתה צדקת כמ"ד [=כמו שנאמר] "כסף נבחר לשון  צדיק" (משלי י, כ). "אחת" שהיתה יחידה בדורה צדקת. "שלשים ומאה משקלה" (במדבר ז, עט) שחיתה מאה ול' שנה חסר קמעה שנאמר "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (בראשית כג, א) [...] (במדבר רבה, יד, יא, סא ע"ד-סב ע"א).

 

ג.

המקובל ר' מנחם עזריה מפאנו (ש"ח-ש"ף) מסב את מאמרו "אם כל חי" על שרה אמנו. על פי הנזכר בראשיתו של מאמר זה, הוא נועד להידרש ברבים בראש השנה, כלשונו "לדרוש ברבים בכסא ליום חגנו" ([ר' מנחם עזריה מפאנו], עשרה מאמרות, ויניציאה [שנ"ז], מאמר אם כל חי, חלק ראשון, סימן א, מז ע"א-ע"ב), ונראה בבירור לומר שאמירת דרשה זו קשורה לפקידתה של שרה ביום זה. באחד מקטעי המאמר מבאר המחבר את הביטוי "אם כל חי" בהוראה ששרה הייתה אם לכל הצדיקים ולכל הגרים העתידים להתגייר. אפשר להצביע על מקור קדום יותר שבו שרה מכונה בכינוי הנזכר, קטע ביאור מאת ר' אלעזר מוורמייזא לשיר השירים (רבנו אלעזר מגרמייזא, הגדה של פסח ושיר השירים עם פירוש הרוקח, מהדורת מ' הרשלר, ירושלים שדמ"ת, שיר השירים, ז, יג, עמ' רמו-רמז). ראוי גם להזכיר כי בביאור מבית מדרשם של בעלי התוספות נאמר כי שמו המוחלף של יעקב אבינו, ישראל, הוא על שם שרה (תוספות השלם, חלק ב, מהדורת י' גליס, ירושלים תשמ"ג, עמ' רלא, אות יח), ונדמה גם כי אפשר להרחיב רעיון זה ולסבור שעם ישראל כולו נקרא על שמה.

פשוט ומבואר שכשם שנתמנה אברהם אב המון גוים כך היתה שרה אמנו אם כל חי פירוש אם לכל איש חי אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים וכל הגרי'[ם] העתידים להתגייר בכלל הזה ([ר' מנחם עזריה מפאנו], עשרה מאמרות, שם, סימן ד, מח ע"א).

 

ד.

במקורות הספרות המדרשית משויכת גאולת מצרים לאישים שונים, ובכלל זה לדמויות נשים שונות. כך, יציאת מצרים נזקפת במדרש ויקרא רבה לשרה שגדרה את עצמה בעת שהותה במצרים מן הערווה, ובזכותה נגדרו בנותיה אחריה. במקורות אחרים מצינו שהגאולה נזקפת למעשיה הכשרים של מרים הנביאה; לנשים הצדקניות, שעודדן את בעליהן בשעבוד ועוררום לפריה ורביה; לאמהות שרה, רחל ולאה שהעניקו את שפחותיהן לבעליהן, ולרבקה ששמה את מבטחה בקב"ה בהליכתה עם אליעזר; ולנשים הכשרות במצרים.מן הנזכר על שרה בויקרא רבה אנו למדים כי להנהגתה האישית נודעה המשכיות, וכי "מעשה אמהות" זה נטע בקרב נשות ישראל כעבור דורות בחשכת גלות מצרים את הכוח ואת היכולת להלך אף הן בדרכה, ולאחוז ברמה מוסרית זו. ראוי לציין עוד כי בבבלי ראש השנה (י ע"ב-יא ע"א, יא ע"ב) מאוזכרים מאורעות שונים שהתרחשו בתשרי ובניסן, כאשר הן לדעת ר' אליעזר והן לדעת ר' יהושע בראש השנה "בטלה עבודה מאבותינו במצרים", דהיינו שהשעבוד פסק למעלה ממחצית השנה קודם יציאת מצרים.

ר' פינחס בש'[ם] ר' חייה בר אבא על ידי שגדרו ישראל במצרים את עצמן מן הערוה נגאלו ממצרים [...] ר' חונא בשם ר' חייא בר אבא שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה. יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל האנשים בזכותו (ויקרא רבה, מהד' מרגליות לב, ה, עמ' תשמו-תשמז).

 

ה.

שבע בת לאה הייתה אשתו הלמדנית של המקובל ר' אברהם חיים מישיבת בית אל, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. היא החלה קונה חכמה עוד בבית הוריה, ולאחר נישואיה הוסיפה לרכוש ידע רב בקבלה בלימוד עצמי. וכך בין היתר ערכה הקבלה בין שבע הספירות בקבלה לבין דמויות נשים מקראיות. היא נהגה להתייקר במצוות המיוחדות לנשים, וכיוונה בהן כוונות מיסטיות. בלילי שבתות לאחר הדלקת הנרות היו שכנותיה מתאספות בביתה, והיא הייתה מצביעה על הנרות, ואומרת דבר תורה בעל אופי קבלי, הפותח ברעיון שֶׁלּוּ אמנו שרה הייתה מדליקה נר שבת על הר המוריה, היה בכוח אותה הדלקה לבטל מעיקרהּ את גלות מצרים (על אישה זו ראו צ' מירוני, החולמים בירושלים, ירושלים תרצ"ח, עמ' 77, 87-90).4

אילו זכתה שרה אמנו להיות בירושלים ולהדליק נר לכבוד שבת על הר המוריה, היתה מבטלת את גלות מצרים. לילית [...] עמדה על המשמר, שאף אחת מן האמהות אל[!] תקדש ליל שבת בירושלים וזה גרם שרחל אמנו נפטרה בדרך. מיום שקדשה בפעם הראשונה האשה הישראלית אביגיל אשת דוד המלך את נרות השבת בתוככי ירושלים, לא זזה קדושה זו מן המקום הזה. אם קרבן התמיד נפסק בחורבן בית המקדש, אבל נרות שבת – נרות תמיד נצחיים הם, לא חדלו ולא יחדלו. היו זמנים מאושרים ורבוא רבבות נרות האירו את השבת בירושלים, והיו זמנים איומים בגלות בבל ובגלות אדום, בהם הובהבו רק שלושה נרות בין החורבות. לא נותקה ולא תנתק השלשלת של נרות שבת קודש בירושלים ואורם יהל עד ביאת המשיח (צ' מירוני, החולמים בירושלים, שם, עמ' 90).

 

הערות

1. ראו עוד י' לוין, "בדמייך חיי: על לידת בנימין ומות רחל", מבוע מ (תשס"ד), עמ' 67-76.

2. ראו בהרחבה י' לוין, "'ותתפלל חנה: על פרשת חנה ותפילתה בליטורגייה", מסכת ד (תשס"ו), עמ' 81-88.

3. ראו בהרחבה י' לוין, מדרשי בתיה בת פרעה, ירושלים תשס"ד, עמ' 11-18.

4. ועיינו עוד י' לוין, "שבע נביאות ושבע ספירות – עיונים בפרשנות קבלית", דעת 44 (תש"ס), עמ' 123-130; הנ"ל, "מעשים ואגדות על נשים ומקום המקדש", קולך 83 (אב תשס"ד), עמ' 1-3.

© כל הזכויות שמורות ליעל לוין

 

 

תגובות:                                               מעניין? שילחי לחברה

 

שלום, המאמר על שרה אימנו היה מעניין ומרתק.

תודה רבה,

רותי פדר

__________________________

המאמר מעניין מאוד, תודה! ובהזדמנות זו אני שמחה לציין שחלק מהייחוד של האתר הוא בערבוב התכנים המבורך של פמיניזם עם מסורת ישראל, מאבק נגד כפייה דתית בכל הנוגע לזכויות נשים והרבה רוחניות מאידך גם העצמה לנשים משכבות חלשות וגם עידוד לנשות קריירה מובילות. נאה דורש ונאה מקיים. אמנם אתר פמיניסטי, אבל בהחלט לא רק לצפוניות תל אביביות וחילוניות אלא לכל אחת באשר היא.

ז.

 ________________

המאמר מעניין וחשוב להעצמתנו כנשים.
יישר כוח
רינה שקדי כהן

 

_________________________________________