אני מאחרת

  

  סיפור מאת קרן

 

 

עוד סיפורים:

אימהות

יום המשפחה והחיים בכלל

מי זאת עולה מן המדבר

לחברתי הנשואה

עוגות ועוגיות

אנבלה והעטלף הקלפן

להתחיל מבראשית - מציאות או אוטופיה

מכתב למורה

גפילטע יפני

אימנו הנהג

הרהורים על... חדרים נפרדים

בעיית השתיה של יעלי

 

 

אני מאחרת. הרחובות חולפים מהר כשרצים. אני מתבלבלת. רחוב הדסה, מי יודע? איפה? רחוק? בפניה השנייה ימינה? תודה. תודה רבה.

 

הרחובות נעים לידי בשקט מסחרי. האנשים לא ממהרים. האוויר נשאר כאופציה קונקרטית למהירות הנשימה כשאני מדליקה סיגריה חדשה. התמכרות. אני עולה במדרגות, נותנת לאפר הסיגריה למצוא פינה חמה בריאותיי ושוכחת את החרדות במפתן הזמן.

 

להגיע. בזמן. זרע מחשבתי אחד נוחל הצלחה בתודעתי, גובר באופן לא מקרי על שלל נבטי הנוירוטיקה הפנימית תוך ניהול דיאלוג שפוי עם המציאות המיידית : כל שצריך הוא - להגיע. בזמן....

 

הגעתי. בזמן. אני מזיעה. מכבה את הסיגריה. מפזרת את השיער ומציצה פנימה. מישהו מציץ אליי בחזרה, "קרן?"..., זאת אני. נקראת למלחמה על הכישרון. ראיון. שלושה אנשים. סקירה אישית ראשונית : עיניי זית. משקפיים. אישה נאה. אני מחייכת. מופתעת. "כולם בשבילי?" חיוכים זרים נפערים לכדי חיוך ידידותי, נטול יומרות ניהוליות. אני נרגעת.... רק קצת. אימה גנוזה משתחררת בתוכי, דוקרת את בועת האמונה העצמית בכוח מילולי, כשרות מילותיי מוטלת על כף האבטלה.

ברגעים כאלה רק האינסטינקטים פועלים, מיישרים מבט אל עבר החלונות האנושיים שמביטים בי במקצועיות גרידא.

 

כנות. לענות רק בכנות. אני חושבת. בלי ניתוחים קוסמטיים לחוסר ידע. בלי זריקות סיליקון להאדרת הקיים. תהיי את. רק את. אל תעלי על גלגל ענק ותפרקי את כף היד. תדבקי בזכות לא לדעת הכול. בזכות ללמוד. תמצאי את היופי בחולי ואת הכיעור בשאיפה ליותר. לעוצמה. לאינסוף. שהרי אין צדיק אחד בסדום הארץ ישראלית, הם כולם נפלו אפיים בדרך אל ספר ההיסטוריה העולמי. לא את.

 

מחשבות. השתקפות הפחד מזהמת את העיקר ומפנה מקום לריחו המפתה של הטפל.

העיקר הוא לנסות. להילחם. להיות. שהרי את התאהבת בדרום, בנגב החלוצי מתוך הזדהות בפשטות המשכרת, באחדות המשתנה, בהכרה ששוליים הם מרכז יותר מדויק.

 

אני שומעת את עצמי מדברת, "אני מאמינה שמאחורי כל אדם עומד סיפור". הבחור הממושקף חורץ בהסכמה את שאריות המשפט. הידד. מחיאות כפיים. אני חורצת ביני לביני וקורצת לעצמי.

הראיון נמשך. "מה הסיפור מאחורייך?"...שואלות אותי המשקפיים. שאלה טובה. מה התשובה?...

 

קשה לי להניח אצבע סובייקטיבית על הסיפור האישי. תיאורטית אני מכירה אותי, מעשית אני מתחבטת בוקר וערב על האמת הרבגונית שרבדיה טמירים ועמוקים בתוכי, איך אוכל לפרוס את כיכר חיי לחתיכה יחידה שטעמה ינעם לחיך המהוקצע...?....אני חושבת ללא מילים או הבעות פנים ומעלה באוב מלמולים נהירים לאוזניי הסובבים.

 

השאלה הבאה נעמדה בפתח הווייתי: "איזה שחקנים הוליוודיים היית מלהקת לסרט "מתחת לאף"?".... זה הזמן להודות. לא ראיתי. מבחירה. אין בי עניין באפיה הז'אנרית הקרויה בורקס. אני אלרגית לחיטה. לא טעים, לא נורא. נקודה פחות בציון המשוכלל.

 

מדף התשובות החל להעלות אבק בדרכי להיות "כוכב נולד מספר אחד" בשבע, העיתון המקומי. מבטים ספוגי שאלות ננעצו בפניי, ממתינים לחרוץ את דיני ועתידי.

המחשבה שלי התערפלה, הראייה שלי התחדדה. אני רוצה לכתוב. כאן. במקום הזה, שמרוהט בקפידה עקרונית, עבור האנשים האלה, שמרימים ומעלים את ציציות כישרוני במטרה לבחון כל אבן דרך שנקרית במסע המתומצת של ראיון העבודה.

 

נרשמו משימות, כמות שורות ומילים כתובות על כרטיס ביקור של העורך הראשי, שזריזותו הרעיונית ובחירתו העיקשת לסלול את ימיי הבאים בעמידה בלו"ז המשימות המצטברות, מילאו אותי בתחושה שזהו  דודו טופז המקומי שייעודו האמיתי הוחמץ מבעד לרעלת המציאות, שעוד רגע יונפו מאחוריי וילונות שיגלו בפתאומיות מפליאה סוללת מתנות, שעוד רגע תצוץ בגלוי מצלמה נסתרת שתגחך בפה עמוס ניקוטין מעושר הסיגר המעושן ואני אתמלא מבוכת תמימים.  

 

בעודי מנסה לחזור על עקבותיי ברחובות הזרים לי, הבנתי כי דודו טופז לא התגלה זה עתה בפניי וכי מה שנותר משלל המשימות זה הצורך לעשות אותן, בזמן.  

 

"אם את רוצה מספיק, היקום ייחלץ לעזרתך." אני מזמזמת לעצמי ללא קול, מקפידה על ארשת פנים שלווה ועניינית כשאני מתהלכת בכבדות האופיינית להריון נשי בחודשים המתקדמים, זהו משקל ההוכחה   ששקע בתודעה.  

 

אני חושבת על המשימות שקיבלתי על עצמי, שבסיסן היא כתיבה ותכליתן היא בחינה חיונית של מקשה הפנינים בהן אעטר את פניי הדף.

האם אדע לנווט נאמנה את ייסורי הכמיהה לכדי הפגנה אמיצה של יכולותיי או אולי אשבות רעב יצירתי דווקא ברגעי הדד ליין הקרבים? 

עבורי חולשה היא ראי לחוזק, אני מהרהרת, הלילה ממהר לרדת והפחדים מפנים את מקומם למילים חדשות שדופקות על דלת המחשבה ומפיצות את  קיומן המואר כשנורת המחשב נדלקת והאצבע נוגעת באותיות המקלדת. הגיע הזמן.....

 

שתי כוסות. ויסקי. חזק. שורף לי את הגרון. מרכך את המכות. מחבר את קצוות האגו הפגוע.

הפה נע. מילים נאמרות. צחוק ברקע. שלי ? ....שלו.  

נשימה. שאיפה. עשן. ראש ועוד אחד. הבאנג סתום. גם המחשבות. מגלגלים ג'וינט. מעבירים מיד ליד. מניעים את הזמן. מחפשים כיוון. מקשיבים לאפלה.       

לגימה. הכוסות מתרוקנות ומתמלאות. הוא ואני. מכירים את שברי התהליך.

 

קולות דועכים. האוויר מתמלא שקט. נשימות כבדות, משותקות מפחד. יד מלטפת את השיער. שלי. עיניים עצומות. אני שותקת. מבקשת ריקנות. לא לבחור. לתת לו להוביל. לא לשאול שאלות. לא לחדור מבעד לחומת הזרות. לא לבכות. לא לזכור. הנפש בורחת. מחפשת מקלט. הראש מסתובב. קול זועק . ללכת. אני נשארת. הולכת. מתרגמת הכול למילים שאכתוב על הרגעים האלה. מסמנת נקודות, סימני קריאה והרבה סימני שאלה בתוך לוח הכתיבה.

 

לשון קשה, אגרסיבית, לא מתפשרת. מנסה לחדור. מבצר. תקיעות. השיניים אוחזות בחלל הפה בחוזקה. אין כניסה. אין יציאה. מבצר. שלי. חמש אצבעות משייטות. שלו. הפטמות נעמדות. לי, לו. אין תחושה. רובוטיקה. אני רוצה לבחור לרצות. ולא רוצה.

 

רגע. עוד רגע. לפני. מחפשת את חוסר השליטה. מוהלת ויסקי עם מי קרח. קר. שותה. בורחת.

גומעת את המרחק אל הלא מוכר. מושיטה יד. נוגעת. מטפטפת אל תוכי אלכוהול. שיטפטף החוצה. שיניע אותי לנוע. שארד על ברכיי. שאנגב את זרע התשוקה ממנו. אליי.

קיפאון. הידיים משותקות. שלי. הגוף רדום. הנפש מביטה. מחכה לתובנה. אין תגובה. אני מובילה את הרצון לכאב, להרס, הלאה.

 

נותנת לו לקחת. אין בקשה. הוא שם. אני כאן. אין שאלה. הוא מוריד תחתונים.

הגוף שלי ערום, חיוור, נוקשה. זה לא משנה. 20 דקות עברו. אני מביטה בתקרה. בפנים שלו. בתנועות הלשון הנחרצות. הוא מנסה עוד ועוד. לעורר, להתעורר. אין תגובה. הפנים שלו לא מוכרות. המילים שלו משעממות.

 

אני עייפה. קאט. הפסקה. רוצה לסיים, לא לגמור. די. הוא לא מקשיב. שוכבת על הגב. גופה. זה לא משנה. הוא חג מעליי. מתוסכל. מיוזע. מסומם. אני מבקשת ללכת. הוא מבקש עוד רגע. עוד ניסיון. מחפש תקווה. לא איכפת לי. שייגע, יחדור, יבעל, יכנס, יצא, אין בי כאב. אני רחוקה. כמו זונה. נוגעת בדמיון. בהזיה. בחלומות רחוקים. דהויים. לא מרשה לעצמי לראות אותו. לגנוח איתו. קירות. ביני לבינו. לא איכפת לי. לא איכפת לו.

לא רוצה. לא עוד. בבקשה. תפסיק. הוא ממשיך. הופך אותי. מטפס על ריקנות הגוף. נלחם בנוקשות. תפסיק. רוצה לדחוף. אני מפחדת. מהססת. שילך. שיניח. שלא ייגע. לא עוד.                              

 

רוצה להקיא. הוא דוחף לשון. מלקק. יונק. מבתר את הבחילה. משמר את הקור. שיגמור וילך. שאוכל להתרוקן. לשפשף את הגוף. במים, סבון, בריחות ניקיון. שאוכל ללכלך את הנשמה. בצרחות. זעם. שנאה. שאוכל לכתוב ולשכוח. אין טעם בזיכרון.

 

סופרת רגעים לרגע, שומעת אותו. גומר. עליי. על החזה. דוהר הרחק. לא רואה אותי. אני לא יכולה שלא. לראות. אותו. הכול מקוטע. הזמן. התחושות. הרצונות. ההבנות. המילים. הקיום.

 

מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                            מעניין? שילחי לחברה

   

________________________________________________