מי זאת עולה מן המדבר

  

מאת: נורית ברנע

 

 

עוד סיפורים:

אימהות

יום המשפחה והחיים בכלל

לחברתי הנשואה

עוגות ועוגיות

אנבלה והעטלף הקלפן

להתחיל מבראשית - מציאות או אוטופיה

מכתב למורה

גפילטע יפני

אימנו הנהג

הרהורים על... חדרים נפרדים

בעיית השתיה של יעלי

 

 

 

אני מכינה שוקו לילדות כל בוקר. אני נחפזת והחלב קר. גושי האבקה ממאנים להתמוסס ואני נלחמת לפורר אותם. אנחנו נאחר, וביתי  הבכורה תנזוף בי שאני לא יודעת להסתדר ובגלל זה כל בוקר היא מאחרת לבית ספר. אני יודעת שהיא השכימה לפני  ואספה ברצינות רבה את הספרים והמחברות שלה שמריחים מחידודי עיפרון לתיק הסגול, ואת הטושים הצבעוניים לקלמר ושתתה את התרופה המרה שעוזרת לה להתרכז. קשה לי לקום בבוקר וקשה לי להיפרד מהבנות כשאנחנו מגיעות מתנשפות לשער בית הספר. אני מזכירה לפצפונת לא לשכוח את התיק והמעיל והמטריה ולא לחזור הביתה בלי נעליים. יש גשם. וקר. אני חוזרת לדירה שלנו.  הציורים של פצפונת תלויים על דלת הכניסה בחדר המדרגות. אחותה הגדולה תלתה אותם אתמול עם ניר דבק. בכולם מצוירים אבא ואימא ליצנים, ובבטן של אימא יש ילדה קטנה עומדת ומחייכת.  אני חושבת מה לבשל להן לארוחת צהריים ומפשירה את העוף.

 

בכל יום רביעי אני חותמת בלשכת תעסוקה אצל הגברת רחל מרחום. היא מנסה להתאים לי עבודות מהמחשב. אני מסבירה לה שלא הייתי מורה לאנגלית, זו רק תעודה, ואני לא יודעת להכין לבגרויות וגם יש לי שתי ילדות קטנות ואני גרה לבד. בנפרד. ואין לי כסף אבל אני עוד צריכה להיות עם הבנות. אני באמת מפחדת מאד מה יהיה, ותודה, את באמת מאד נחמדה. ואז היא חותמת לי בכרטיס ואני יוצאת דרך השומרים הקפדנים של בית המשפט המחוזי בקומה הראשונה. בשבוע הבא אני גם אבוא, וארשום את שמי ברשימה של התור בלי שם משפחה. כמו שכולם.

 

כשאני מאד נבהלת, אני זוכרת את הפחד שהייתי במדבר. זה היה פחד שחור גדול עם שיניים חדות. פחד שטורף ילדות קטנות ביער. אני זוכרת שהלכתי והיה לילה. והיה מאד חושך ומאד מאד קר. כל היום עליתי בהר וירדתי. עכשיו צעדתי בערוץ הנחל והיתה דממה ויכולתי לשמוע בחושך רק אותי. את נשימותי, את צעדי הקצובים. אני שרה שוב ושוב את השיר שאני זוכרת משהייתי ילדה: "עיפה בובה זהבה ועייף מאד הדב/ הצללים לחדר באו לוחשים לי לילה טוב/ במיטה שוכבת נורית/ לידה שוכב דובון, וכדור וגם ארנבת/ וכולם רוצים לישון/ אז לפתע קמה נורית 'אבא, אבא', היא קוראה, 'בוא מהר גרש החושך, הוא מפריע/ ילד רע". אני לא יודעת כמה זמן אני הולכת ואני לא יודעת אם הלכתי לאיבוד ואני לא יודעת איפה אני ואני לא יודעת כמה זמן עוד עד שאגיע.  אני מנסה להרגיע את עצמי, אבל אחרי כמה זמן, הפחד עושה לי איגוף ותוקף עוד לפני שאני שמה לב. אני שומעת צרחות איומות. המדבר לא מוותר ומכפיל ומשלש אותן בהידהודיו. אני שומעת צרחות איומות מהודהדות ומוכפלות ואני שומעת את המדבר בולע אותן וצוחק. כמו בשיר של מרים ילן שטקליס שבסוף בא אבא של נורית וצוחק עליה "למה לגרש החושך והרי הוא ילד טוב". אז  אני שמה לב שזאת אני שצורחת. וגם זאת שבוכה. וששום אבא לא בא לגרש את החושך או ללעוג לי או לדאוג לי. ושאבא שלי הוא בכלל מת. ושגם אני וגם הוא מכירים טוב את החושך הזה עם הדממה המקפיאה והצעדים. ובאמת, בסוף בא הג'יפ, אבל אני אמרתי שאני רוצה להמשיך ללכת עד המדורה בעצמי. והם אמרו על הצעקות, אבל אני אמרתי שהעיקר שאני יודעת עכשיו שאני בדרך הנכונה ושעוד מעט אני מגיעה.    

מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                            מעניין? שילחי לחברה

   

תגובה:

אין ספק, את בדרך הנכונה
נגע לליבי
ענת

_______________________________________________