כשתעלם תרועת הפסטיגלים

  

מאת: חני קיטנר

 

 

עוד כתיבה אישית:

ברזיה

ביער

אלוהים

החיים של ביד הנפש

ללמוד ממנה

להיות אבא - החווייה הגברית

חדר שינה

מצבי הצבירה של האהבה

גיבוי שלך נשמה

עין פקוחה

הילקוט

מיכל

גילוי - יובל דור

עוצמתה של שתיקה

הנשיקה

האושר שביצירה

אני מאחרת

אימהות

להופיע ב"גוגל" - משמע את קיימת

יום האישה הבינלאומי - סקירת מצב

אנה אנו באות? - מחשבות על הים האישה הבינ"ל

ימין ושמאל משני צדי המדרס

 

עכשיו, לאחר ששרדתי את חג החנוכה כולל סופגניות וודקה-מלון, חלב הנרות שדבק בכל מקום אפשרי בבית, ריח השמן שעטף אותי מכל עבר (וגם כמה מאכלים שאכלתי ושטוגנו בו) אפשר לסכם את הבילוי הכה הכרחי עם הילדים בפסטיגל.

השנה, בניגוד לפעמים קודמות בהם כעסתי-רטנתי- נשבעתי ש"כף רגלי לא תדרוך פה עוד" - וכו', הגעתי להופעה רגועה משל סיימתי בדיוק סדנת מדיטציה טרנסנדנטלית.  השתמשתי בשירותיה של רכבת ישראל (שהתחשבה בי ואיחרה רק ב-10 דקות) זרמתי עם הקהל הרב דרך מחסומי הכניסה בגני התערוכה כשאני  מדמיינת שאני בעצם שטה על יאכטה שווה סביב איי בורה בורה.

לא פלא שתחושתי היתה זחוחה ביותר. הרגשתי שאני לא רק צופה בפסטיגל אלא גם בכל מה שמשתמע ממנו. ובגלל שלא קיטרתי התפנו לי שעתיים שלמות במהלך ההופעה בהן בניתי לי חתך של אימהות שמגיעות לפסטיגל עם ילדיהן, וזה הולך ככה:

 

אמהות שמגיעות עם תינוק בן חצי שנה –שנה(גג) בעגלה:

אלו ממוקדות מטרה. הדבר היחיד שמעסיק אותן הוא מציאת הגישה למקום הישיבה עם העגלה והן ממש לא מוטרדות מן העובדה השולית שהתינוק בכלל לא קולט היכן הוא, ואם יקלוט סביר להניח שמאד ירצה לצאת משם וגם יודיע על כך קבל עם ועדה דהיינו ע"י צרחות ובכי.

"אני אשקיע בילד הזה מגיל אפס" היא מסננת  לעצמה כמו מנטרה תוך כדי רמיסת ילדים חסרי ישע שבסך הכל הגיעו לראות את "גור ואוח" בלייב – על ידי עגלת הבוגבו של הגאון לעתיד.

 

אלו שמרעידות את האולם בצעקותיהן:

"קורל, תעצרי את שומעת?? תעצרי!!!

"שלומי, די!! מרחת לי את כל שיערות הסבתא על הבגדים"

"זו הפעם האחרונה שאני מביאה אותך לפסטיגל. פעם אחרונה!!  שמעתתתת!!!! תפסיק להשתולל!!"

 

ההיפראקטיביות:

הן מגיעות למופע 5 דקות לאחר שהוא מתחיל כשארבעה ילדים משתרכים אחריהן (שניים שלהן ושניים של השכנים) בכל יד הן מחזיקות פופקורן גדול,  2 נקניקיות, בקבוק שתיה, 2 מעילים ומטריות קטנות וורודות. חצי מהמופע הן מחליפות מקומות בין הילדים כאילו שיחקו בכסאות מוסיקליים, ברבע האחר הן בשירותים בכל פעם עם ילד/ה אחר/ת, ברבע שנותר הן נעמדות ומתמתחות (כי כמה כבר אפשר לשבת) לקול מחאותיהם של יושבי השורות שמאחור.  אבל אולי באמת עדיף שיעמדו כי כשהן יושבות הן הודפות עם רגליהן את המושב שלפניהן.  נו טוב, הן צריכות לפרוק את הכעסים שלהן (מה חבל שזו אני שיושבת בדיוק לפני אחת מהן . . .)

  

שזו להן הפעם הראשונה:

את אלו הכי קל לזהות. העיניים שלהן נוצצות, הגוף שלהן דרוך, הן גוררות את הסיבה שבזכותה הגיעו לפסטיגל (דהיינו הילד/ה שלהן) ואומרות ללא הרף:"וואו, נכון שיהיה כיף?? נכון שכיף?? תיכף נקנה תפוח מצופה, זה הכי טעים בעולם!! (מה שמזכיר לה שפעם היתה ילדה, ולצערה זה היה  ממש ממזמן . . .)

"אבל אני רוצה הביתה" מתחנן  העולל עוד בטרם התחיל המופע

"זה פסטיגל, אתה תראה את כל המפורסמים שאתה אוהב. וגם מאיה בוסקילה תהיה, אתה אוהב את מאיה בוסקילה".

 

המתגנדרות:

אלו מתוקתקות כאילו ישנו סיכוי סביר בהחלט שאייל גולן (שהפך להיות פנוי לאחרונה) יושיט להן יד, יעלה אותן על הבמה שם יקדיש להן את אחד משיריו ויגאל אותן מחייהן האפרוריים.

האיפור שלהן מדוייק, כל שערה אה-לה מישל מרסייה במקומה מונחת והלבוש+תיק+נעליים נרכשו בכיכר המדינה.

מה שמקלקל להן את כל הקונספט המושקע הוא ילדן/תם זב/ת החוטם  אותו/ה היו חייבות להביא, כי מעל גיל 18 צריך עילה סבירה כדי להגיע לפסטיגל.

 

ויש את האמהות האחרות, (מואה!! למשל . . .) שנזכרות בערגה בימי הילדות שלהן כשלא היו פסטיגלים (באחד מחגי החנוכה צפיתי ב"אגם הברבורים" הנפלא), כשהיו במכולות השכונתיות רק שני סוגי סופגניות - עם ריבה ובלי, והן היו מכוסות בזבובים ברוב המקרים . . .,  בחופשת החנוכה שיחקנו המון מחוץ לבית, הכל היה כל כך אמיתי, תמים ולא ממוסחר.

אולי בגלל זה האמהות היו אחרות.

ואולי הן היו בדיוק אותו דבר. רק  אני, הילדה, פשוט לא ראיתי אותן.

_

_____________________

 מה דעתך?כיתבי לנו                           מעניין? שילחי לחברה

  אני כסבתא חוותי גם קצת מההתרגשות לקראת הפסטיגל ואכן הייתי באותו מקום אותה צפיפות ואותו מסע מפרך מקדים לכיוון חניית הרכב. הרי יש מגרשי חנייה כל כך גדולים ממול גני התערוכה - אבל, סימנו לנו בר' גלי להחנות במגרשים האחוריים בהם מוקרנים מדי פעם סרטים בקיץ, בכל אופן כביש צר חד-סיטרי מוביל לשם הכניסה תמורת סכום פעוט של .20 ש"ח ואז ללכת עם הפעוטים כ20 דקות ברגל . (ממש התחשבות) וכשנכנסו סוף סוף לגני התערוכה היינו חייבים לעבור את אוהל המזון ! ! ! כן שתיה נקניקיות, שערות סבתא, וכל מיני פיתויים רבים בדיוק בשביל הנכנסים ( לא די שהכרטיס יקר - גם המחיר לכניסה יקר מאד) אבל בהמשך ממש נהניתי.
כסבתא הייתי אמורה להושיב את הנכדות במקומן ולצאת ואז התבשרתי שדיילת תיקח ותושיב אותן במקומן - אותו סידור היה גם ביציאה, שוב דיילת שהחזירה לי את הנכדות ושוב אוהל דרכו היינו צריכים לעבור ובו שוב פיתויים בנושא קניות. הפסטיגל עצמו - יפה מאד ומתאים לדעתי לילדים החל מגיל 6 אבל כל הלפני ואחרי מיותר ולא חינוכי. תהילה

____________________________________________