עוגות ועוגיות

  

סיפור  מאת: מאשה מטיס-שריד

 

 

 

עוד סיפורים:

אימהות

יום המשפחה והחיים בכלל

אלף מציתים

מי זאת עולה מן המדבר

לחברתי הנשואה

חיי טימי

עוגות ועוגיות

אנבלה והעטלף הקלפן

להתחיל מבראשית - מציאות או אוטופיה

מכתב למורה

גפילטע יפני

אימנו הנהג

הרהורים על... חדרים נפרדים

בעיית השתיה של יעלי

 

 

 

המודעה שהתפרסמה באמצע חודש אפריל משכה את תשומת ליבי: מחלקת רווחה בעירייה מחפשת נשים, רצוי אימהות, לסייע לנשים במקלט לטפל בילדיהן.

שאלתי את עצמי למה אני הולכת לשם. לא החשבתי את עצמי לאמא מוצלחת באופן מיוחד. האמהות בבניין שלי מלמדות את הילדים לקרוא, בעצמן או מסיעות אותם לחוגים להכנה לבית הספר. האמהות שעובדות איתי במפעל לוקחות את הילדים להצגות והפעלות וחוגים. הילדים שלי חוגגים מול הטלוויזיה ובחצר של הבניין ועל המתקנים בגינה הציבורית. החברים שלהם חוגגים איתם, כשיש להם זמן פנוי מחוגים.

 

רק בימי ההולדת שלהם אני מרגישה שאני ממש בסדר. לכל יום הולדת אני מכינה עוגה מיוחדת. פעם אגם הברבורים לרונה, ופעם מגרש כדורגל לתומר, ופעם רכבת לשגיב, ועוד כל מיני עוגות בצורות שונות ומשונות. אז שלוש פעמים בשנה אני האמא הכי מוצלחת בשיכון.

 

הילדים שלי דווקא אוהבים אותי. רונה למדה על "הישוב שלנו", והמורה הסבירה להם איך בוחרים שמות לרחובות. רונה באה הביתה ואמרה שצריך לקרוא רחוב על שמי, כי אני אמנית בפיסול עוגות. אז הכנתי לה עוגיות בצורת לבבות ונשיקות, מצופות שוקולד.

 

למה הלכתי להתנדב במקלט? חשבתי, ילדים צריכים עוגות. במקלט יהיה מי שיתן להם חוגים וספרים, אבל אני מומחית לעוגות ועוגיות. דמיינתי לי איך בכל יום הולדת אני מכינה לילדים ולאימהות עוגה מיוחדת רק להם, ובכל חג את המאפים המיוחדים, סופגניות ואוזני המן ועוגיות לפסח ועוגות גבינה לשבועות. אז טילפנתי לעירייה.

 

לפני שהתחלתי להתנדב במקלט, עברתי ראיון עם מנהלת מחלקת רווחה, מלי שדות, וראיון נוסף עם מנהלת המקלט, אודליה לוי. שתיהן אמרו: כל הכבוד לך, ריקי. ושתיהן שאלו: למה החלטת להתנדב למקלט, ריקי? ושתיהן סיפרו, שמקלט לנשים מוכות הוא מקום קשה. כאילו שחשבתי שאני הולכת לטיול שנתי! ואז אספו את כל המתנדבות ועברנו הדרכה יסודית, עם עובדות סוציאליות, עורכי דין ושוטרים.

 

היינו שתים עשרה נשים מלאות כוונות טובות. שתי מורות, ציירת אחת, שלוש מזכירות בכירות, מנהלת גלריה, אחות ורופאה בגימלאות, שתי סטודנטיות לעבודה סוציאלית, ואני. האופה. כולן התלהבו מאד מהרעיון שלי. שפרה בכר, אחת המורות, הציעה שנעבוד יחד על חוג בישול לילדים ולאימהות, ללמד פיזיקה וכימיה דרך בישול ואפיה. מצא חן בעיני! חשבתי שככה גם אלמד לעזור יותר לילדים שלי בלימודים.  

 

ביום חם של יולי, לקראת סוף ההדרכה, נסענו לביקור במקלט שבו היינו אמורות להתנדב. המקלט היה מבנה קטן, חד קומתי, מוקף גדר תיל בתוך גדר תיל. שער גדול וגבוה צבוע שחור, מעוטר סורגים מחודדים בקצה העליון, מחובר למערכת אינטרקום.

 

בתוך המבנה הקטן חיו שמונה נשים ושלושה עשר ילדים. רק לילדים בני פחות משתים עשרה הרשו להגיע עם האמהות למקלט. הגדולים יותר נשארו בבתים, חוץ ממקרים מיוחדים.

 

הכל היה נקי, צח-מצוחצח. מתנדב חשמלאי עשה גם שיפוצי נגרות. האיש מהמכולת דאג לתרום גם ירקות ופירות. למיטות היו רגליים שונות לפי מה שהחשמלאי הצליח לאלתר, והשמיכות מכוסות טלאים ותפרים. הכסאות והשולחנות היו תערובת של חומרים ותאריכי ייצור, החל בכורסה מרופדת קטיפה אדומה, עם טלאים של בד אדום פשוט, וכלה בכיסאות פלסטיק קטנים לילדים, שרוטים ומעוטרים שאריות של מדבקות. השתדלתי לשים לב יותר לריח של האוכל והניקיון, וככה יכולתי להקשיב.

הנשים אמרו שהן זקוקות לנו מאד. מכיוון שהן מלאות צער ורגשי אשמה כלפי הילדים, הן שופכות את כעסן על הילדים האחרים, וכל עימות קטן בין הילדים הופך לריב נורא בין האימהות.

 

אודליה, מנהלת המקלט, הסתכלה בגאווה בנשים שלה. כאן זה כמו בית חולים, היא אמרה. התנאים קשים. אף אחד לא אוהב ללכת לבית חולים, אבל לפעמים חייבים, כי לא כל מחלה אפשר לרפא בבית. גם אלימות של הבעל היא מחלה קשה שאי אפשר לרפא בבית. וזו עלולה להיות מחלה סופנית.

 

אי אפשר לשפר את התנאים? שאלתי. לבנות עוד קומה. לשפר את הריהוט. כבר שנים שאנחנו שומעים שנקבל תקציב לשיפוץ, אמרה אודליה. בינתיים, מסתדרים עם מה שיש. ויש גם שקי שינה, שלא נצטרך להגיד לא לאף אישה במצב חירום. קודם כל - קולטים. אחר כך מנסים למצוא מקלט אחר, מרווח יותר, או דיור מוגן. ועד שיהיו לנו קומה נוספת ורהיטים מוצלחים יותר, יש לנו אתכן. ואתן חשובות לנו מאד. איתכן נעשה שיפוץ פנימי.

 

סיכמנו, שפרה ואני, שכל אחת מאיתנו תגיע למקלט פעמיים בשבוע. פעם אחת משותפת לה ולי, להעביר חוג בישול ואפייה וללמד פיזיקה וכימיה. פעם אחת היא תגיע לבדה, לעזור בהכנת שיעורים. ופעם אחת אני אבוא לבד, ביום חמישי בערב, לאפות עוגות ועוגיות לשבת, ולבדוק למי יש יום הולדת בשבוע הקרוב כדי להתארגן בהתאם.

 

אפרודיטה התנדבה בקביעות לעזור לי בימי חמישי. עובדת זרה מדרום אמריקה, אשה גדולה ושחורה ובהריון. עשתה עבודות ניקיון ובישול אצל אלמן שנמאס לו להעסיק ישראליות. הבן של הבוס שלה התאהב בה והתחתן אתה. אבא שלו שנא אותה שנאת מוות. לא כך ראה בדמיונו את אשתו של בנו היחיד. אשה שחורה ולא משכילה שמתפרנסת מניקיון, מדברת לפסלון קטן של מאווליסה, וצלב נוצץ על צווארה. אבל הבן התאהב בה עד שלא היה מסוגל לציית לאבא שלו, ונסעו לקפריסין להתחתן. וככה חיו באושר עד שיצא למילואים ונהרג.

 

כשגילתה שהיא בהריון, התקשרה לחמיה מיד, וסיפרה לו על כך קצת מתוך שמחה, וקצת מתוך געגועים לאיש שלה, וקצת מתוך תקווה לפיוס וקבלה. הרי לא היה לה כאן אף קרוב אחר, וגם קשרים חברתיים לא הספיקה לפתח. הוא הגיע לביתה ודרש ממנה להפיל את העובר. אפרודיטה סירבה. הוא היכה אותה עד שכמעט מתה, ואז ברח והשכנים הביאו אותה לבית החולים. מבית החולים הגיעה למקלט.

 

לאט לאט התרגלתי. לגדרות התיל. לצפיפות. לפרידה מהנשים העוזבות עם ילדיהן. לנשים החדשות הנכנסות בסערה, בידן האחת שקיות ניילון מלאות בגדים וחפצים שנאספו במהירות, בידן השניה מחזיקות ילד, ועל פניהן וגבן וזרועותיהן החשופות סימני מכות.

 

ברשותה של אודליה, התחלתי להביא את הילדים שלי איתי. לימי הולדת, לחגים, לפעמים לימי חמישי, ותמיד לחוג של שפרה ושלי. חוג הבישול שלנו זכה להצלחה גדולה. לא היה די מקום לכולם במטבח, אז הקמנו מאהל בחצר האחורית של המקלט. החשמלאי משך ומתח חוטים, צינורות וכבלים, וכך נהיה המאהל לפינה קבועה שמשכה את הילדים מהמקלט החוצה גם בימים שלא היה חוג בישול.

 

באחד מימי חמישי, אפרודיטה לא היתה במקלט. איפה אפרודיטה? שאלתי את ברכה, שהיתה אם בית תורנית לאותו ערב. אפרודיטה הלכה אתמול ללדת במזל טוב, אמרה ברכה במאור פנים. ומי הלך איתה? שאלתי. בתיה, אמרה ברכה.

 

אני חברה של אפרודיטה, למה שלחו איתה את בתיה? לבתיה יש קשרים בבית החולים, ענתה ברכה לשאלה שלא היה נעים לי לשאול בקול רם, ואפרודיטה צריכה את כל הקשרים שאפשר לנצל. למה לא הודיעו לי לפחות? שאלתי. ברכה היתה נבוכה. אודליה היתה אמורה להודיע לך, אמרה, אבל כנראה שכחה. היא הלכה להוציא לחמיה של אפרודיטה צו הרחקה מאפרודיטה והתינוק, על כל מקרה שלא יבוא.

 

הייתי במטבח לגמרי לבדי. הדלקתי את תנור האפייה לחימום מוקדם, ושמתי על הכיריים סיר קטן בתוך סיר עם מים, להמסת שוקולד.

 

היה מאוחר כשסיימתי להעביר את העוגיות לצנצנות ואת העוגות למקרר. כבר אי אפשר היה לבקר את אפרודיטה. מחר יום שישי. אחרי הנקיונות בבית, אלך לבקר את אפרודיטה.

 

למחרת בבוקר ירדתי למכולת לקנות מצרכים ועיתון של סופשבוע. הזדרזתי לנקות. אחרי הנקיונות התקלחתי, ונכנסתי לחדר להתלבש.

 

אחד היתרונות להיות אשתו של ימאי הוא, שאת יכולה לשכב על המיטה באלכסון. אז שכבתי על המיטה באלכסון ליהנות לרגע מהניקיון של הבית ושלי, והצצתי בעיתון שזרקתי בבוקר על המיטה.

 

מתחת לכותרת היתה תמונה גדולה של אשה מוכרת, ובפינה הימנית התחתונה של התמונה תמונת פנים של גבר. סב שרף את נכדו התינוק והתאבד על קבר בנו, נכתבה שורה מתחת לתמונה. בתמונה הגדולה: אמו של התינוק.

 

טילפנתי למקלט. היה תפוס. חיפשתי את הדף קשר, וטילפנתי לסלולרי של בתיה. בתיה ענתה מיד. בואי, אם את יכולה. לבוא לאן? שאלתי. לבית החולים.

במחלקת יולדות עוד עמד ריח של שריפה. אני לא מבינה למה לא העבירו את אפרודיטה למקום אחר.

 

אחרי הלידה היתה לאפרודיטה שיחת לילה עם יולדת אחרת. בהשפעת השיחה הזו הודיעה אפרודיטה לחמיה שילדה. הוא הביע שמחה, התנצל בפני אפרודיטה על שהתייחס אליה לא יפה, וביקש לראות את הילד.

 

ביום חמישי בערב לקחה אפרודיטה את התינוק להניק אותו במחלקת יולדות. כשהגיע הזמן להחזיר את התינוק למחלקת תינוקות, משכה את הוילון כדי להסתיר את עריסת הפלסטיק הקטנטנה השקופה  שבה נימנם התינוק. היא חיכתה לחמיה בתקווה וגאווה. כמעט שלא הרגישה פחד.

 

הוא הגיע, שופע חיוכים, זר פרחים בידיו וסלסלת שוקולד. ליידי גודייבה הבאתי לך. איציק אמר שאת אוהבת שוקולד, מגיע לך ליידי גודייבה.

 

הרחם של אפרודיטה התכווץ בפראות. גושי דם פרצו מגופה. היא התנועעה באי נוחות במיטה. את צריכה אולי לשירותים? אמר חמיה. כן, צריך, אמרה אפרודיטה במבוכה. תלכי מותק תלכי, אמר חמיה ברוחב לב. ואפרודיטה הלכה.

 

היא פנתה לתחנת האחיות לבקש פדים, והלכה לשירותים. בליבה בירכה את עצמה על האומץ שהיה לה לסלוח לחמיה. לא יתכן שאבא של איזק יהיה רשע מוחלט. והילד כל כך דומה לאיזק. לא כדאי למהר בחזרה. שיישאר איתו קצת, שייקשר אליו יותר.

 

היא עמדה לדבר עם אחת האחיות, כששמעה צעקות מכיוון החדר שלה. השמחה שלה נהפכה בבת אחת לחלחלה נוראה. היא רצה לחדר, וראתה אש אוחזת בוילון המקיף את מיטתה. משכה את הוילון הבוער, וראתה את התינוק.

 

יצאנו עם אפרודיטה לחצר היפה שליד מחלקת יולדות. בתיה ואני החזקנו אותה ושמענו ממנה את הסיפור קטעים קטעים. היא עדיין בהלם, אמרה בתיה, אוי אוי לרגע שתתעורר מההלם.

 

הוחלט שבתיה תלווה את אפרודיטה בטיסה חזרה הביתה, לאמא שלה ואחותה. בתיה עם הקשרים האינסופיים שלה תדאג למצוא לה עבודה בקונסוליה ישראלית, וטיפול מתאים. ליוויתי אותן לנמל התעופה. חיבקתי אותה ואמרתי לה, שיהיה בסדר.  אני אעדכן אותה בכל חדש.

 

באותו שבוע הלכתי למקלט כרגיל. ביום שני החוג. אני לשה, מרדדת, ושפרה מסבירה ומלמדת. ביום חמישי אני לוקחת קמח ומים וסוכר וביצים ואבקת אפיה, לשה ולשה, ומניחה על התבנית השחורה, המרופדת בד פרגמנט, כדור קטן של בצק בצורת ראש, כדור בינוני של בצק בצורת גוף, וצינורות בצק בצורת ידיים ורגליים ואצבעות ובהונות, חמישה חמישה חמישה וחמישה. טובלת צימוקים בקמח, שמה צימוקים לעיניים, צימוק לאף, ושורת צימוקים לפה.

 

אני לבדי במטבח. הילדים במיטות. הנשים כולן בחדר המרכזי, באחת הסדנאות שאודליה, סנדרה ושולי הסטודנטיות, מעבירות לנשים המזועזעות.  אני סוגרת את הדלת, מכבה את האור, ומדליקה את הנורית הקטנה של התנור. אני יושבת על הרצפה מול התנור, ורואה את העוגה תופחת ומתפתחת. ריח טוב של עוגה עם צימוקים מתפשט באוויר. אני מעלה את הטמפרטורה של  התנור, קמה, מדיחה כלים, מייבשת את משטח השיש, רוחצת ידיים, מורידה את הסינור. והולכת הביתה.

אודליה מבחינה בי מתחמקת לאורך הקיר. היא מנופפת לי לשלום. כבר הוחלט שהיא, העובדות הסוציאליות הקבועות של המקלט, והמתנדבות הסטודנטיות לעבודה סוציאלית מטפלות בנשים במקלט. מחלקת רווחה של העיריה מטפלת בקבוצת המתנדבות, כולל הסטודנטיות שמסייעות לאודליה בשעות הערב. מחכים לבתיה, שתחזור מדרום אמריקה, ואז נתחיל.

 

יצאתי מהמקלט לתוך ערב קר של ינואר. רוח קרירה נשבה. הגעתי הביתה, ונכנסתי למקלחת. מחר יום שישי. לפני שבוע בשעה הזו התינוק כבר לא היה.

באמצע הלילה קיבלתי טלפון מאודליה. מה קרה לך, תגידי לי? שכחת את התנור במטבח פועל. מה את שחה? אמרתי לה. כנראה היה לי רגע של הסחת הדעת. הייתי בטוחה שכיביתי אותו. טוב, אז לא, אמרה אודליה. המטבח נשרף לגמרי.

 

ואז השתנה הקול שלה והיא אמרה: ריקי, אני כל כך מצטערת על התינוק של אפרודיטה. את יודעת שהלכתי להוציא צו הרחקה נגד הנבלה הזה. מה עוד יכולתי לעשות?

 

רציתי להגיד לה, יכולת להגיד לי שאפרודיטה יולדת, הייתי דואגת לזה שתשמור על עצמה ועל התינוק. הייתי שומרת עליהם בעצמי. את מנהלת המקלט, אבל את לא באמת יודעת מה זה גבר מכה. אבל אמרתי לה, את צודקת. מה כבר אפשר לעשות עכשיו.  

 

ביום ראשון בבוקר התקשרה אודליה ואמרה, תדעי לך שסוגרים את המקלט לשיפוצים. בעקבות המקרה של אפרודיטה, והמטבח שנשרף, פתאום יש כסף לשיפוצים. ואת תשמרי על עצמך, שלא יהיו לך עוד הסחות דעת שכאלה. והרבה תודה. על הכל.

 

הפתאום היה מהיר מאד. הלכנו להיפרד מהנשים והילדים שלנו, כולנו חוץ מבתיה שעוד לא חזרה, ועזרנו לפזר אותן בין המקלטים האחרים ברחבי הארץ. אחרי הייעוץ שקיבלנו, אנחנו המתנדבות עוד נפגשנו פה ושם, אבל רק עם שפרה אני שומרת על קשר. היא גם עוזרת לילדים שלי להכין שיעורים תמורת עוגות ועוגיות.

אפרודיטה ענתה למכתב אחד שלי, שכנה שלי תרגמה לי, ואחר כך ניתקה קשר. אולי שכחה לגמרי לקרוא ולכתוב.

 

בסוף מאי צלצלה אלי מלי שדות. מה שלומך, ריקוש? בשורות טובות: פותחים מחדש את המקלט. את מוזמנת לטקס הפתיחה.

 

תיאמתי עם שפרה, ונסענו ביחד. השער הגדול נצבע ירוק בהיר. גדרות התיל הפכו לחומה שנראתה כמו הכותל המערבי, חוץ מהאזוב והפתקים. למבנה הישן הוסיפו קומה.

 

אחרי הטקס ערכו לנו סיור ברחבי המקלט המשופץ. מבעד לדמעות ראיתי את המיטות החדשות לתינוקות וילדים, עם מצעים צבעוניים בהדפסים של דמויות מסרטים מצוירים. על הקירות היו תלויות דמויות פלסטיק של מיקי ומיני מאוס, ידם המכוסה כפפה לבנה מורמת לנפנף לשלום. וסוף סוף חשבתי על אמא שלי זכרונה לברכה מלטפת את פניו של האיש שמכה אותה, בניסיון לעצור את המכות. אחרי שנים, כשמתה, נתן לה נשיקה.

 

מאת: מאשה מטיס-שריד

 

 מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                            מעניין? שילחי לחברה

   

______________________________________________