אנבלה והעטלף הקלפן

  

 מאת: מאשה מטיס-שריד

 

 

עוד סיפורים:

אימהות

יום המשפחה והחיים בכלל

אלף מציתים

מי זאת עולה מן המדבר

לחברתי הנשואה

עוגות ועוגיות

אנבלה והעטלף הקלפן

להתחיל מבראשית - מציאות או אוטופיה

מכתב למורה

גפילטע יפני

אימנו הנהג

הרהורים על... חדרים נפרדים

בעיית השתיה של יעלי

 

 

 

המשך מפרק קודם:

אבל, מהי המציאות?

 

עטלף קלפן שיצא מציור, או האוברדרפט בבנק?

אז מה זה הקלפים האלה בציור? קטעה אנבלה את השתיקה.

אה, אלה הקלפים שלך, אמר העטלף כמובן מאליו.

אה, חיקתה אותו אנבלה, אז בכל זאת אתה הקלפן של חיי.

העטלף צחקק.

בואי נשחק, הוא אמר.

 

אני לא יודעת לשחק קלפים, אמרה אנבלה בגאווה מסויימת, חוץ מרמי, אבל אני רגילה לשחק רמי בקוביות.

רמיקוב, אמר העטלף במבטא רומני בולט, יהיה רמיקוב. ומכיס נסתר מתחת לקרום הדאיה שלו שלף קופסה זעירה של קוביות למשחק רמיקוב.

רוצה להתחיל? שאל.

בטח, אמרה אנבלה, למה לא?

 

אנבלה הוציאה מתיקה את הקופסה היפה שרותי קנתה לה ליום ההולדת, סגולה נגד אובדן משקפיה, חבשה את המשקפיים על ראשה, ולקחה לעצמה חמש עשרה קוביות זעירות, מגדל של שבע קוביות ומגדל של שמונה קוביות,

מטור המגדלים שהניח העטלף על הספסל לידה. שני המגדלים התפרסו לקוביות בודדות, מונחות בשאיפה לסדר מסוים על קופסת המשקפיים.

מה זה? אמרה אנבלה, יש לי רק זוגות ובודדים, אני רוצה פריש.

מה את רוצה? זקף העטלף תנוך אוזן ענק.

אני רוצה חלוקה מחודשת של הקוביות, שנתה אנבלה.

ומה אם אני לא מסכים? התנגד העטלף.

אתה מכיר את הכללים. לא נשחק, וזהו. אני בטח לא אתחיל במשחק שבו אפסיד בוודאות.

העטלף חייך, וגרף את הקוביות במחי כפה אחת בחזרה לקופסה הזעירה.

אז מה עכשיו? אתה כועס עלי? שאלה אנבלה.

כועס למה? תמה העטלף, מה יש לכעוס? ואת, כועסת על עצמך?

לא נעים לי ממך, אבל מה יש לי לכעוס על עצמי? תמהה אנבלה. אתה זה שהפסקת את המשחק, רק בגלל שעמדתי על זכותי לקלפים טובים יותר.

מה, והיית מסדרת את כל הקוביות מחדש? שאל העטלף.

איזו שאלה דבילית, כעסה אנבלה. לסדר מחדש, לחלק מחדש, ולבדוק שיש לי סיכוי טוב יותר לנצח? בוודאי!

 

אבל בעצם, המשחק נגמר, הכריז העטלף, המשחק שלנו נגמר ברגע שעמדת על זכותך לחלוקה מחודשת. זכותך לא לשחק עם מי שאינו מאפשר לך לממש את זכותך לקלפים טובים יותר.

אנבלה פרצה בבכי. אוי, מה עשיתי?

מה עשית? עשית דמגוגיה, הטיף לה העטלף. השתמשת בדימוי רק בחלקו, החלק שהתאים לייאוש שלך. את מכירה קלפן רציני שמסתפק במשחק אחד?

משחק חדש מתחיל כמעט בכל יום. בסופו של דבר, כל הקוביות עומדות לרשותך. פעם מנצחים, ופעם מפסידים. אבל הכלל הראשון הוא שאת חייבת להמשיך לשחק.

כל הקוביות? שאלה אנבלה.

כל הקוביות, אישר העטלף. לכל אחד משחק החיים שלו. למשחק שלך יש גרסה של קלפים וגרסה של קוביות, יש לו ארבעה צבעים, שלושה עשר מספרים, ושני ג'וקרים. הכל עומד לרשותך. פעם מנצחים, ופעם מפסידים. אבל את חייבת להמשיך לשחק. זהו הכלל הראשון של המשחק. וככל שאת משחקת יותר, יש יותר סיכוי שתיתקלי בג'וקרים.

 

הכלל השני הוא עמידה מול שותפים למשחק. תמיד השותף שלך יהיה אחד שהמשחק שלך הוא גם המשחק שלו. לפעמים הוא ירצה להשתלט על כל הקלפים. לפעמים הוא יסרב לאפשר לבקשתך לעשות פריש. לפעמים לא יהיה לך כוח לעמוד מולו, ואת תשחקי ותפסידי.

 

הכלל השלישי הוא לבדוק מה את לומדת מהשותפים שלך למשחק. וכשכבר לא יהיה לך מה ללמוד מהם או ללמד אותם, או ששכר הלימוד יהיה גבוה מדי עבורך, תחפשי שותפים חדשים.

אנבלה משכה באפה, וניגבה את קצהו הקריר בגב ידה השמאלית.

עטלף, מה יהיה עם הציור שלי? שאלה. אני רוצה לצייר ולהתפרנס מהציור בכבוד, אני לא רוצה להיות סייעת לילדים בכיתה א', ולא רוצה להיות מזכירה של קבלנים. אבל באיזה שהוא מקום אני יודעת, שרק אם אעבוד בעבודה שאני מתעבת, יפרוץ הציור החוצה, כדי לרפא את פצעי הגאווה הפגועה שלי. וככל שהעבודה תהיה מתועבת יותר בעיני, כך יפרוץ הציור מהר וטוב יותר, כדי להוכיח שאני שווה יותר מזה.

להוכיח למי? חקר העטלף, ודאה קצרות לברכה הימנית, מרים ראשו ומתבונן בפניה בריכוז רב.

לעצמי, קודם כל, אמרה, ולכל מי שניבא שהכישרון שלי אולי יש בו משהו, אבל כסף וכבוד הוא לא יביא.

ניסית? שאל העטלף.

כן, אמרה אנבלה, עבדתי במשרד פרסום קטנטן, עשיתי עבודות גרפיקה, וככל שהבוס שלי התקלח פחות ככה ציירתי יותר. עמדתי להציג תערוכה בבית התרבות אצלנו, ואז פרצה מלחמת המפרץ, ואחר כך כבר היו שם תערוכות אחרות. התמונות שלי חזרו הביתה, והציור נשאר בחדר האטום.

זה מעגל סגור, הרהר העטלף בקול. מצד אחד, לא תלכי לעבודות מתועבות בעינייך, כי את רוצה לעבוד בלצייר.

מצד שני, את מציירת רק כשאת עובדת בעבודות מתועבות לך.

מה אם תציירי בלי שום קשר לעבודה לשם פרנסה?

מה אתה שח? נזעקה אנבלה. לצייר כשאין לי עבודה ויש לי אוברדרפט?

להוציא כספים על בד וצבע ושמן ומסגרות? פשוט לא נעים לי.

אה, אמר העטלף, זה מין הסכם כזה שעשית עם עצמך. מותר לך לצייר רק כשאת תורמת לרווחת הכלל, ואם את לא עובדת ולא מרוויחה, את במין עונש אל-צייר שכזה. זאת את  שחתמת עם עצמך על ההסכם הזה, לכן את יכולה להפר אותו. בלי שום קשר לעבודה, ועוד לפני שתחזרי לעבוד.

איזו עבודה? השתנקה אנבלה, כאב הבטן המוכר מציף אותה בגלים. מה חוץ מציור הדבר המכובד שלמדתי ואני יכולה לעסוק בו בלי להרגיש מחוקה?

אנבלה התקפלה בפתאומיות מעוצמתו של גל כאב חזק במיוחד.

זהירות, צעק העטלף, וברח מהברך הימנית לכתף השמאלית. כמעט מעכת אותי.

סליחה, מלמלה אנבלה, הבטן שלי הורגת אותי.

אם היית נקלעת לאי בודד, התעקש העטלף, היית מרגישה שם צורך לצייר?

קשה לי לענות, התענתה אנבלה. הפלאפל הזה הוא כלי נשק ולא אוכל.

העטלף דאה כה וכה, יוצר רוח שנישבה על פניה של אנבלה.

הוטב לה.

אתה יודע מה? אמרה, אני אוהבת את הציורים שלי, הייתי אוהבת לצייר אותם ולראות אותם גם על אי בודד, בלי אף אדם אחר לידי שיגיד, איזה יופי.

אבל הייתי שמחה עוד יותר לראות אותם משתקפים בעיניים של אנשים אחרים, לקבל עליהם כסף, לקבל עליהם מחמאות.

למה לא? שאל העטלף. באמת, למה לא?

ככה, אמרה אנבלה, כי עד היום זה לא יצא ככה, והיום אני כבר זקנה ודהויה מדי.

אוי אוי אוי, אמר העטלף בתיעוב, זקנה ודהויה. תיכף תחזרי לסיפורי הקלפים שלך. את מסתובבת במעגל סגור. בואי נחפש דרך לבקע אותו.

אני לא יודעת איך, לחשה אנבלה. אני יודעת שאני רוצה, ומצדי שזה יקרה ברגע זה ממש. אבל אני לא יודעת איך.

טוב, נאנח העטלף, בואי נדבר על החיים.

על מה דיברנו עד עכשיו? לגלגה אנבלה

על תמונת היום יום שלך, כפי שהיא מתפרשת בעינייך.

בעינייך, תמונת החיים שלך ראויה לבוז וזלזול.

בעיני אחרים, תמונת חיים כזו היא נושא לקנאה.

מסכימה, אמרה אנבלה, בהחלט מסכימה שהעניין הוא סובייקטיבי, ותושבי כפר מוכה רעב באפריקה עשויים לחשוב שהחיים שלי נטועים בגן-עדן. אבל מה עם מה שאני מרגישה מבפנים?

כן אנבלה, אמר העטלף בנעימה של פסיכולוג מבוקש, מה עם מה שאת מרגישה בתוכך?

בואי ננסה לחבר, חיבר העטלף את כפותיו מאחורי גבו והחל לפסוע אנה ואנה, בין ההרגשה הפנימית שלך לבין החיים.

מתי את מרגישה מלאת חיים, מלאת מרץ, מלאת שמחה, שוכחת לאכול, שוכחת לישון?

כשאני מציירת, לחשה אנבלה.

טוב, הפסיק העטלף לפסוע אנה ואנה, והיישיר מבט לעברה של אנבלה,

כדי לקחת פסק זמן מתמונת החיים שלך,

שגורמת לך להרגיש עלובה, דהוייה, מושפלת,

את חייבת לצייר.

כדי להרגיש מלאת חיים, שמחה, צבעונית, מוכשרת, מממשת את עצמך,

את חייבת לצייר.

ומה עם להתפרנס מציור? לחשה אנבלה בייאוש גדול.

העטלף חייך חיוך עצוב.

הלוואי ויכולתי לאמר לך, שאם תציירי בהתמדה, בלי שום קשר לפרנסה, אלא רק למימוש הכישרון וסיפוק הצורך הזה שבוער בך, ירוצו אלייך אספנים וסוחרי אומנות ובעלי גלריות מכל רחבי הארץ

והעולם, קטעה אותו אנבלה

והעולם, כמובן, הסכים העטלף בהבעה רצינית מאד.

לא אוכל להבטיח לך דבר כזה, אבל מצד שני, למען האמת,

גם לא אוכל לאמר את ההיפך.

דבר אחד ברור

לצייר את חייבת, כדי שבעירת היצירה תפרוץ החוצה, ולא תכלה אותך מבפנים.

לצייר את חייבת, כי זו הדרך שלך להרגיש הכי טוב שאפשר, ולמנוע כאבי בטן.

ומה עם הפרנסה? שאלה אנבלה.

פרנסה, נו, טוב, פרנסה היא עניין לא קל, אבל די פשוט יחסית. מה את יודעת לעשות?

לצייר, חרצה אנבלה, מנסה לחולל קסם מיידי בהבל פה.

חוץ מלצייר, אמר העטלף בסבלנות מרובה.

אולי, אוף, סתם גרפיקה, נשפה אנבלה ברוח של השלמה זועפת.

אולי גננות. לדעת אני יודעת לעשות כל מיני דברים.

טוב, בסדר. כבר לא נעים לי ממך, צחקק העטלף. אני חייב להגיד לך, שללא ספק יהיו אנשים שיאהבו את הציורים שלך. אז אחרי שתציירי, נאמר, שבעה ציורים, תפני לבית התרבות, ותציגי שם. עוד זוכרים אותך שם לטובה.

לשם יגיעו האנשים שיאהבו את הציורים שלך.

וזו תהיה ההתחלה

מישהו שר ליד אוזנה של אנבלה.

אנבלה פקחה עיניים. נער ונערה במדים של הצופים עברו בשדרה הקטנה, שרים בלה לה לה שיר אהבה ישן.

עטלף, לחשה אנבלה, עטלף, עוד שאלה אחת. מאין נולד הקשר בין התיעוב לעבודה לבין הצורך לצייר?

עוד הסכם שצריך להפר. שאלי את השדרה, ענה לה קול ממרומי הפיקוס הזקן. ואנבלה לחששה, תודה עטלף, איפה אתה? עטלף?

השדרה התמלאה אנשים שהורידו את הכלבים שלהם לעשות את צרכיהם, ואנבלה חשבה על עצמה מטיילת עם ג'ודי באותה השדרה, ג'ודי משקה עצים במולדת היסטורית, ואחר כך יושבת וקוראת ספר, ג'ודי רובצת על הספסל לידה, מניחה חוטם על ברכיה מתחת לספר.

לפעמים התגברה על הבושה, וירדה לשדרה מצוידת בכן ציור ומכחולים. הנערה אנבלה מציירת, אנשים עוברים לידה ושואלים: מה זה המקום היפה הזה?

ואנבלה אומרת: זה כאן, שדרות גלוסקין.

ואנשים מופתעים אומרים לה, מה את סחה, אף פעם לא שמנו לב שהשדרה כל כך יפה

אנבלה הרגישה בכל מאודה את הקסם שניתן לה, לגלות לאנשים את יופיה הנסתר של השדרה שהולכים דרכה לסידורים יומיומיים. כל כך גדול היה הקסם, עד כי אנבלה התקשתה להאמין שדווקא היא מכולם קיבלה מתנה שכזו. ורק בשעות של מצוקה גדולה חזרה אל כוחה המייחד והמחייה של מתנת היצירה.

 

למחרת, לפני הביקור אצל אמא שלה, הלכה אנבלה למעבר הארוך שעל אחד מקירותיו היתה תלויה תמונתו של העטלף הקלפן.

תמונתו של העטלף נעלמה. על הקיר נותר מתלה מתכת מיותם. סליחה, פנתה אנבלה לאיש שעמד וטאטא את רצפת המעבר, אתה יודע אולי מה קרה לתמונה שהיתה כאן? האיש עצר מעבודתו והתבונן בקיר. כנראה מישהו הפיל את התמונה והזכוכית נשברה, ענה. באמת עוד היו כאן קצת שברי זכוכית הבוקר. נראה לי שהציור עף. אתמול בערב היתה רוח חזקה. בגלל זה המשחק נגמר כמו שהוא נגמר.

אה, אמרה אנבלה, תודה.

אמא, אמרה אנבלה לאמא שלה, עד מתי פתוחה החנות של נעמן? אני רוצה לקנות היום קצת בדים וצבעים.

סוף...

 

מאת: מאשה מטיס-שריד

 

 מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                            מעניין? שילחי לחברה

   

________________________________________________