החיים שלי ביד הנפש

  

מאת: אריאלה זמיר

 

 

עוד כתיבה אישית:

ללמוד ממנה

להיות אבא - החווייה הגברית

חדר שינה

מצבי הצבירה של האהבה

גיבוי שלך נשמה

עין פקוחה

הילקוט

מיכל

גילוי - יובל דור

עוצמתה של שתיקה

הנשיקה

האושר שביצירה

אני מאחרת

אימהות

להופיע ב"גוגל" - משמע את קיימת

יום האישה הבינלאומי - סקירת מצב

אנה אנו באות? - מחשבות על הים האישה הבינ"ל

ימין ושמאל משני צדי המדרס

 

מי אמר שאין קשר בין נפש לגוף? יש. הנה תקראו.

שנים שהנפש שלי התרגלה למזון של מלכות – מילים. המוח שלי, הגוף והיד סיפקו את כול צרכיה ואני עשיתי את מה שאני הכי אוהבת בעולם –לכתוב.

בגיל 20 בנהייה אחר הפרנסה פרשה הנפש שלי הצידה, והתעוררה שוב לחיים רק אחרי שנים.  כשחזרתי לכתוב.

התרסקות נוספת הייתה גדולה עליה והיא לא יכלה לה יותר. הגוף הלך גם הוא שבי אחריה. ואז  קרה הבלתי ייאמן והמוח תפס פיקוד. סיפור חיים אמיתי על התרסקות וצמיחה.  

 

האור הגיח מבין התריסים שבחדר. ניסה לפלס לו דרך לתוך הנשמה הכבויה שלי. ניסיונותיו עלו בתוהו.  הוא טיפס במעלה הקיר וזה תפס את חומו בלהיטות של אבן.

ימים רבים שמת לי העולם. מת בחוץ מת בפנים. בעצם אף אחד לא מת, ברוך השם. הכול בחוץ שקק חיים בדיוק כמו לפני שהנשמה שלי החליטה לנבול, אלא שמבחינתי החיים עלו על המדרגות הנעות – אלו של הירידה.

 

החודשים שלפני הקמילה היו מעולים. ממש אפ. אולי בגלל שזה נגמר, החל הדאון.

הנפש שלי זקוקה למילים. ככה היא נולדה. לכן היד שלי כול הזמן כותבת. המוח הוא המפקד. הוא זה שמביא את הרעיונות, הוא זה שמחבר את המילים אחת לאחת עד שהן הופכות למילים קולינאריות.

הנפש שלי היא רודן לא קטן. כול הזמן מאיימת בהתאבדות הרוח אם לא יספקו לה מילים. לא סתם מילים. מילים איכותיות, שנוגעות בנשמה, שמעוררות את כיס הדמעות, שגורמות להתקפי צחוק בלתי נשלטים. ככה היא אוהבת אותן הנפש לי. את המילים. ארוחת גורמה.

זה המזון שלה. מזון של מלכות. מעולם לא היו לה פשרות בעניין הזה, המוח והיד שלי חיים איתה ככה כבר שלושה עשורים. מאז שהייתי בת 9.

 

כשהייתי בת 20, הנפש שלי חטפה טראומה. המוח החליט כי הולכים להתפרנס ממקצוע. "מילים זה לא מקצוע", צעק עליה בפעם הראשונה בחייו וגם בחייה. "למעלה מעשור אנחנו מתעסקים בזה", הטיח בה את כעסו. "דיינו"!, ציווה בקולו הפיקודי. הנפש שלי התאבלה ימים רבים מאוד. ואף אחד לא הושיע. המוח והיד פצחו להם בהורה פרנסה והגוף התייצב למשימה בציות של חייל. רק הנפש שלי המשיכה לדדות אחריהם בצעדים של קשיש. מסרבת לקבל את העובדה שתם עידן המילים.

 

שנים שהנפש שלי הרגישה כמו סמרטוט רצפה. אבל כולם מסביב היו כול כך מרוצים, כולל אני, שכול הזמן ניסיתי לראות ולהראות לנפש שלי מה טוב במקצוע הדי גרוע שרכשתי לעצמי.

הנפש שלי סחבה במצב הזה קרוב לעשור. כשהמחוג הורה על 8 נקרתה לה הזדמנות פז. פיטרו אותי מהעבודה. מיד יצאה עלי קרב. הפעם בנחישות של לוחם קרבות וותיק קבעה בנחרצות. עכשיו או לעולם לא. עניתי לה בגאווה. "עכשיו".

כול הפועלים חזרו למקומם. המוח קדח מילים ממוחו הקודח, היד תקתקה בעוז, הנפש שלי האפילה לאברסט ואני? אני שרתי  ה-ל-ל-ו-י-ה.   

 

מעל שנה אחרי שסיימתי לימודים מסודרים בעיתונאות וארבע שנים מאז שהנפש שלי לקחה פיקוד ונתנה לי דד ליין להתחבר שוב למילים, תוצאות החיפושים האינטנסיביים שלי אחר מעסיקים שישכנו את מילותיי הורו על הספרה 3. בעצם לא ממש מעסיקים. פרויקטים. שניים מהם בתפקיד חינמי.

המוח שלי היה עצבני. דרש כסף. לא יותר חינמי. אמר חסר סבלנות. בשביל כשרון משלמים. יש לנו פה בשפע. חסל רוח ההתנדבות אמר, וקרא על הנפש תיגר.

 

התחלתי לחרוש על האינטרנט כמו איכר החורש את שדו. תלם תלם סרקתי הכול. הפכתי באדמה חוזר והפוך. ימים רבים. דשתי אותה שוב ושוב, משמידה מזיקים, עוקרת יבליות רק שתיתן יבולה.

ופתאום הופיע ניצן. יפה, נעים. כתבת הם ביקשו שם. לאינטרנט. לאתר חדש. עבודה מהבית. לנושא הכי מרתק בעולם- הורות. הייתי שם בזמן בחיפושי כדי להגיב מהר ולקבל תשובה חיובית מהר.

 

המוח צעק שאי אפשר להתפרנס מזה, זה יותר קרוב לדמי כיס של ילדים, אבל הנפש שלי חרצה לעומתו לשון, הפנתה לו את הגב ולא הייתה לו ברירה אלא להסכים.

הנפש שלי התחילה לפרוח, גבוה- גבוה למעלה -למעלה עד העננים ממש כמו בסיפורים של ילדי הקטן. המוח והיד התחילו לשרת אותה כמו נמלים חרוצות. רעיונות, ראיונות ומילים. הנפש שלי השמינה מנחת. בלעה לקרבה את המילים ברעבתנות של נמרה רעבה. ואז, אחרי שהבטן שלה התחילה קמעה להתמלא, אחרי שידעה מעט שובע מהו, אחרי שנים של הרעבה, ואחרי שהמוח שלי היה גם כן קצת מאושר כי ראה כמה מטבעות בקופה אפילו לא הייתה זו קופת מלכים אלא דן חסכן, פתאום התקבלה ההודעה שגרמה לנפש שלי לצלול לתהומות השחור.

"אנחנו מקפיאים כרגע את המשך הכתבות" ריצד האי מייל מול העיניים. מסתבר שהמנועים חוממו מספיק, אבל במטוס יש תקלה וההמראה מתעכבת. הנפש שלי ראתה הכול ונחתה נחיתת אונס.

 

בהתחלה הכסף עוד המשיך להגיע, תגובה מאוחרת על עשייתם המאומצת של המוח והיד אבל בסוף גם זה נגמר והיא הלכה ושקעה הלכה ושקעה. התחילה לחשוב על העבר וחטפה מפח נפש גדול, חשבה על ההווה ולא מצאה לה ניחומים, חשבה על העתיד ולא נותר בה כוח לעשייה.

 

כול בוקר עוד ניסיתי לנער אותה מביעותיה. יהיה טוב, עודדתי אותה, תראי, אני ואת כול כך הרבה דברים עברנו בחיים. עוד נתגבר. תראי אני ואת, אופטימיים בייסודנו (ירשנו את זה מאבא משה), חייבת להיות דרך לצאת מהמלכוד הזה. המוח בא לעזור לנו בסיעור. הציע יציאה לעצמאות. ככה לבד. הכי טוב. הוא בקי במלאכה, היד מתורגלת היטב. כוח המחץ!. אבל הנפש שלי רצתה מילים. כאן ועכשיו. רק מילים. מתי יבוא הלקוח הראשון? ואם המעסיקים לא דופקים בדלת היום? למה שידפקו מחר?, הלכה והוציאה את כול השדים מהקופסה. לא היו לנו מילים לתת לה כי נראה שאף אחד לא זקוק יותר למילים. לא שלנו. את כול עניין העסק רק התחלנו ללמוד. לא יכולנו לתת לה את אשר אליו התאוותה.

 

ואז החלה לדעוך. מידי פעם עוד הייתה מוכנה להינחם ממילותיהם של אחרים שהקפדתי לספק לה באופן קבוע. אבל אני יודעת, היא הכי אוהבת את אלו שלי. הגוף שלי ראה אותה בעלבונה. מתבוססת בשרידי מילותיה. מסרבת ליישר מפרשים ולפרוש כנפיים. "לא תודה" ענתה לו כשהפציר בה לקום מרבצה. פעם אחת כבר יצאה למגה הפגנה. אין לה כוח לעוד. והיא התחילה לגסוס הנפש שלי. אור היום כבר לא ליטף אותה. השמש סינורה אותה חזק מיד. הכלבים נראו לה קופצניים מידי וילדים התחילו לעשות לה חררה.

אנשים דיברו אבל היא לא הקשיבה. מילים. רק מילים בכתה לי מבפנים. כול יום. כול היום.  

 

והמילים היו תקועות. היו באות לי בלילה מסתובבות כמו יתוש טורדני. מכתיבות לעצמן סיפורים. אבל המוח לא זכר, והיד לא רשמה. עם הנץ הבוקר הכול נעלם כלא כלום. רק הספר על המיטה נשאר פתוח.

שם הכול היה מודפס. קריא להפליא.

 

הגוף שלי הרגיש את מצוקת נפשו ולא יכול לה יותר. יום אחד נעתקה נשימתו. אחרי שבועיים קרס.

שלושה שבועות הראות שלי סירבו להכיל את אוויר החוץ אל קירבן. ידה של הנפש שלי הייתה בעניין.

היא לא תסבול יותר סתם אוויר. היא רוצה עסקת חבילה אמרה: אוויר + מילים או לא כלום.

הראות שלי היו מחוץ לתמונת המילים. מה להן ולכתיבה. מה הן יכולות לעשות? גנחו מייסורים. הנפש שלי לא וויתרה. בעקשנות של פרד סללה לה את הדרך למעמקים ולא היה איכפת לה שאין חמצן שם למטה.

 

הראות שלי עבדו בפול גז אבל חמצן לא נכנס. בלילות שמעתי אותן מנסרות, מחרחרות, מנסות לאחד את הנשימות לאסופה סדורה ושוב נקרעות מעוצמת השיעול.

הכאבים החלו להידמות לאלו שבטח סובלים בהם בגיהינום ואני ניסתי להרגיע את הנפש שלי שגן העדן ממש בפתח. היא שוב לא הקשיבה.

 

ואז בלילה אחד המוח שלי נזכר. נזכר איך זה היה פעם. כשאני הנפש והיד עוד הלכנו ביחד. שיתוף פעולה מעולה היה בינינו. רשימות נשפכו כמים, שירים התחברו בגשם ואפילו אגדות נכתבו ביער. הפרוטה לא עניינה את המוח באותן ימים אבל כולנו חיינו באושר רב. רגע. אמר לה. אל תמותי. רוצה שוב???

כן, כן, גנחה גוססת. בסדר. קרא לעברה. רוצה מילים? תקבלי מילים. אבל אין כסף. שמעת? אין כסף.

הנפש שלי לא חיה מגבינה, ביצים וסלט. היא לא הולכת למכולת. זה התפקיד של הגוף.

ניערה מלפניה את הקורים והחלה לרקוד.

 

הבטנו עליה משתהים ונדהמים. הגוף אמר לה שהוא עדיין במצוקה נשימתית ומוטב לה שתנהג ביתר זהירות, אבל היא, בעוצמת רגשות של 8 בסולם ריכטר כבר הייתה מסוחררת כהוגן.

אז קרא המוח לידידתו הטובה ביותר היד וביחד כינסו את המילים לשיחת וועידה. אחר כך פצחנו כולנו במלאכה שאני הכי אוהבת.

 

______________________

 מה דעתך?כיתבי לנו                           מעניין? שילחי לחברה

 

אריאלה,

יש לך מזל גדול שנתת לעצמך למצוא את המילים ולתת להן קול. ככל שאנו משתיקות את הצרכים שלנו, כך הם רוצים להתפרץ בכל הזדמנות.

יישר כוח על הדימויים והשפה המושכים את הקוראת לתוך מה שאת כותבת.

כייף לקרוא ומזכיר עד כמה עלינו לתת לעצמנו הזדמנויות. 

בהצלחה

דינה

____________________________________________