היא שוב בוכה

  

   מאת:: רינה בן עמי

 

 

עוד כתיבה אישית:

חדר שינה

מצבי הצבירה של האהבה

גיבוי שלך נשמה

עין פקוחה

הילקוט

מיכל

גילוי - יובל דור

עוצמתה של שתיקה

הנשיקה

האושר שביצירה

אני מאחרת

אימהות

להופיע ב"גוגל" - משמע את קיימת

יום האישה הבינלאומי - סקירת מצב

אנה אנו באות? - מחשבות על הים האישה הבינ"ל

ימין ושמאל משני צדי המדרס

 

 היא שוב בוכה. אין לי כוח. אני עייפה. אני מותשת. אני לא מבינה איך דבר כזה קטן, גורם לרעש כה גדול. רועש לי כל הזמן. מאד. הרעש הכי מטריד, הוא זה שמנענע אותי הכי חזק מבפנים. איתו אני בעיקר לא יודעת מה לעשות.

 

נישאתי בגיל 28. בחורה בשלה לכל הדעות, דעתנית לא קטנה שיודעת בדיוק מה היא רוצה וגם איך. בעלת הגיון בריא, עצמאית, וטמפרמנט שלא מאפשר לה לשבת לדקה, תמיד רצה קדימה ורוצה מהחיים עוד, ועוד ועוד ללא הפסקה.

 

כשנכנסתי לשנה ה-30 בחיי, נקלטתי להריון. חודשים זה לקח, מסתבר שהריון זה פוקס אחד גדול. התוצאה החיובית ריגשה אותי מאד. אני הולכת להיות אמא, ואין לי ספק שאני אעשה את זה בגדול. מטבעי אני לוקחת דברים כפרויקט ומשקיעה בהם את כל מרצי, אז היה זה רק טבעי שאהיה מאד מעורבת בכל אחד משלבי ההתפתחות של העובר. עקבתי בהתרגשות ובאדיקות אחר הימים, השבועות והחודשים. כתבתי יומן שבו הכל מתועד. יצאנו גם שנינו לקורס הכנה ללידה. הייתי מה שנקרא ב"שליטה מלאה". למרות שהיה מדובר בהריון ולידה ראשונים, סמכתי על עצמי שגם עם רגעי הכאב אוכל להתמודד, שאדע להיות קשובה לגוף שלי, להיות הכי קשובה לעצמי שיש.

 

היתה לי מה שנקרא "לידה חטופה". צירים שנמשכו מספר שעות, אך לא משהו שלא יכולתי לסבול. אחר כך באו הפטידין והפיטוצין, וגם האפידורל. במשך כל שעות הצירים המשמעותיים ישנתי בעזרת כל אותם הסמים המשככים. וכשהגיעה החלפת המשמרות, גילו שהראש של בתי נמצא כבר בפתח, וכל שנותר הוא לתת שתי דחיפות קלות. נאבקתי בעייפות ובטשטוש שאפפו אותי, וניסיתי בכל כוחי להקשיב למיילדת שאיתי. תוך שתי דקות ראיתי אותה, בעזרת המראה שממול, יוצאת מתוכי. קודם הראש, אחר כך הכתפיים, והנה היא מחליקה החוצה, ואיתה משתרבב לו חבל הטבור. כמה שניות של שקט, המיילדת הופכת אותה, מנתקת את חבל הטבור, והנה פורץ ממנה קול. אין שום דרך שבה אוכל לתאר את עוצמת החוויה שבלידה, בעיקר זו הראשונה כשאת עוד לא יודעת לקראת מה את הולכת. אין מספיק מילים שבאמצעותן אוכל להעביר גם את התחושה האלוהית הזאת שעוטפת אותך, התחושה שאת חלק מאד פעיל באחד מהניסים של הטבע. פרצתי בבכי, וככה עשה גם בן זוגי. היה זה בכי של התרגשות גדולה, בכי של הקלה ושחרור. זהו, סיימתי, אני כבר אחרי הלידה, והנה היא כאן מונחת בזרועותיי, קטנה כל כך, עטופה, מכווצת ואדומה. אני מביטה בה באושר רב. אני אוהבת אותה. זה מדהים איך תוך דקות ספורות היא קבעה את נוכחותה בחיי. "הנה אני, עובדה!".

 

האושר הגדול ותחושת הביטחון, הסתיימו בערך ביום שבו הגעתי הביתה, אל הבית החדש שרכשנו לא מזמן, אל מה שהיה בעיניי הקן החמים והאוהב של המשפחה החדשה שלנו. הייתי בחופשה, והלידה שלי היתה די קלה, אז מה יותר נכון היה מלצפות מעצמי לעמוד בכל המטלות, ובנוסף גם ברשימה הארוכה שהכנתי לעצמי ממש לפני הלידה: "רשימת כל הדברים שאני רוצה לעשות בחופשה", קראתי לה. הגיעו גם המון אורחים, ואני לא יכולתי לומר "לא" לביקורים, זה היה בניגוד לאהבת האירוח שלי. וגם כשהם באו, לא הסתפקתי ב"קנויים", ציפיתי מעצמי להמשיך כרגיל בחיים, או ליתר דיוק, בחיים שהיו לי קודם לכן, רק מבלי להתייחס לשינוי העצום שחל אצלי באמת בחיים.

 

היא לא מפסיקה לבכות, ואני בוכה אחריה. התסכול גדל מיום ליום. אני חסרת אונים. אני לא רוצה לוותר על ההנקה, והיא כל הזמן בוכה. אני נותנת לה גם תוספות, וכולם אומרים לי שאם אני מניקה, אז לא יכול להיות שאין לי חלב. אני עייפה. אין לי זמן לנשום. הורדתי במשקל, כי בכל פעם שאני מתיישבת לאכול, היא מתחילה לבכות. הבכי הזה רודף אותי לכל מקום, גם בזמן שאני צועדת לבדי ברחובות, גם כשאני בתוך המקלחת עם עצמי, גם כשאני שוכבת על מיטה לעיסוי שהזמין לי ליום ההולדת בעלי, גם כשבתי נמצאת במרחק של קילומטרים ממני. היא שוב בוכה... וככה גם אני.

 

ככל שחלפו להם הימים, התערערה בי תחושת הביטחון העצמי. במקומה הגיעה תחושה של קושי להתמודד עם המציאות החדשה: אני כבר לא גברת לעצמי שיכולה לקום, ללכת ולבוא מתי שיחפוץ לבי. יש לי כאן תינוקת קטנה שהיא שלי, ילדה שמעכשיו ועד אין סוף נמצאת באחריותי. התקשיתי לקבל את המצב החדש ולהשלים עם העובדה שאני צריכה לארגן את עצמי מחדש, לארגן את הזמן שלי אחרת, להיות סלחנית יותר כלפי עצמי, להוריד את רף הציפיות מעצמי. גם אל תחושת השליטה בחיי נכנסו המון סימני שאלה. כבר לא הייתי בטוחה במה שאני יודעת, מרגישה או יכולה. לא הבנתי איך זה שאני, זאת שיש לה תמיד תשובה לכל קושייה, מתקשה. איך יכול להיות שאני לא מצליחה להבין את התינוקת שלי ולענות על צרכיה באופן שהיא תפסיק לבכות? איך זה שהילדה של השכנה לא בוכה? האם אני אמא לא טובה? לא הבנתי אז שבכייה האין-סופי, שיקף בסך הכל את הקושי העצום שלי.

 

אל קולות החרדה והתסכול הפנימיים שלי, נוספו גם קולות חיצוניים שהחמירו את המצב. הסובבים אותי לא הבינו מה פה קשה כל כך, למה אני מקטרת כל הזמן. "מה כל כך קשה לך?", "תסתכלי איזו בונבוניירה שהיא", אמרו לי כל הזמן. ואני רק רציתי לברוח, לברוח הכי רחוק שאפשר, לפחות למקום שבו לא אשמע אותה יותר בוכה. אבל הייתי שבויה בתוך מעגל קסמים. באותה המידה שהיה לי קשה איתה, כך גם לא יכולתי לשחרר אותה.

 

הזמן עשה את שלו והתינוקת שלי גדלה. ואני? אני הצלחתי לטשטש את עקבות הקשיים במומחיות רבה. ולמה? קודם כל בגלל שלא יכולתי להודות שאני זקוקה לעזרה, בעיקר בפני עצמי. זה פשוט לא הסתדר עם מה שאני, או לפחות עם מה שבעבר הייתי. יכול להיות שפחדתי מתחושת הכישלון, שאז עוד לא הבנתי, שאותה אני כבר חשה במלוא העוצמה. בנוסף, אף אחד לא התעניין מה באמת אני מרגישה, אף אחד לא חשב שצריך להתייחס לקושי, ולכן גם לא כל כך ידעתי האם זה בסדר מה שאני מרגישה? האם נורמלי לחוות את הקושי הזה אחרי הלידה? ולמה אני? איך זה שאצל נשים אחרות הכל נראה נפלא? כל האמהות נראו בעיניי כל כך שלוות, ורק אצלי התמונה היא שונה.

 

שנים מאוחר יותר, לאחר לידת הילד השלישי, ישבתי עם אישה יקרה ושוחחנו על החיים ועל גידול הילדים. שאלה אחת קטנה פתחה אצלי תיבת פנדורה עצומה - היא ביקשה לדעת איך הרגשתי אחרי הלידה הראשונה.

  

______________________

 מה דעתך?הגיבי על הסיפור                           מעניין? שילחי לחברה

 

נוגע ללב. כתוב מקסים. אהבתי את היכולת שלך להביא מצב שנשים רבות חוות לביטוי דרך הכתיבה. מקצועי. מהוקצע. וכתוב מתוך הנשמה. תודה!  שלומי

____________

אהבתי את הסיפור המרגש שלך. אהבתי את סגנון הכתיבה. מקווה לקרוא יצירות נוספות שלך. בהצלחה! מיקי
________________

רינה שלום

אני רוצה להגיד לך כמה דברים על מה שכתבת. כדי לעשות סדר אספר לך קצת על עצמי, אני חיה עם בת זוג, רבקה, ויש לנו ילדה מקסימה (באוביקטיביות...) כמעט בת שנתיים שרבקה ילדה. לא אני ילדתי ובכל זאת הצלחתי להתחבר למה שכתבת, לאחר שליויתי את רבקה בכל שלבי ההריון והלידה ובשנתיים אחרי בהן אנו מגדלות את ילדתנו יחד.

 

לאורך כל התקופה שכללה את הלפני, המחשבה על להביא ילד במשותף, ההריון , הבדיקות, הלידה, ההגעה הביתה, ההתאקלמות, החודשים הראשונים, והחיים שהשתנו מאז, אני חושבת שקיים איזה שהוא קשר שתיקה בעניין. הקשר הזה הוא כנראה תולדה של הקמת "גילדה" מאד סודית של נשים שחוו הריון ומדחיקות את הקשיים, אחרת אני לא מצליחה להבין איך כל כך מעט מדברים על הנושא.

 

אני שליויתי את רבקה לאורך כל התקופה, והייתי "בת זוג הריונית" הרגשתי שהיא עוברת את אותן תחושות ומצבים שאת מספרת עליהם, ראיתי אותה עוברת את כל הבדיקות תוך שהיא מתנהלת ללא הפסקה בעבודתה  ובתפקידה ובחיים בכלל עד ליום הלידה בלי לתת סימן למצוקה כל שהיא או ביטוי לפחד, ללבטים, לעייפות, לתשומת לב או כל דבר אחר.

"הכל כרגיל", אף אחת לא אמרה לה אף פעם שזה קשה, אז גם אז גם היא לא חשפה את הסוד.

 

רוב מערכות היחסים הזוגיות הן בין גבר לאשה ואומנם אנו שונות, השתדלתי להשאר יותר באזור, לקחת חלק מהצד בהרבה יותר ענינים, להיות שם כשהיא תרצה לדבר על משהו, וכמובן להשאר ולתמוך אחרי הלידה בחודשי "החופשה", כי אשה מבינה אשה יותר טוב, אכן זה עזר (בחלק מהדברים לפחות),

 

מאז הלידה, במהלך השנתיים האחרונות השתנתי, שוחחתי עם מספר נשים שהיו בשלבי הריון, סיפרתי להן על מה שעבר עליה בלי להלחיץ ובלי לקבוע להן שכך גם זה יהיה אצלן, כי הרי המבנה האישיותי של כל אחת מאיתנו שונה, ומעצם היותי צלמת, אף ליויתי נשים בחדר הלידה והייתי שם קצת גם בתמיכה נפשית ואפילו קצת עזרתי להן אחרי בבית.

 

לפני כן, היה לי כלל שלפיו נהגתי בלידות שצילמתי לפני שרבקה ילדה. במסגרת הכלל הזה הייתי שקופה ב-100%, מעולם לא התערבתי ולא הוצאתי הגה מפי כל זמן שהייתי מצלמת בחדר לידה, וצילמתי יותר מ-300 לידות בחיי. הייתי עומדת משתאה כל פעם מחדש לגודל הפלא, מתרגשת בשביל התינוק החדש ובשביל הוריו ושמחה שאני יכולה להסתתר מאחורי העינית של העדשה בלי שיראו אותי מביעה את רגשותי. על הסרטים שלי אומרים שהם מאד מרגשים, שמרגישים בעת הצפייה שכאילו אני חלק מהמשפחה, שהרגע חוזר שוב ואפשר להרגיש את גודל המעמד ועוד דברים,

אני בסרטים האחרונים שלי מנסה לשלב יותר את תחושותיה של היולדת מעבר לעוצמה ולמיוחדות שבלידה, בלי לגרום למזכרת להראות קשה ולא נעימה אבל עם שימת דגש של גם אני כאן, אני שילדתי, שעברתי את כל ההריון וגם לי יש תחושות שכדאי לשמר ודברים שאני צריכה  אבל ביחד "לעכל". אני מנסה לעזור ואפילו בקצת לאותן נשים שיוצא לי לפגוש במהלך הריונן ולהקל בקצת ממה שיעבור עליהן אחרי הלידה על ידי מידע מוקדם

 

ולך בנימה אישית אני מודה שהעלת את הדברים על הכתב ואין לי ספק שהרבה נשים מאד מזדהות עם מה שכתבת.

 

יפעת

 

תגובה ליפעת מרינה:

יפעת יקרה,

התרגשתי מאד לקרוא את התגובה שלך.

הסיפור האישי שלך, כמו סיפורים אישיים של נשים נוספות, מחזקים את הטענה שמשום מה נשים מסרבות להודות בצדדים הפחות מחמיאים של חווית הלידה והאמהות. משום מה קל יותר להיצמד לתמונה האידילית.

אני שמחה בשבילך ובשביל בת זוגתך על המודעות לנושא, ואני בטוחה שהיא מקלה ולו במעט על ההתמודדות עם הקשיים.

אשמח אם תוכלי ליצור עמי קשר באמצעות הדואר האלקטרוני: rinab67@gmail.com

אשמח אם תעדכני אותי בהמשך.

תודה וחג שמח,

רינה

 

 

____________________________________________