אנבלה והעטלף הקלפן

  

 מאת: מאשה מטיס-שריד

 

 

עוד סיפורים:

אימהות

יום המשפחה והחיים בכלל

אלף מציתים

מי זאת עולה מן המדבר

לחברתי הנשואה

עוגות ועוגיות

להתחיל מבראשית - מציאות או אוטופיה

מכתב למורה

גפילטע יפני

אימנו הנהג

הרהורים על... חדרים נפרדים

בעיית השתיה של יעלי

 

 

 

אנבלה ישבה על כסא פלסטיק לבן בין המיטה של אמא שלה נפוחת הרגליים, לבין מיטתה של העולה הצעירה מאתיופיה, שלא הפסיקה להשתעל. היא תימרנה כך שכל אחת מהן תקבל מנת תשומת לב מספקת.

 

המוסיקה שבקעה מתוך התיק הצילה את משושי הרגישות שלה, ונתנה לה פתח מילוט. בת דודתה לייקי טילפנה להודיע, שהדוד סימון עבר צינתור, והוא ישמח לראות את פני בת אחייניתו. "הנודניקית הזאת" כעסה אמא על הגורמת לקיצור הביקור, אבל נישקה את לחייה של אנבלה ברוך.

 

בדרך לדוד סימון עברה אנבלה מסדרון ארוך. על קירות המסדרון נתלו ציורים של ילדים ובני נוער שהיו מאושפזים בבית החולים. אחד הציורים נשא את הכותרת "הקלפן", ונראה בו עטלף יושב בין ענפיו של עץ תפוחים, אוחז בכפותיו חפיסת קלפים.

 

הדוד סימון שכב במיטה ליד הקיר, אוזניות צמודות לראשו, קולות ממגרש הכדורגל מסתננים מן המרווח השעיר שבין האוזניות לבין אפרכסות אוזניו. הדודה סורינה לא הסתירה את מורת רוחה מההפרעה. אחרי ככלות הכל, צריך שיהיה ברור שדוד סימון הוא שלה ושלה בלבד. אבל הדוד סימון הסיר את האוזניות מראשו, ופרש את ידיו בחדווה. "אניקה" שמח, ואנבלה צופפה את גבותיה כדי לשים סכר לדמעות. 

 

בדרך למגרש החנייה נדמה היה לה שאיזה צל מרפרף מאחוריה, ופעם אחת אף אזרה אומץ והפנתה ראשה בבת אחת אחורנית. אבל רק העצים היפים של בית החולים רפרפו בעליהם ברוח הערב הקלה.

 

במכונית החליטה אנבלה לקנות מנה פלאפל, לשבת בשדרה הקטנה מאחורי בית הוריה ולאכול בשקט, לאסוף כוחות לקראת אמא הוא אמר לי ואמא היא עשתה לי, ובעיקר לקראת "אנבלה, תתקשרי עם מוטי מהעיריה" או "אנבלה, דיברת עם אברי הקבלן?" וכמובן "אנבלה, מה יהיה?"

 

ישבה אנבלה בשדרה הנטושה לאכול את הפלאפל שלה. שקט ושלווה, מכוניות אינן יוצאות מחניותיהן בגלל ה משחק בטלוויזיה, עלים יבשים נוסעים על הכביש בלחישות הרוח. בעטה אנבלה בפחית הקולה שרבצה בשלווה למרגלותיה, ופרצה בבכי.

 

מה יש, מה יש, שאל אותה מישהו בחמלה רבה, ואנבלה התביישה מאד בבכיה, ומחתה את דמעותיה בטרם תרים ראשה לענות בנימוס לחומל.

 

אני פה, סליחה, נשמע הקול מכיוון החול, ואנבלה ראתה שם את העטלף מן הציור מושיט לעברה בקבוקון מפיץ ריח חריף, כנראה כדי לאושש את רוחה.

 

אני לא יכולה לענות לך, לחשה אנבלה מבעד לשיניים חשוקות, אני לא רוצה שמישהו יראה אותי מדברת עם עטלף שיצא מציור ועף אחרי כל הדרך רק כדי לשאול אותי למה אני בוכה.

 

אנבלה, מי מסתכל? תמה העטלף. ובאמת, לא היה שם איש, גם המרפסות והחלונות היו מוגפים, שלא ירחפו עלים יבשים לתוך הבתים המטופחים.

 

אילו מיסטי רות היתה כאן, חשבה אנבלה בבהלה של רגע, היתה ממליצה לי לעשות טיהור בעלי מרווה וקטורת קינמון. אבל איזה מין מיסטיקנית מגרשת מיד כל רוח מחייה? 

 

טוב, אני טובה בלהיות שפויה, לחשה אנבלה, אני מוכנה לנסות להשתגע לשם שינוי.

פני המיקי מאוס של העטלף התרחבו בחיוך. אגב, אני לא עפתי, אני נסעתי איתך באוטו. מזל גדול שלא באת איתי לקנות פלאפל, אמרה אנבלה. נכון, ציחקק העטלף הקלפן, באמת מזל גדול.

 

טוב, אז שמעתי שיש לך טענות קשות, עבר לדבר בעניניות פתאום.

על מה אתה מדבר? השתוממה אנבלה.

אני מדבר על זה שאמרת שהחיים חילקו לך קלפים גרועים, וגם משחקים בהם בצורה גרועה.

 

איך שמעת? התפלאה אנבלה.

אני עטלף, אחרי ככלות הכל, ענה העטלף כמובן מאליו. ועטלף, אם את זוכרת את סדנת הטוטם האינדיאני שעברת לפני שנה, הוא המסמל את מות השאמאן.

באת לבשר לי על מותי? שאלה אנבלה, או חס וחלילה וחס וחלילה על המוות של אמא או דוד סימון?

 

למה, מישהו מכם עסק אי פעם בעבודת השאמאן? תהה העטלף, ופרץ בצחוק למשמע הבדיחה שלו עצמו. תפקיד השאמאן הוא להלך בין שני העולמות עבור האנשים שסביבו, ואני כאן מהלך עבורך. אמר, וקד קידה קטנה, פורש את קרומי הדאיה כאילו היו כנפות גלימה של שוליית הקוסם.

 

זה אתה שמשחק בקלפים המסכנים שלי בצורה כל כך גרועה? תמהה אנבלה. אולי סוף סוף מצאה את האשם בחיי התיקן המעוך שהיא חיה.

 

אני לא, חייך המיקי מאוס המצוייד בקרומי דאיה. אני עוסק בריפוי, אני משקיע במשאבי חוכמה, אני מלמד התחדשות, ומסייע להסתגל לשינויים.

מה אתה שח? ליגלגה אנבלה, עטלף אחד קטן עושה כל כך הרבה דברים? ממש, כל הכבוד!

 

לא רק זה, לא נעלב העטלף וזינק לעץ הקרוב, נתלה על הענף בראשו כלפי מטה. נכון שאני נראה כמו תינוק שנולד?

אתה בהחלט נראה כמו תינוק, ציחקקה אנבלה, וגל זעיר של חיבה ליחך את חדרי ליבה.

שאמאן, זינק העטלף במפתיע מהעץ אל כתפה של אנבלה המבועתת כדי ללחוש באוזנה בלאט, צריך לעבור תהליך דמוי מוות, ומי ששורד אותו נולד מחדש, ונהיה שאמאן.

ומי שלא שורד? תהתה אנבלה. אה, דידה העטלף אל הכתף השניה, או שמת ממש, ואז עובר לגמרי לעולם אחר, או שנחשב למי שאיבד את שפיות דעתו, וגם כך הוא חי בעולם אחר.

 

כולם עוברים לעולם אחר, אמרה  אנבלה בעצב, כל אחד והעולם האחר שלו. אני, לדעתי, מתתי מזמן, ואני מתקיימת במין גירסה מתונה של הגיהינום, פיצוי על הכמה דברים טובים שעשיתי בעודי בחיים.

 

על מה את מדברת? תמה העטלף, את כרגע בשלב התרדמה שלך. כשתתעוררי, יהיה בסדר. לא גיהינום ולא ג'וק מעוך.

ממש שינוי לטובה? שינוי אמיתי? התחננה אנבלה על נפשה, איך אתה עושה לי את זה? כבר התרגלתי לחיי כמות שהם, כבר ויתרתי על החלום שלי לצייר.

הא, הא הא הא, פרץ העטלף בסדרת קריאות הא, את ויתרת? אילו ויתרת באמת, לא היית בוכה בכל פעם שאת חושבת על המציבה שלך.

 

נכון, נאנחה אנבלה, רציתי שיהיה כתוב שם "פה נטמנה אנבלה, ציירת", וזה הכל. ותאריך, כמובן. אני כבר רואה, אני כבר רואה, "פה נטמנה אמנו, אחותנו", ואם יהיה לי קצת מזל גם "בתנו".

ואת, באמת את רוצה למות? לחשש העטלף בדאגה.

לא באמת, לחשה אנבלה בתשובה, אבל אני רוצה שצורת הקיום הנוכחית שלי, המעליבה  והעלובה, תמות.

אין זמן טוב יותר מן ההווה, אנבלה, לחש העטלף הקלפן, הסתכלי סביבך.

הסתכלה אנבלה סביבה, ושאפה לרווחה מהאוויר הרענן.

עצים גבוהים, חסונים, צמחו בשדרה הקטנה, עצים שאנבלה אהבה מאד. אלמלא התביישה, היתה מחבקת ומנשקת אותם.

עצים שהכירו היטב את הכלבה שלה שמתה מזמן.

עצים שראו אותה מציירת.

עצים שסוככו על הנשיקה הראשונה שלה.

הם היו הספריה החיה של עברה, של זכרונותיה, ואולי

קרוב לוודאי

של עתידה.

אבל העטלף דיבר על ההווה.

 

טוב, אז הנה, בהווה, היא כאן, אשה בת ארבעים ואחת שהאופטימיות הכללית שלה שיהיה פעם טוב נראית יותר ויותר כמו שיגעון ועיוורון, פחות ופחות כמו משהו שקשור למציאות.

אבל, מהי המציאות?

המשך...

 

מאת: מאשה מטיס-שריד

 

 מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                            מעניין? שילחי לחברה

   

_______________________________________________