מצבי הצבירה של האהבה

  

   מאת: דבורה מיכאלוב

 

 

עוד כתיבה אישית:

מותק

מאולפת

להופיע ב"גוגל" - משמע את קיימת

יום האישה הבינלאומי - סקירת מצב

אנה אנו באות? - מחשבות על הים האישה הבינ"ל

ימין ושמאל משני צדי המדרס

אובדן כושר עבודה

עוד על צרכנות

תנובה והפקקים

 

מי מרגיז אותך?

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

 

שעת בוקר מוקדמת...כמעט שאפשר לגעת בשקט...יצאתי מביתי כשפני מועדות אל עבר קופת החולים. הילכתי ברחוב ולרגע קט יכולתי להרגיש את השלווה עוברת לי בכל הגוף. השילוב של עייפות ושעת דמדומים שכזו תמיד מוביל לאפקט מנצח של הרמוניה. טרם החל לו המרדף אחרי הזמן. הכל תמים ובוסרי. הלוואי והזמן היה נתקע בנקודה זו, חשבתי לעצמי.

 

הגעתי אל קופת החולים. שיירה של אנשים ניצבה מחוץ לדלת הרופאה. מרביתם אוכלוסייה מבוגרת שצמאה לאהבה. כמה אירוני. חיים שלמים אנו מעבירים בהגשמתם של יעדים מכל הזנים והסוגים. והנה, מגיע לו הגיל השלישי ואנחנו חוזרים לשאוף ליעדים הבסיסיים ביותר. התבוננתי בהתנהגות הממתינים בחדר והיה ברור לי שהמתקפה על התור, חוסר הסובלנות והקריאות המתבוססות ברחמים עצמיים כדוגמת : "אני אחרי ניתוח לב פתוח", "חזרתי עכשיו מבית החולים", "אין כבוד לאנשים מבוגרים" וכו' -  הכל מכוון לאותו המקום. "בבקשה תאהבו אותי ואל תשליכוני לעת זקנה".

 

וזה מה שנשאר - בילוי קבוע בקופת החולים, בקשות לאינספור מרשמים, הפגזה של תלונות על כל דבר אפשרי לסובבים זרים. תוצאה של מציאות אבסורדית. המבוגרים חוזרים להיות ילדים בהתנהגותם ודורשים אהבה, תשומת לב וסביבה שתקשיב להם. וכי מה יותר טוב מקהל שבוי? זה המחויב לשמוע את דבריך משום שהוא ממתין לתורו יחד איתך.

 

לאחר שסיימתי את הבדיקות שלי, יצאתי משם והחלה לנקר בראשי אחת מהסיסמאות המאוסות : "צריך לחיות כל רגע ולנצלו עד תומו". וכן, יש מן האמת בכך אבל כשאנו נמצאים באותו מבול שאיפות ואינטרסים אנחנו שוכחים לגמרי מי אנחנו. הזהות שלנו הופכת להיות משהו מנוכר מעצמו, מקושר לאלפי חוטים, כמעט כמו מריונטה. כשאני מתבוננת בהווה, ברור לי שהגורל אכן קבוע וידוע מראש משום שכולנו חיים, נושמים, עוברים את אותם השלבים המקובעים האלה של החיים. מעטים הם האנשים יוצאי הדופן שלא חיים לפי תכתיבים וגם הם בסוף מיישרים קו.

 

חיינו מלווים בצורך התמידי להשתחרר מעכבות וחסימות שונות. צריך להכיר בכך שתמיד חייו של השכן יהיו אטרקטיביים יותר ותמיד נרצה להשיג יותר ממה שכבר השגנו. ובסופו של דבר כל בני האדם זהים במטרה העילאית שלהם. והרי אריסטו אמר שהמטרה היא ה"אושר". כשאני מנסה לדמות לעצמי מהו אושר אני רואה בעיני רוחי ספוג ענק מחורר בחורים מכל הגדלים. הספוג  סופג לתוכו אנשים, חלקי נופים, מוניטין מקצועי, אביזרים, הוילה המעוצבת שאנו גרים בה...אבל בסופו של דבר רגעי השמחה קטועים ולא מופיעים ברצף. אלו הם החורים שבספוג – הרצונות והשאיפות שתמיד מושפעים ממסגרת חיים מקובעת או נסיבות שלא תלויות בנו. החור הגדול ביותר בספוג זהה אצל כולנו ומופיע במירב העוצמה בשנותינו הראשונות ובשנותינו המתקדמות. הצורך באהבה. אין הכוונה לומר שאין הוא קיים בשנות העשרים לחיינו אך הוא מופיע בתצורות שונות בגילאים אלה – מוקף ברצון לתשומת לב, אמפתיה וחברה זוגית בעיקרה. הצורך באהבה הופך להיות מזוקק יותר בגילאים הראשונים והמאוחרים - אהבה נטו שהיא נטולת צורה. נדמה שאנו מוכנים לקבל כל אהבה שהיא ובלבד שלא להיוולד ולמות לבד. הבדידות בגילאים אלו היא כבר לא מותרות, היא כבר חסך נפשי כבד.

 

 _______________

 מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                           מעניין? שילחי לחברה

 

 

____________________________________________