ישנה סיבה טובה לכך שמקימים חומה סביב משהו.
כשאנחנו מעמידים גדר סביב חצר הבית למשל, אנחנו דואגים שיהיה בינה לבין הבית מספיק מרווח מכל מיני סיבות: כדי להציב גבול ברור שבין השטח שלי לזה שאינו שלי, לשמור על הפרטיות, להרחיק זרים, להקשות על כניסתם של פולשים, להגן על מה שבפנים, לאפשר לנו להראות רק למי שאנחנו בוחרים את מה שבתוך הבית, להעניק לעצמנו ביטחון שמי שיוצא מהבית מוגן גם בחצר, להרגיש בבית, חופשיים וחסרי דאגה כשאנחנו בבית או בחצר הבית, ולאפשר לנו שליטה גדולה יותר למי אנחנו מרשים להיכנס. וכד'.
חשוב שנבין כנקודת מוצא, שהשומן שאנחנו נושאות עלינו לא שונה הרבה מהגדר שסביב הבית.  
גם הוא נמצא איתנו מסיבה או סיבות, כאלה או אחרות.
גם בינו לביננו יש מרחק.
גם הוא עוזר להגדיר איפה אני מתחילה והיכן אני נגמרת.
גם הוא שומר על הפרטיות שלי רחוקה יותר מאחרים.
גם הוא מרחיק זרים.
גם הוא מקשה על פלישה אל תוך תוכינו.
גם הוא מציב גבול ביני לביני.
גם הוא יוצר חומת הגנה ביננו ובין העולם שבחוץ. וכד'.
כל אחת ושומנה שלה, כל אחת וסיבותיה היא - אבל עבור כולנו, במידה זו או אחרת, השומן מהווה גדר - חומה.
חומה בפני פגיעה.
חומה בפני כאב.
חומה בפני בדידות.
חומה בפני צער.
חומה בפני לחץ ומתח.
חומה בפני אכזבה ואי נוחות.
חומה בפני מערכות יחסים.
חומה בפני התמודדות.
חומה בפני כל כך הרבה דברים שקשים לנו או שאנחנו מנסות שלא להרגיש, לחוש, להיות.
ומה קורה כשהחומה נסדקת?
מה קורה כשהיא מתמעטת?
מה קורה כשהיא כבר לא שם כדי למלא את התפקיד שבשלו הקמנו אותה מכלתחילה?
ומה קורה כשהחומה כבר לא גבוהה מספיק או מעובה מספיק והחיים מזמנים לנו מנה גדושה מידי לטעמנו של מה שמעלה בתוכנו את הרגשות שאנחנו לא אוהבות להכיל, להרגיש, לחיות עם?
ויותר מכך, מה קורה כשהחומה נופלת אבל אין מה שיחסום יותר את הרגשות שבאים ועולים מבפנים?

במודע או שלא במודע, בהכרה מלאה או בהכרה חלקית, אנחנו  מיד מחפשות את ההגנה ששירתה אותנו שנים רבות כל כך, מבקשות להסתתתר בצילה, להתחבא לרגע מעודף המנה שגולשת לנו על גדותינו.
והחומה לא שם. או שהיא לא מספיק גבוהה. או שהיא לא מספיק עבה.
ואז מגיע הפחד. הבהלה. הפאניקה. החשש. חוסר האונים.
מה עושים?
איך מתמודדים עם כל זה?
אנחנו לא ממש יודעות איך לעשות את זה בלי החומה. בלי הביטחון שלה. בלי ההגנה שלה. בלי ההפרדה שהיא סיפקה לנו שביננו לבין העולם, ביננו לבין הרגשות שלנו. ביננו לבין הצורך להתמודד נכוחה - בלי מחסומים.

עומדות בפנינו כמה ברירות, כמה אופציות, כמה אפשרויות בחירה - אם רק נעצור שניה להתבונן מסביבנו, ובתוכינו ונאפשר לעצמנו להבחין בהן, ובעיקר - נאפשר לעצמנו לממש את הזכות: לבחור, מכיוון שהנטייה היא לעבור מיד ל"טייס האוטומאטי". זה שבעזרתו אנחנו פועלות כבר כל כך הרבה שנים. זה שהפך לנו לטבע שני. זה שעוד לא הספיק להבין ולהטמיע את העובדה שאנחנו עושות שינוי, שאנחנו רוצות אחרת.

ה"טייס האוטומאטי" שלנו פועל בדרך-כלל כך שהוא מפעיל אותנו לאסוף לבנים וחומרי בניין אחרים כדי לעבות מיידית שוב את החומה, כדי להגביה אותה, כדי לשמור עליה שתשמור עלינו באופן שהתרגלנו אליו אולי אפילו כל שנות חיינו.

את ה"טייס האוטומאטי" אנחנו בדרך-כלל מרגישות מבפנים, בצורת אי שקט או חוסר מנוחה, עצבנות פסיבית או אקטיבית, קופצניות, רגישות יתר, כאב, פחד, שדוחקים בנו להרגיע אותם באופן היחיד שלו אנחנו רגילות: אוכל. צורך דוחק לאוכל שאין לו שמץ של קשר לרעב, להזנה, לחיים.

   

במקום שבו אנחנו פוגשות את הקושי שלנו - שם מתייצב לצידנו מיד ה"טייס האוטומאטי", זה שמספק לנו את ההיתר - כמו שעשה תמיד - להתעלם מן המחוייבות שלנו כלפי עצמנו, זו שכבר לקחנו על עצמנו, או זו שאנחנו משוועות לעשות אותה חלק מאיתנו - השינוי.

 

אנחנו יכולות לפנק את עצמנו, את הילדה הקטנה שבתוכנו, ולא לאפשר לה לגדול. או שאנחנו יכולות לעזור לה לעזור לנו להתמודד מעכשיו אחרת עם כל מה שקורה.

כמו הורה טוב מספיק נאחז בידה, נעודד אותה, נתמוך בה ונהיה לצדה אוהבות, מכילות ומקבלות כל הזמן, ונלמד אותה שגם כישלון או חוסר הצלחה מושלמת הם בסדר גמור, כל זמן שמנסים, באמת מנסים, לעשות את מה שאנחנו יודעות שצריך להיעשות, את מה שתורם וחיובי לסך הכל הכללי - שהוא אנחנו. אנחנו יכולות לעזור לה ללמוד שאפשר גם בלי חומה גבוהה ומעובה להיות בטוחה, מוגנת, מודעת לגבולות של עצמה ושל אחרים וכד'.

הכאב שעולה מתוכנו, זה שלאורך שנים פיתחנו מיומנות להחניק אותו, לחצוץ בינו לביננו - הוא הזמנה לגדילה וצמיחה, לעבודה, למאמץ, לאומץ.

אולי נדמה לנו שהוא גדול ומפחיד מכיוון שכך הוא נתפס אז בעיניה של הילדה. ואולי אם נעז להתבונן בו היום - ישר ובאומץ, נבחין שבעצם במציאות ככל שאנחנו גדלנו בשנים ובגרנו, כך הלך גם הוא והתכווץ, ושכל קשר בינו הנוכחי לבין הזיכרון שבראי נפשינו - מקרי בהחלט.

 

יש לנו ברירה: להמשיך ולדשדש בשלולית שממנה אנו מנסות להחלץ ולומר לעצמנו שהיא אגם, או ביצה טובענית, או בור עמוק וצר מלא עד גדותיו במים דלוחים - ואולי אכן היא כזו.... או שאנחנו יכולות להבין שמי שאיננה מוכנה לפגוש את הכאבים הבלתי נמנעים שהם מנת חלקם של כל בני האדם ושל חייה, תאלץ לפגוש את הכאבים המפחידים והלא הכרחיים של חייה - אלה שהביאה על עצמה בנסיונה להשתמט ממה שהיא יודעת שהיא צריכה לעשות, רק שהפחד משתק אותה. הפחד לפגוש את עצמה.

ואנחנו חייבות גם להבין שגם כך לא ניפטר באמת מן הכאב המיותר והלא הכרחי, כי בסוף הגל שלו נצטרך, בסופו של דבר, לפגוש את הכאב של הקושי הראשוני ממנו ניסינו להימנע מלכתחילה.

למעגל ההכחשה וההשתמטות אין סוף, והוא ממשיך להתגלגל לא מכוח האנרציה של עצמו, או מכוח קארמי מסתורי על אנושי אחר המניע אותו - אלא מכוחינו שלנו. אנחנו אלה שדוחפות אותו ומאפשרות לו להמשיך ולנוע, שוב ושוב ושוב....

 

ובהרבה מקרים אנחנו פשוט בוחרות לפסוח על שני הסעיפים:

מחד, גדלנו ובגרנו וצמחנו ועשינו כבר כברת דרך בתהליך של שינוי, ואנחנו כבר לא מוכנות יותר להזין את החומה, ולא מוכנות לאפשר ל"טייס האוטומאטי" לשוב ולהפעיל אותנו.

ומאידך, אנחנו מסרבות לעמוד ניכוחה ולפגוש באומץ את הכאב, להכיל אותו, לקבל אותו, לחוש אותו ולאפשר לו באמת להתמוסס ולהתפורר ולהשקיע את ניצוצותיו הכבים, חסרי כוח יותר - בתוכנו.

 

ובלימבו הזה - המשא כבד מנשוא. המשא הוא נטל של סבל.

הכלים ששימשו אותנו עד היום לא זמינים לנו יותר, מתוך בחירה, וטוב שכך. אבל הצורך להתקפל ולהתחבא מאחורי החומה של ההרגל שלא להתמודד עם כל הרגשות שעולים עכשיו באמצעות אותם כלים, עדיין קיים.

ומתוך בחירה לא לסוב עוד לאחור ולא לאפשר ל"טייס האוטומאטי" לקחת שוב את השליטה שהשגנו בעבודה קשה על חיינו, ובאין כלים אחרים - אנחנו נותרות בתחושה שאנחנו חסרות הגנה.

ובלא ההגנה המוכרת, אנחנו חוות רגשות שאולי הרבה זמן לא חווינו, או שלא חווינו בעוצמה שהן עולות עכשיו באין חוצץ. מה שעשוי לגרום לנו להרגיש תנודות במצב הרוח, דיכדוך עד דיכאון לפרקים, עצבות, היעדר שמחת חיים, חוסר אנרגיה, תאבון מוגבר או חוסר תאבון, היעדר תשוקה מינית או עודף שלה, חוסר סבלנות, קושי להתרכז וכד'.

אנו בעצם חוות כאב, ועוד כאב - כאב בריבוע.

והפיתרון, התשובה - נמצאת כל-כך קרוב: בתוך תוכינו. רק אנחנו יכולות להקל מעלינו את הנטל, המשא, הכאב, הסבל.

כשאנחנו מסרבות להשתמש בסבל שאנו חוות כסימן לכך שעלינו לבצע שינוי הכרחי, אנחנו הופכות את נשיאת הסבל הזה לייעוד, להוויה.

ההבדל בין מי שמצליחה ליישם שינוי ועוד שינוי בתהליך בלתי נגמר של צמיחה וגדילה והתקרבות לעצמה, הוא לא בהיעדר מעידות או קושי או כאב או סבל, אלא באומץ לעמוד מולם ולהכיר בחוסר השלמות שבנו ובנכונות להתגייס ולחזור לעצמנו בכל פעם מחדש כשאנחנו מוצאות את עצמנו שוב בבור, זה או אחר, או אולי מול תיבת הפנדורה הפרטית שלנו.

ואת זה אנחנו יכולות לעשות לבד, רק לבד, לגמרי לבד - מול עצמנו.

 

כשאנחנו עומדות בפני צומת קשה התובעת מאיתנו גדילה, ואנחנו בוחרות שלא לממש את עצמנו - אנחנו מאבדות את עצמנו.

 

כל שאלות ה-למה שלנו, הן לא יותר מאשר ניסיון לדחות את מה שאנחנו צריכות לעשות, או אולי ניסיון בלתי אפשרי להשליך את מה שאנחנו צריכות לעשות על מישהו אחר שיעשה את זה בשבילנו, או תקווה למצוא תיאוריה, הסבר שיבטל את הצורך לפעול, או ניסיון למצוא שיטה חדשה - קסם חדש - שיעשה את זה במקומנו.

 

כשהחומות נופלות, אנחנו מוזמנות לעבודה נוספת, לפעולה, לפגישה עם מי שבחרנו להסתיר - עם עצמנו.

 

  ©  כל הזכויות שמורות לסמדר פרגר  © 

סמדר פרגר היא מחברת הספר "הרזייה שפוייה", מנחה קבוצות מוסמכת, הדרכה אישית , קבוצות והרצאות

אתר הרזיה שפויה: http://www.sane-way.com/

עלון הרזיה שפויה: http://www.sane-way.com/article/index.asp?q=18

קהילת הרזיה שפויה: http://www.sane-way.com/forum/index.asp