צבא של נשים לומדות תורה

מאת: לאה שקדיאל

המאמר פורסם ב"גדיש", שנתון לחינוך מבוגרים, מש' החינוך, כרך ט'.

עורכים: ד"ר פאול קירמאייר ועידו בסוק, משרד החינוך והתרבות 2004, עמ' 227-245.

 

 

עוד:

 

נשים לומדות ומתעצמות

 

השפעת התערבות פסיכולוגית על הפחתת הסיכון

 

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

תזונה ומתח

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

המשך מחלק ב'

דור האימהות הוא שהניח את התשתית 

חנה אורבך, כבת 80, בספרייה בביתה, במבטא יקי: 'אישי המנוח ואני והילדים שלנו, שלושה בנים ושלוש בנות, אנחנו למדנו תמיד ביחד, למדו עם הבנים למדו עם הבנות, כל אחד לפי יכולתו, וזה היה דבר מובן מאליו, ובכל זאת למדו הבנים יותר גמרא מאשר הבנות. מי שיש לו השקפת עולם שנשים רק צריכות להיות בבית, לדאוג לבית ולילדים ולגידולם, זו השקפה שאינני מקבלת אותה אבל אני יכולה להבין. אינני יכולה להבין בשום אופן שנשים תלמדנה מתמטיקה ומשפטים וראיית חשבון ובדיוק יהדות הן לא ילמדו. יש בזה דבר של אי-יושר, אי- יושר אינטלקטואלי ואי-יושר אנושי. בתי רחל עומדת היום בראש המדרשה של בנות בקיבוץ עין הנצי"ב, ושם לומדות כבר הבנות בצורה מאוד מרוכזת גמרא. לפני חמש שנים, אם היה מניין של נשים לקריאת מגילת אסתר זה היה דבר יוצא דופן, עכשיו עוד מעט יהיה יוצא דופן שזה לא יהיה, וזה יהיה יוצא דופן במסגרת ההלכה. 

ערב בדירת מגורים. יאיר אליצור עוטף במגבת את בנו המשתובב אחרי אמבטיה. הבת מסתובבת בחדר לבושת פיג'מה. תהילה יושבת לשולחן, תינוק ביד שמאל, ביד ימין מדפדפת בגמרא בחיפוש אחר ציטוט כלשהו עבור הסרט. יאיר: 'אני חושב שזה מצב מאוד מוזר שאותו הבעל הפוטנציאלי מאמין שהגמרא היא הספר החשוב ביותר ואוצר הרוח הגדול של העם היהודי, ומאד חשוב לו שאשתו תלמד כתבי מוסר מאוחרים או הלכה או תנ"ך, אבל הגמרא שהוא בעצמו חושב שזה הבסיס הרחב והחזק ביותר, בזה לא יהיה לאשתו אפילו מושג איך פותחים את הספר הזה'. תהילה: 'כל מי שנמצא בעולם של התורה, השאיפה שלו צריכה להיות שרק עוד ועוד אנשים ונשים בלי קשר לזהות המינית שלהם ייִטלו בזה חלק... לפני שהתחתנו יאיר סיים את השנים בישיבה ואני סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה, אחר כך קצת התחלפנו, אני כאילו נכנסתי קצת לעולם הישיבות והוא נכנס לעולם האקדמי, וזה היה טוב לשני הצדדים'. יאיר: 'אני חושב שאני הרבנית של תהילה... אני שמח מאוד שתהילה עושה מה שטוב לה ומה שהיא רוצה ואני שמח שאני יכול להשתתף עם תהילה ויש לנו בסיס משותף לדבר על דברים שהם חשובים לשנינו. אילו תהילה הייתה עושה את מה שהיא עושה ולא היו לנו ילדים מסיבות של תכנון משפחה, כדי לא לפגוע בקריירה שלה, זה לא היה מתקבל, אבל באותה מידה, אם היינו אומרים, אני עכשיו צריך שבע שנים ללמוד רפואה ובגלל זה נחכה ולא נלד ילדים, זה גם לא היה מתקבל'. תהילה: 'המתח בין קריירה למשפחה זה בודאי אחת הדילמות המרכזיות בחיים שלנו עכשיו. אני חושבת שעדיין בדור שלנו מי שמוטרדות מזה באופן יותר מציק, יותר ייסורי מצפון, זה נשים. גברים עדיין חיים עם זה יותר בשלום'. יאיר לתינוק, אותו הוא מחזיק עכשיו: 'אני יודע שאתה רעב קצת. עם כל הפמיניזם בעולם אני עדיין לא יכול לעזור לך בזה'. 

בוקר, בית המדרש של מת"ן. נשים נשואות כסויות ראש בתנוחות שונות של לימוד: יושבות לשולחן, מוציאות ספר מהמדף, שקועות בדיון בחברותות. אחת יושבת על הרצפה עם ספר פתוח, ליד שמיכה פרושה ועליה תינוק עם מוצץ וצעצועים. תהילה ועוד שלוש נשים יושבות סביב שולחן ולומדות, כולן מחזיקות תינוקות בזרועותיהן. אחת מהן אומרת: 'מה ההבדל בין גברים לנשים בלימוד תורה? גברים מתנדנדים ככה' – מדגימה: קדימה ואחורה – 'נשים מתנדנדות ככה' – והפעם: מצד לצד, עם התינוק. כולן צוחקות וממשיכות ללמוד. 

בחלק השני של הסרט, הנראה כסטייה ארוכה מן העלילה הראשית, מככבים אפוא שלושה דורות של נשים מאותה משפחה, שושלת נשים לומדות תורה: סבתא חנה אורבך, בתה רחל קרן, ונכדתה (מאחד הבנים) תהילה אליצור. המהפכה הפמיניסטית בציונות הדתית מוצגת בדרך זו כתהליך מתמשך, עמוק, ובלתי הפיך, ובכך התהליך מוּצא מגדר גחמת נעורים של צעירות הרפתקניות.

זאת ועוד: ניתן לפענח פרק זה כפרויקציה של העתיד המוצלח הצפוי לחיילות, בבחינת  תשובה ניצחת להסתייגות מהמסלול שבו הולכות הבנות, המושמעת בסרט מפיו של הרב יעקב אריאל, רבה של העיר רמת גן ודמות מרכזית באגף הנחשב למתון יותר בציונות הדתית: 

כל קריירה שבאה על חשבון הקריירה האישית הנשית, האימהית המשפחתית, היא אסון לאותה אישה, ואסון למשפחה, ואסון לעולם כולו...

נשים לא צריכות לעשות צבא. אגב, לא רק דתיות, בפירוש. עמדת ההלכה היא שכל הנשים פטורות משירות צבאי.'והיה מחניך קדוש'[1]. מחנה צבאי הוא בית כנסת. בבית כנסת גם כן, גברים לחוד, נשים לחוד. לא יתכן שגברים ונשים ישרתו ביחד. רוצים צבא רק של נשים, שנשים תשרתנה וגברים ילכו לתפקיד אחר. אני לא פוסל את הנשים כמסוגלות להילחם, אני פוסל את התערובת. היא מביאה נזקים. 

הרב אריאל קושר באמירות אלו בין שני חלקי הסרט: את התרומה ללאום אי אפשר בשום אופן לבצע בספֶרה מעורבת של בנים ובנות, ולאישה יש קריירה מרכזית המגבילה את היכולת שלה לפתח קריירה אחרת, בהשוואה לגבר. יש אם כן קשר בין התביעה להרחקה בין המינים, למען הצניעות, לבין התפקידים השונים אליהם הם מיועדים מלכתחילה. הרב אריאל גם משמש פה לתפיסה הרווחת אודות הקשר בין דיפרנציאציה בתפקידים מגדריים לבין בניין האומה והעולם כולו.

אבל שושלת הנשים לבית אורבך מדגימה איך אפשר בכל זאת לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. המשימה מצטיירת כמורכבת ורצינית ביותר, מפעל חיים מושקע, אך אפשרית, פתוחה יותר לבנות הדור הנוכחי מאשר אי פעם בעבר: 'דונה אידאלה' מן הטיפוס החדש, 'סופרוומן', מצליחה בנישואיה וגם משיגה את המטרות הנוספות שהציבה לעצמה. במהלך הסרט מופיעים גברים התומכים במאמצים אלה של הנשים הדתיות להוסיף לעצמן הישגים בתחומים גבריים מסורתיים בלי להתנער מן האחריות לתפקידיהן המסורתיים בבית ובמשפחה, ועל כולם עולה יאיר אליצור, המעז לנסח את המהפכה בתפקידים מגדריים בחייו: הוא מאפשר את הקריירה של אשתו כתלמידת חכמים, ולכן הוא האישה שלה, היא הרב והוא ה'רעבעצן'! הוא איננו מרגיש מאוים, אולי משום שבתחום אחר, מצב העניינים הוא הפוך – הוא הרופא, ותהילה היא ה'פראו דוקטור' שלו.... רחל קרן מבטיחה לאימהות המודאגות של תלמידותיה כי יש כבר בירושלים נישה חברתית הולמת עבורן, ובה נחשב הניסיון שצוברות בנות אלו כיתרון דווקא בשוק השידוכים. יש לקוות כי לכל אחת מהן מחכה אי שם ה'יאיר' שלה, גבר יהודי ישראלי דתי מזן חדש, בוגר ישיבת הסדר אבל פתוח לשיתופה המלא בכל מה שיקר לו בחיים. הביולוגיה אינה גורל, רישומה נשאר בתחום הגופני בלבד, רק הנקה היא תפקיד שאיננו יכול להיות משותף לו ולאשתו.

אך כיוון שחלק זה של הסרט מתמקד בכיבוש אחד משני היעדים בידי נשים – לימוד תורה – עדיין יש לשאול: איך בדיוק מוביל היעד האחר, היינו השירות בצבא, אל התסריט המאושר הזה בהמשך החיים? 

להוסיף קצת גבריות ולערבב

     עבור רוב המתגייסים, למעט אלה הבוחרים בקריירה צבאית, מהווה השירות בצה"ל שלב זמני בלבד בחייהם, בסוף שנות העשרה, בין בית הספר לחיים ה'אמיתיים', כעין הארכה של מורטוריום גיל ההתבגרות. היבט זה של השירות הצבאי נחקר עד לאחרונה רק אצל גברים (למשל, שיאון, 1997), והמחקר על תהליכי התבגרות של בנות דילג ישר אל חקר הנישואין והאמהוּת, כמו גם בחירת קריירה ולימודים גבוהים.

כאמור לעיל, המחקר מצביע על כך שהבנות הבוחרות בשירות צבאי נוטות יותר לכיוון של מימוש עצמי, בעוד חברותיהן הבוחרות בשירות לאומי מקיימות כלשונו את הצו האידיאולוגי לראות בתרומה ללאום את פסגת שאיפותיהן בשלב זה. השירות הלאומי מתחבר באופן רציף להמשך חייהן של רוב הנשים בציבור הדתי הלאומי; איך אם כן ניתן להבין את הרצף המורכב יותר של חיי הגיבורות שלנו? הִנה כך מעיד הסרט על הבעיה הזו: 

סוף הראיון עם חנה אורבך: 'חשוב לי שנשים תיקחנה חלק יותר גדול בהנהגה הדתית של קהילה. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שנשים תהיינה דיינ[י]ות למשל, אבל זה לא יהיה מהיום למחר. בראשונה צריך שיהיה צבא גדול של נשים היודעות הרבה, מבינות הרבה, והן תַשְמַענה את קולן, ועל ידי זה כבר להשפיע מבפנים גם על ההלכה'. קאט. אולם גדול מלא מפה לפה, ציבור דתי, בעיקר נשים. כנס 'אישה ויהדותה' של ארגון 'קולֵך', קיץ 1999. הדוברת היא רבקה לוביץ, טוענת רבנית, אשת הרב של מושב ניר עציון, ממנהיגות הפמיניזם הדתי בישראל: 'מנהל שהילדים שלי עברו דרכו, אולי מהמעולים ביותר מבחינה חינוכית, היה נוהג לתת לכל הילדים בכיתה א' מתנה בטקס, קלמר. כשהבן שלי הגיע לכיתה א', הוא החליט במקום קלמר לתת כיפה, זה היה בהשפעת רב בית הספר. אחרי שהבן שלי עלה וקיבל כיפה, תהיתי מה הוא עומד לתת לבנות, וכשהגיעה הבת הראשונה, להפתעתי ולתדהמתי הוא נתן לה קשת לשערות. כשישבתי מולו אחר כך ואמרתי לו, 'איך יכולת לעשות דבר כזה, הרי אם אתה נותן קלמר אתה נותן להם מסר, אני רוצה שתלמדו, ואם אתה נותן לבנים כיפה אתה אומר להם תהיו דתיים, ואם אתה נותן לבנות קשת אתה אומר להן תהיו יפות ותתקשטו, איך יכולת לעשות כזה דבר?!' ומה הוא ענה לי? 'מה רצית שאני אתן לבנות? סיר? מחבת? סינר?' הקהל האוהד באולם מגחך בשביעות רצון עצמית, והדוברת ממשיכה: 'גם נשים זקוקות לסמלים ולמעשים. מדוע אנחנו מתבקשות ל[ה]יזוֹן תמיד מן הסמלים של הגברים: האם בנות דתיות זקוקות פחות למעשים? האם בת מצווה חשוב פחות לבת דתית מאשר [בר מצווה] לבן דתי?".

 מגיל צעיר הבת לומדת כי האלטרנטיבה היחידה לדיכוי מגדרי במסגרת הפטריארכלית המסורתית היא השאיפה המודרניסטית לכינון חברה שוויונית שהיא כביכול עיוורת למגדר: במקום סיר ומחבת, היא תקבל קלמר, כמו הבנים. הבת גם מפנימה את השבריריות של התפיסה השוויונית הזו, הקורסת לנגד עיניה שוב ושוב באינספור אירועים יומיומיים מעין אלה, כאשר הקלמר מתחלף בקשת לשיער, אבל כיוון שאין אלה הסיר והמחבת היא אמורה להאמין כי הקשת והכיפה הם בעלי ערך זהה, ממש כמו הקלמר. המודרניזם הוא אם כן אנדרוצנטרי לחלוטין, ולכן קל לו לגלוש חזרה אל הסקסיזם. בעולם שכזה נכפית על הבת בעל כורחה בחירה בין שתי אפשרויות תגובה: קבלת הדין, או מרד. קבלת הדין מבטיחה לה אשרור זהותה הנשית בכל שלב בחייה; אך מהן  ההשלכות של הבחירה במרד על התגבשות הזהות המגדרית של הבת?

שוב ושוב אנו נוכחים לדעת כי נשים נדחקות באופן זה אל מצב בלתי נוח – כל פעולה אסרטיבית שלהן, כל סירוב להתאים עצמן לדפוס האישה המשלימה עם המעטת דמותה בחברה מדכאת, הוא ממילא חיקוי של התנהגות גברית כזו או אחרת, שהרי אֲמַת-המידה לכל היא גברית, ו"שוויון" פירושו מאמץ להשתוות אל אמת-המידה הזאת. הבעיה היא רב-מישורית: רוב הנשים אינן רוצות בזה, רובן אינן יודעות כלל כי זהו המחיר שהן משלמות על האומץ האישי שלהן, וגם כאשר מצביעים בפניהן על כך, הן נוטות להתכחש למשמעות המיוחסת בחברה לפרקטיקות ה"חריגות" שלהן. הבנות בסרט, למשל, כמו נשים דוברות עברית בדרך כלל, מרבות להשתמש מבלי משים בלשון "אתה" (ולא "את") כאשר הן מבקשות לדבר על תופעה כללית, גם כאשר השיחה מתנהלת בין נשים בלבד.

לוביץ רומזת לאפשרות שלישית: ברית של נשים וגברים דתיים פמיניסטיים, המפתחים תרבות דתית חדשה, ובה הנשים אינן קרבן של גברים, וגם לא חיקוי של גברים, אלא עומדות ברשות עצמן מול הגברים ועימם, שונות אך שוות ערך. הקהל הפמיניסטי מזדהה עם המאמץ לעשות עוד נפשות להשקפת עולם זו, יודע כי הוא מיעוט הנזקק לכנסים אלה לצורך טעינה מחדש של המצברים, כדי לשוב אל היומיום בחברה עוינת לפמיניזם בכלל ולפמיניזם הדתי בפרט. זהו ההקשר בו משובץ המשפט "צבא של נשים", המון רב של נשים מחויבות למטרה, מגויסות מרצון. 

בחדרן בקיבוץ, הבנות משמיעות את קורין אלאל תוך כדי שטיפת כלים או שתיית קפה בזמנן הפנוי, ומצטרפות אל השירה בעצמן. בין היתר:  "אנחנו זן נדיר, ציפור משונה..."

 הבחירה של גרייצר לשבץ סצינה זו בסרט מזמינה פרשנות. קרוב לודאי כי הבנות אינן מכוונות לתכני החיים של המוסיקאית האהובה עליהן – היינו, לסבית מוצהרת – אלא למילות השיר עצמו. הן יודעות כי הן זן נדיר ואף מתגאות בכך, מנופפות בזה כאילו השתתפו במשחק תפקידים מתוכנן, אולי משום שהן יודעות כי המדובר בשלב זמני, מַעֲבָר לבגרות, לזהות שתהיה נשית באופן שונה מן הנשיות הסטנדרטית המצופה מהן; וכדי שמהלך זה יצליח בידן, הן חייבות להרחיב עכשיו את הרפרטואר המגדרי המצומצם שעמד לרשותן עד כה. למעשה טוען הסרט כי כדי להצליח בנישואין שוויוניים, עליהן לאזן את המכבש של החינוך המוקדם בחייהן הלוחץ עליהן לנשיות סטראוטיפית מוגזמת, באמצעות מסע אל הספֶרה הגברית - תנאי הכרחי להתפתחותן לכלל נשים מעניינות יותר ומיומנות יותר בחיים בעולם תחרותי ומעורב מגדרית. כמו הגברים הן זקוקות לטקס מעבר אל הבגרות הזאת, טקס שיבחין ביניהן לבין הילדות הטובות שהיו פעם, וגם ביניהן לבין הילדות הטובות שממשיכות חברותיהן להיות כל חייהן. הטקס שלהן הוא השירות בצבא.

במונחים של Josselson (1991), הנערות הללו הן מטיפוס 'משיגות הזהות': הן לוקחות סיכון, כחלק אינטגרלי של תהליך כינון העצמי שלהן למשך יתר חייהן. במונחים של  Bem(למשל, 1986), הן משלבות פרקטיקות אנדרוגניות בחייהן כתהליך שחרור של זהותן המגדרית. שחר וקמינר (2000) בדקו באיזו מידה משתמשות תלמידות תיכון ישראלי באנדרוגניות, ופלדמן (2002), בעקבות וירג'יניה וולף, חקרה בעזרת מושג זה ספרות אוטוביוגרפית של נשים ישראליות. במקרה שלנו מדובר בנערות דתיות הנוטלות גם הן חלק באסטרטגיה זו.

אסיים בקטע (בתרגום שלי) מסיפור פרי עטו של הרב זלמן שכטר-שָלומי, הידוע בחוגי היהדות המתחדשת/ בארה"ב. הסיפור בנוי כפגישה מדומיינת בינו לבין חנה-רחל ורברמכר, המנהיגה החסידית מן המאה התשע עשרה הידועה בכינוי 'הבתולה מלודמיר': 

רֶבְּ זלמן ענה: חז"ל אמרו פעם: 'אל תרבה שיחה עם האישה', וכעת אני מבין כי עלינו להתעלות מעבר למגדר. איננו יכולים אפוא להמשיך באמת בשיחה זו עד שתפסיקי לראות בי גבר ואני אפסיק לראות בך אישה.

היא הסכימה ואמרה: כיוון שאני מודעת לעובדה שבגלגולים קודמים הייתי גבר, וכיוון שללא ספק אתה חיית כבר בעבר כאישה, בוא נגיע שנינו לאיזון של האנדרו-גינוס שבתוכנו, ונשוחח כשני יצירי אדמה'. (Schwartz, 1989, p. 180)

 המיתוס האנדרוגני שימש לאפלטון, כמו גם לחז"ל, בסיס לתיאור שאיפתה של רוח אנוש להתעלות ולדבקות במטרה נשגבת, שהיא המיצוי האולטימטיווי של החיים. מעניין לציין כי בסיפור המצוטט, הגבר הוא המציע את העיוורון למגדר כתנאי ללימוד תורה של גבר ואישה במשותף, בעוד האישה היא המציעה כיוון אחר (בלי לחלוק עליו בגלוי!): על כל אחד מהם לחוות את האנדרוגניות בנפרד מזולתו, כדי שיוכלו להיפגש במציאות האלטרנטיווית, ההרמונית, המושלמת.

גיבורות הסרט שלנו נוטות, להערכתי, לאופציה השנייה יותר מאשר לראשונה. בכל מקרה, הן אינן מוכנות להסתפק בפנטזיה, ובודאי שאינן מוכנות לשלם את המחיר ששילמה חנה-רחל – הן מתכוונות להקים משפחה. מה שהן מבקשות הוא 'תאולוגיה יישומית של שחרור מגדרי', כאן ועכשיו.

 לרשימת המקורות

 

[1]  דברים כ"ג / 15.

 

_______________

ניתן להשיג את "גדיש ט'": 'ספר לכול', שיווק והפצה בע"מ,

רח' הבנאי 32 חולון 58856:

טל': 1-800-351-800        או: 03-5580111

 

 

 

 

______________________________________________________