צבא של נשים לומדות תורה

מאת: לאה שקדיאל

המאמר פורסם ב"גדיש", שנתון לחינוך מבוגרים, מש' החינוך, כרך ט'.

עורכים: ד"ר פאול קירמאייר ועידו בסוק, משרד החינוך והתרבות 2004, עמ' 227-245.

 

 

עוד:

 

נשים לומדות ומתעצמות

השפעת התערבות פסיכולוגית על הפחתת הסיכון

 

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

תזונה ומתח

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

המשך מחלק א

ציונות דתית, שירות צבאי, ונשים

     הציונות הדתית, כמגזר חברתי ופוליטי המבקש לשלב מסורת ומודרנה, התאפיינה מראשיתה במחלוקת פנימית חריפה בסוגיית מקומן של הנשים בבניין הארץ, ולכן נראה כי מעקב אחר השתלשלות העניינים במחנה זה עשוי לשפוך אור על תהליכים כלליים אצלנו.

בעקבות התעוררותם של רבנים חובבי ציון הגיעו לארץ מתיישבים דתיים, מאירופה ומתימן, ותחילה נראה היה כי מגמתם העיקרית מתמצית במילות התפילה 'חדש ימינו כקדם': מימוש הערגה לציון, ללא חידושים משמעותיים באורח החיים מעבר לזה. כך, למשל, התנגדו במושבות למתן זכות בחירה לנשים באסיפות שהתקיימו בהן. ואולם בשלב הבא הניבה פעילותו של הרצל, מייסד הציונות המדינית, הקמת מפלגה דתית בשם 'המזרחי' ('מרכז רוחני') בשנת 1902, בהנהגתו של הרב ריינס, שתמך בעקביות בהשקפה שהציונות היא תנועה לאומית חילונית שאל לה להתערב כלל בענייני דת, תרבות, וחינוך[1]. ובכל זאת אי אפשר היה להימנע מהכרעות אידיאולוגיות עקרוניות, גם במסגרת תפיסה של שיתוף פעולה מסגרתי בלבד עם הציונות הכללית: תנועת המזרחי נקלעה לדיונים פנימיים סוערים בשאלת זכות הבחירה לנשים במסגרת מוסדות היישוב ("כנסת ישראל"), ולבסוף, בשנת 1926, בחרה להצטרף אל מוסדות היישוב המנדטורי גם בסוגיה זו, ובכך נפער שסע משמעותי בינה לבין החרדים האנטי ציונים בארץ ישראל  (פוגל-ביז'אוי, תשנ"ב).

אמת: רק נשים מעטות השתתפו, מאז ועד היום, בהנהגתה הפוליטית של הציונות הדתית, ובכל זאת יש להדגיש כי חותמו של המהלך הנזכר לעיל ניכר בכל אורחות החיים של מגזר זה – המודרניזציה של התפיסה המגדרית מתבטאת בסגנון הבתים ובהווי המשפחתי, בלבוש, במוסדות החינוך (המעורבים מינית, והנפרדים), במקומות העבודה. במילים אחרות: קם והיה מעמד בינוני ישראלי מודרני, בחלקו חילוני ובחלקו דתי, המצדד פורמלית בחרות מגדרית ואף מממש זאת באופן חלקי, אך בפועל ממשיך להיצמד לסטראוטיפים מקובלים אודות תפקידיהם של גברים ונשים: הנשים אחראיות בלעדיות לבית ולמשפחה, ולכן גם משתתפות רק מעט בחיים הציבוריים.

כאשר גבר בתנועה הציונית כוחו של המחנה האקטיוויסטי-סוציאליסטי, עד אשר , בהנהגתו של בן גוריון, הגיע להגמוניה גם בתחום המדיני, התפתח זרם מקביל גם בתוך הציונות הדתית, 'הפועל המזרחי', שהיה אמנם קטן יותר מתנועת האם הבורגנית, 'המזרחי'. ניתן לומר כי מאז ועד היום ניכרים בתוך הציונות הדתית שני הזרמים הללו: האחד נתפש כ'דתי יותר', שמרני יותר, והאחר נתפש כליברלי יותר, דומה יותר לציונות החילונית באורחות חייו, ולכן גם 'דתי פחות'. אני מדגישה כי המדובר 'רק' בתדמית, בהכללה סטראוטיפית, אך התפיסות הרווחות בתוך הציבור הזה משפיעות על מערכת היחסים בין יחידים וקבוצות בתוכו, ועל עמדות שונות הננקטות חדשות לבקרים בסוגיות העומדות על הפרק, בתחומי חינוך וחברה וגם בתחומי ביטחון ומדיניות לאומית.

כאמור לעיל, מקומן של נשים בתקופת המעבר ממסורת למודרנה הוא אבן בוחן זמינה לאוריינטציה הכללית של כל חברה שהיא, ולכן ניתן להדגים את ההבדל בין המזרחי לפועל המזרחי באמצעות שאלת החינוך הנפרד או המעורב, גם בבתי הספר וגם בתנועות הנוער, וגם לאור שאלת השתתפות הנשים בפועל במשימות 'גבריות' של הגשמה ציונית, כולל הגנה וביטחון: המזרחי נטה להשאיר את דפוסי החיים המסורתיים על תִלם ככל האפשר, בעוד שהפועל המזרחי שימש כתמונת מראה דתית של תנועת העבודה (רוזנברג, תשס"ב).

וכך קרה שכאשר הכריעו הרבנים נגד שירות של בנות בצה"ל, המשיך המיעוט שהפסיד בוויכוח הפנימי לקיים את הפרקטיקות שלו: לא רק בתי ספר מעורבים בקיבוצים הדתיים (קולא, תשנ"ד), כי אם גם תנועת נוער עירונית מעורבת, 'בני עקיבא', המחנכת גם את הבנות להתגייס לנח"ל ולהגיע להגשמה בהתיישבות (אדמנית, 1977). מיעוט קטן של בנות דתיות שירתו אם כן בצבא כל השנים, גם אם רק רבנים בודדים העזו לתמוך בכך בפומבי.[2]

יתר הציבור הדתי-לאומי המשיך לטפח מודרניזציה זהירה ומסויגת של תפיסותיו המגדריות: עידוד הנשים להשתתפות מלאה בתחומים הנחשבים נייטרליים ואוניוורסליים (לימודים גבוהים, שוק העבודה), בצד הדרה של הנשים מתחומים שבהם מתממש זיהוי הפרויקט היהודי הלאומי עם ההפרדה בין המינים (גרינולד-קשאני, 1994; אחיטוב, 1999)  – בית הכנסת, לימודי קודש (רק בנים לומדים גמרא בבתי הספר וכמובן בישיבות), ו – איך לא? – גם הצבא. שיאו של תהליך זה התגלם בסופו של דבר בייסוד ישיבות ה'הסדר', המשלבות שירות צבאי קרבי יחד עם המשך לימוד תורה: כאן מתעצבת גבריות יהודית מודרנית מטיפוס אלטרנטיבי, שילוב של ספרא וסייפא, של הגבריות הלמדנית שהסתפקה בעבר ב'מלחמתה של תורה', ב'תלמידי חכמים בעלי תריסין [=מגינים] המנצחים זה את זה בהלכה',[3] יחד עם חיילוּת קרבית ממשית בצה"ל (חקק, 2003).

במקביל, התמסד השירות הלאומי של בנות דתיות במוסדות חינוך ובריאות, תחילה בהיקף של שנה אחת, ואחר כך גם השתרשה נורמה חברתית המעדיפה שירות של שנתיים. גם הבנות הוכשרו אפוא לשרת את הלאום, אך בתפקידים נשיים ברורים, השונים מן החיילוּת הגברית (רפופורט, פנסו וגארב, 1995). אמנם המחקר מזהה הבניה סמויה של יהודים בישראל באופן כללי לקראת השתתפות דיפרנציאלית בקולקטיב האזרחי (גברים – צבא, נשים – אמהות, ברקוביץ, 1999), ובכל זאת יש להדגיש כי בציבור הדתי-לאומי מדובר במהלכים גלויים וממוסדים. דמות הבוגר הרצוי לישיבות ההסדר הוא תלמיד חכם מקפיד במצוות ומסור לבניין המדינה, הנשוי ל'בת אולפנא', כלומר אישה שצמחה במערכת חינוך נפרדת ושונה, שירתה את הלאום אך לא בצבא, בוגרת אוניברסיטה ובעלת מקצוע חופשי, וגם מקיימת בית דתי ומשפחה למופת, משמע - אשת חיל, 'עזר כנגדו', המאפשרת האולטימטיווית. בשנים האחרונות נוספה לביוגרפיה שלה עוד משימה – שנה נוספת, לפני השירות הלאומי או מיד לאחריו, במדרשה תורנית כלשהי, ובה תוכנית לימודים מותאמת לחיזוק עמידתה בתפקידיה הנשאפים. נערות דתיות שבחרו בכל זאת לשרת בצבא נטו להדגיש את המימוש העצמי בצד הרצון לתרום למדינה (כהן-אמיר, תשנ"ה), וממילא התפתחו כבנות זוג הולמות לגברים דתיים בעלי זיקה 'ישיבתית' פחות.

דור חדש: ממשיחיות לאומית למשיחיות פמיניסטית

      אני משתמשת כאן במושג 'דור' במשמעות שהטעין בו הסוציולוג קרל מנהיים במאמרו המפורסם 'בעיית הדורות' בשנת 1927: הכרה ביחידת משמעות היסטורית שאירועיה מעצבים את תודעת האנשים המשתתפים בהם, ולפיכך גם משפיעים על קורותיהם הקולקטיוויים בהמשך הדרך, לא פחות מאשר מבנים חברתיים פעילים אחרים, כמו מעמד או לאום. ה'דור' שבו מתרחשת עלילת הסרט בעזרת נשים, הדור של בתי רחלי, נולד לתוך ציבור דתי לאומי השטוף ברובו המכריע בלהט הנאמנות להתנחלות בשטחים, כיוון ברור המתבטא בדברי המורים במוסדות החינוך והרבנים בבתי הכנסת, בכל הארץ וגם בקהילות האורתודוקסיות-מודרניות בתפוצות. זה הדור שצבר אינספור שעות של השתתפות בהפגנות הימין, שאליהן הגיע בהסעות מאורגנות של הישיבות התיכוניות והאולפנות, של תנועת בני עקיבא, של היישובים עצמם. ואולם נראה לי כי זה גם הדור שחווה את הסדקים הראשונים באמונה זו, מאז האינתיפאדה הראשונה והתהפוכות הביטחוניות והמדיניות שבעקבותיה: חלום ארץ ישראל השלמה נגוז, ותחת זאת מתרכז המאבק בשמירה על מדינה גדולה ככל האפשר, ובהגנה על מפעל ההתנחלות בשטחים על ידי הרחבתו וביצורו.

להערכתי, בראשית שנות השבעים סבורים היו ציונים דתיים אלה כי ארץ ישראל היא עניין דחוף בעוד יתר המשימות הלאומיות יכולות להידחות בינתיים, ולכן פיתחו משנה אדיאולוגית חד-ממדית וממוקדת; אני מפרשת את הפתיחות בשנים האחרונות לצמיחה בכיוונים נוספים כבאה על רקע של שיבה אל משנה ציונית רחבה יותר. הלהט המשיחי-החלוצי מוסט שוב: ציבור זה שלח במהלך העשור האחרון עשרות גרעינים משפחתיים להתיישבות בעיירות פיתוח ובשכונות בערים הגדולות, ובמקביל מתחוללת בו מהפכה פמיניסטית שקטה בדמות כניסתן של נשים לעולם לימוד התורה (אלאור, תשנ"ט). מה שהתחיל בקבוצה קטנה של צעירות מארצות הברית שביקשו ללמוד גמרא בירושלים עוד בשנות השבעים, והמשיך בבנות הקיבוץ הדתי, פרץ וגבר עם השנים ומקיף מדי שנה כמה מאות נשים, רובן צעירות, המתעקשות ללמוד את הדבר העיקרי, האמיתי, לִבּה של תורת ישראל -  התלמוד - בכמה מוסדות שנענו לאתגר זה: מדרשת עין הנצי"ב, ברוריה (מדרשת לינדנבאום), מת"ן (מכון תורני לנשים), נשמת, המדרשה במגדל עוז, מדרשת באר.

מדובר בתהליך העצָמה של נשים, המערער מניה וביה, גם אם לא כוון לכך מלכתחילה, את הסדר החברתי במגזר הדתי-לאומי (רוס, תשס"ג), שהרי הוא מחייב הגמשה של קטגוריות מגדריות מקובלות (כהנא, 2002), ובגלל תפקידן המרכזי של קטגוריות אלו במיצוב הלאומי, נתפש הערעור הזה תכופות כסכנה ממשית, לא רק לנישואין ולמשפחה, כי אם לקהילה ולעם כולו. הדיון הציבורי סביב תופעה זו נדרש לחלומות ולפחדים שהיא מעוררת, אך גם לתוצאותיה המידיות – כניסת נשים לתפקידים שהיו סגורים בפניהן קודם לכן (מועצות דתיות,[4] טוענות רבניות, יועצות להלכות נידה, כותבות מאמרים הלכתיים), וייסוד ארגונים עצמאיים המפעילים לחץ על הממסד הדתי לשנות מדיניות ופרקטיקות חברתיות נוהגות לכיוון שוויוני יותר, באמצעים משפטיים ('יד לאישה'), קהילתיים (עלון פרשת השבוע המופץ בבתי הכנסת ובישיבות ההסדר), פוליטיים (ארגון 'קולֵך' כשדולה), וציבוריים (כנסים המוניים של 'קולך' מדי שנתיים).

הפמיניזם הדתי קם והיה בארצות הברית עוד בשנות השבעים; בישראל הוא מצא, לדעתי, שעת כושר בדור הנוכחי, כאשר גוש אמונים פינה את מרכז הבמה. ייתכן כי תנועה זו, שבה משתתפות נשים דתיות מכל קצות המפה הפוליטית, תמלא תפקיד חיוני באיחוי המחנה החברתי הזה בתקופת השבר ההולך וגובר של 'תהליך השלום'. לוּ יהי...

'הגשמתי חלום, באמת, כמה חלומות, גדולים'

      כאמור, היבט מרכזי של מהפכה זו הוא השינוי במנגנוני המגדור של תפקידים חברתיים, ומבחינה זו, הזירה שבה מתחדד השינוי במידה יתירה היא הזירה הצבאית (בן-ארי ולוי-שרייבר, 2001).

     הבנות שהוסיפו שנת לימוד במדרשה מן הטיפוס החדש (שבה נשים לומדות גמרא כמו בישיבה) התגלו כשאפתניות יותר בכל הקשור למסלול תרומה ללאום שיאפשר להן למצות גם את חוויית המימוש עצמי, ולכן מספר הפונות לשירות צבאי ביניהן היה מן ההתחלה גבוה יותר מן הממוצע בציבור הדתי-לאומי בכללו. ואז גילה הסגל הבכיר של חיל החינוך שיטה מקורית להגדלת מכסות הקב"א הגבוה המוקצות לו, על ידי פניה ממוקדת לפלח חברתי זה: באמצעות אחת הקצינות, בת קיבוץ עין הנצי"ב, השתכנעו המלמדות והמלמדים גם במדרשת הבנות שם וגם במדרשת לינדנבאום בירושלים להכיר בדיעבד במציאות הקיימת של התרבות מספר הבנות הדתיות הבוחרות להתגייס לצבא, ולפתח עבור המתגייסות שמבין התלמידות תוכנית "הסדר", אשר תתמוך בהן מבחינה דתית לפני השרות ובעיקר גם במהלכו, כשם שישיבות ה'הסדר' תומכות בתלמידיהן. הרב של חיל החינוך והנח"ל, שמעון אלמליח, נרתם למשימה, וכך נוסד מסלול השירות המוצג בסרט בעזרת נשים. בעת כתיבת שורות אלו משתתפות במסלול זה כ-70 בנות בכל שנה, בשלוש מדרשות, ורובן משרתות בצה"ל כמש"קיות הוראה לחיילים הזקוקים להשלמת השכלה או ללימוד עברית. וכך נוצרה אישה דתית מטיפוס חדש, המאתגרת את המונופול של הגבר הדתי-לאומי בשתי הזירות כאחת, גם בישיבה וגם בצבא.

הכותרת לפרק זה לקוחה ממשפט של נועה[5], המשובץ כסיכום הסרט כולו. היא אינה צריכה לפרש מהם החלומות שהיא הגשימה, שכן הסרט מעמיד בעקביות זו מול זו את שתי הטריטוריות הגבריות שאליהן חדרו הבנות במהלך שנה אחת בחייהן, בית המדרש והצבא. כולן באות לדבריהן ממשפחות שחינכו אותן לתרום למדינה כעניין מובן מאליו, והן רואות את השירות בצבא כמימוש מרבי של ערך זה. כולן יודעות כמו-כן כי כניסת נשים לעולם לימוד התורה הוא מהלך פמיניסטי ברוח התקופה, כהשלמה הכרחית ומבורכת לכניסת נשים בעידן המודרני ליתר תחומי החיים והתרבות.

קריאה ביקורתית של הסרט מראה כי שני החלומות הללו לימוד תורה ושירות צבאי הם פרי הבניה חברתית תרבותית של הגבריות החדשה במסגרת הציונות הדתית בישראל, המחברת מחדש בין צבאיות ממשית לבין 'מלחמתה של תורה', בלשון חז"ל. הבניה מיליטריסטית זו של הגבריות הדתית מפצלת את הבנות הציוניות-דתיות לשני מחנות. רובן מאמצות את תפקידן הנשי המסורתי כביטוי לאזרחות המשנית שלהן בקולקטיב כפי שעושות אגב רוב הנשים בישראל - ובוחרות ב'שירות לאומי'. גרייצר בודקת בסרט מה קורה למיעוט, לאלו הדוחות במודע את דרך המלך הזאת. 

בית המדרש בעין הנצי"ב, בנות לומדות, ספרים. ברקע שר ג'ון לנון, a woman is the nigger of the world. בית מדרש בישיבה חרדית טיפוסית, וגם בישיבת הקיבוץ הדתי. תקריב: דף תלמוד, משפט אחד מתוכו מסומן באור, ברקע נשמע גבר קורא אותו בהדגשה: 'יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים'. עוד עמוד, כנ"ל: 'ולימדתם אותם את בניכם, ולא בנותיכם'. ועוד אחד: 'כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תִפלוּת'.[6] שתי בנות יושבות בחיק הטבע עם ספר. אומרת האחת: 'כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות'. אני מפרשת את זה על דרך המשל, כדרך הרמב"ם: בתקופה הזאת נשים היו נורא לא מושכלות, אולי זה מאד לא כדאי ללמד אנשים שהם לא משכילים משהו שהוא כל כך גבוה וקשה להבנה'. והשניה ממשיכה: 'אם אב לא יכול ללמד את בתו כי הוא לא יודע מה המצב השכלי שלה ומה יהיו תוצאות שהלימוד יגרום, אבל במצב שבת מחליטה שהיא רוצה ללמוד תורה כדי לעשות אותה, זה דבר שאפשר להתיר אותו, אז זה מעניין'. 

יום חיול בבקו"ם. שלט: 'חדר הלבשה והחלפת מדים', בנות מודדות, יוצאות ונכנסות, מחליפות פריטים לא מתאימים. חיל[חייל?]: 'מה הבעיה בחצאית?' נועה: 'אני רוצה 40'. 'אה, קטן? איזה מידה זה?' '"38. 'זה טוב עליך באורך, מפריע, קצר, ארוך?' 'לא, זה ארוך, אני אקצר!' 'אה, תקצרי?' 'זה מגיע לי לאמצע הרגל!' 'כשהייתי גר ביישוב דתי, הייתי רואה את הבנות ככה מסתובבות, חבל על הזמן...' מכאן ואילך מתלהט הוויכוח, והם נכנסים זה לדברי זו. נועה מראה לו בידיה: 'זה לא חצאית קצרה, אני אומרת לך, זה מגיע לי עד לכאן, אני אקצר אותה עד לכאן, חוץ מזה זה העסק שלי'. מישהי מתערבת בשיחה, פונה אל החייל: 'זה עניין אינדיווידואלי, זה לא החשיבות של התורה...' ההתנצחות עם נועה נמשכת. חייל, בלעג: 'יותר דתי, פחות דתי, מה זה משנה...' נועה: 'אתה חושב שדתי זה מתבטא בחצאית?' 'צניעות, מן הסתם, את יודעת, כאילו... יש דתי, יש שחור או לבן, לא צריך להיות באמצע. זה כמו נגיד דתי מדליק סיגריה, אש בשבת, יאללה, סבאבה לי... אם אתה דתי אז תלבש צנוע כמו כל הדת. כמו שאותי חינכו כשהייתי בישיבה עד כיתה (=מלעיל) ז', זה יאמבה זמן, ללכת צנוע עם ציצית וכיפה (=מלעיל) וכל המנהגים'. 'אז למה אתה חושב שאנחנו לא צנועות? צניעות זה לא רק בבגדים שלך –' 'בואי אני אתן לך מיני, נגמור עניין...' '- זה מה שאתה עושה בחיים שלך, היחס שלך לאנשים!' 'זה מתחיל בצניעות. דתייה שונה מבחורה חילונייה באיך שהיא מתלבשת. בחורות חילוניות מתלבשות פרובוקטיווי, הכול חשוף, ודתיות לא, דתיות צריכות להיות יותר צנועות'. 'דתיוּת זה לא רק צניעות –' החיל, בלעג: 'איש איש באמונתו יחיה, כל אחד עושה את הדעה שלו, את הדת שלו...' 'אתה נתפס לחיצוניות. זה משנה מה אנשים עושים בתכל'ס, אם עוזרים לאנשים אחרים, אם לומדים תורה, מקיימים מצוות... לא בזה (=בצניעות) תלויה התורה, זה לא רשום בעשרת הדיברות!'

 נראה לי כי גרייצר בחרה בנועה לתפקיד הגיבורה הראשית בסרט, משום שמכל הבנות דווקא היא מגלמת מַעֲבָר מודע מן הזרם המרכזי של הציונות הדתית שבו גדלה לפנייה הנוכחית שלה אל מסלול חיים שונה: 

כשאני באתי לכאן והיה לי נורא נחמד להכיר עולם, זו מציאות נורא שונה ביחס לתפיסה של הבת הדתית מאיפה שאני באה. אני למדתי ב[אחת האולפנות] ובסניף בני עקיבא ב[עיר במרכז הארץ] איפה שהקטע של הסטראוטיפ מאוד חזק. זה הפריע לי. וכאן [בקיבוץ הדתי] ראיתי בנות שהולכות במכנסיים, אבל מצד שני חשובה להן השבת וחשובה להן הכשרות, חשובים להן הרבה דברים, לא נתקלתי בהם בחברה שלי בסניף. בגוש דן, במיוחד בקטע של חצאית ומכנסים, זה ממש היתפסות לקטע של החיצוניות, ופתאום אני מגיעה, אני רואה בנות שאני ממש עפר לרגליהן, הן יותר דתיות ממני בדברים הרבה יותר מהותיים, יותר נכונים... אני לא אומרת שצניעות זה לא חשוב, אתה מקבל פרספקטיבה. אני לא אלך עם טייטס, אבל זה לא סוף העולם שאני הולכת עם מכנסיים. זה מין ויתור שעשיתי, ויתרתי לעצמי על עיקרון שהיה לי חשוב מאד קודם. אתה לא יכול לשנות מסגרת בלי לשנות משהו בך. זה נפילה מבחינתי, עשיתי משהו שלא תכננתי לעשות מבחינת הנורמות שלי והמוסכמות שחייתי בהן. זה היה לי משהו מאוד עקרוני שויתרתי עליו. כשאני נמצאת בעין הנצי"ב אני שלמה עם זה. אם אני רואה את עצמי מתחתנת [הבעת לגלוג עצמי, אולי להסתיר מבוכה], עם כיסוי ראש, שזה היום בעיקר סמל, לא תהיה לי בעיה ללכת עם מכנסים, כי יש לי את הסמל שלי, כמו כיפה אצל בנים.

אני באתי לכאן לא כדי ללמוד הלכה, כי כל החיים מביאים לי כאילו על מגש של כסף, אבל ממש לא, כי מביאים לי מה הרבנים חשבו שהוא הפסק הסופי בעיניהם, והיום אין סנהדרין, יש הרבה השקפות... מה שהכי חשוב לי לצאת מהמדרשה זה עם היכולת ללמוד לבד, לפתוח ספרים, שתהיה לי גישה לארון הספרים היהודי.

אני הייתי צריכה לעשות מהפיכה לעצמי... אני בצבא עושה תפקיד שחלמתי לעשות, עם בנות שאני מתה עליהן, שהייתי איתן בגרעין, ולמדתי איתן, ואני מרגישה שבשנה הזאת עשיתי דברים שבחיים שלי לא האמנתי שאני אעשה, ודברים שתמיד חלמתי לעשות, ושהגשמתי חלום, באמת, כמה חלומות, גדולים. 

החייל בבקו"ם אינו מאמין כלל כי יש קיום לתפיסה דתית מורכבת מעין זו. בסרט הוא מייצג את ההשקפה הרווחת בחברה הישראלית על שסע עמוק וחד-משמעי בין דתיים מובהקים לבין חילוניים מובהקים אף הם, והוא מעז להתעמת עם הבנות. הסטראוטיפים ששואב החייל מן החברה הדתית שבה גדל ואותה עזב לדבריו – יש נשים טובות (הדתיות הצנועות), ויש נשים רעות (החילוניות החשופות) – עולים בקנה אחד עם הטקסטים הסקסיסטיים והמיזוגניים שצוטטו בתחילת הסרט, ומתנגשים חזיתית עם השאיפות המודרניסטיות של הבנות לומדות התורה. הן מצִדן יודעות כי בקרוב, לאחר הטירונות וקורס ההכשרה, הן יעמדו מול בנים שכמותו בכיתה, לא רק כדי ללמד אותם חומר ספציפי אלא גם כדי לחנך אותם. אמנם מפגש מעמדי שכזה בין חיילות בתפקידי מורות לבין 'המון העם' התקיים מאז הקמת צה"ל; החידוש כאן מתבטא בשדה החברתי שבו מתרחש המפגש, הוא השדה הדתי, והן ממהרות להתחיל למלא את תפקידן כבר עכשיו - ללמד גם את החייל המזדמן הזה פרק ביהדות מסוג אחר, הנחשבת בעיני הדוגלים בה לטובה ולנעלה יותר.

האתר הבולט ביותר שבו מתרחשת ההתמודדות הן עם היהדות האנדרו-צנטרית והן עם הצבאיות הגברית הוא הגוף הנשי. הוויכוח הציבורי בנושא זה מתארגן סביב שאלת הלבוש הצנוע: עד כמה הוא חשוף (בהשוואה לנורמות המקובלות אצל נשים חילוניות), חצאית או מכנסים (בהשוואה לזרם המרכזי של הדתיות הלאומית, המסמן ברורות את ההפרדה העקרונית בין המינים באמצעות ייחוד המכנסים כ'כלי גבר'[7] בלבד, ממש כמו הרובה). הבנות יודעות כי הבחירה שלהן במסלול חיים, הכולל מעורבות פעילה בחברה הכללית היום, גוררת בהכרח את הצורך לפתח השקפת עולם דתית-הלכתית מורכבת יותר גם בתחום רגיש זה, והן משתדלות להתמודד עם האתגר ביושר ובאומץ ניכרים. בפורום סגור (המתועד גם הוא בסרט) נדונה גם הבעייתיות של 'איסור נגיעה' בין המינים לפני הנישואין.

זהו הסְפָר החדש, והן החלוצות הגאות והנרגשות: אין הן מוכנות להשאיר את הפולמוס על דמותו של עם ישראל בידי גברים ממחנות לאומיים שונים, והן רואות את עצמן כנציגות ראויות לתחרות ב'ליגת העל', בצבא, שבו מופיעות ה'נבחרות' לעיני כול. הן נחושות להוכיח כי תלמידת חכמים דתית כהלכה בתפקיד צבאי אינה רק אוסף של סיסמאות תאורטיות בלתי אפשריות, כי אם מציאות מוחשית. הן מתווכחות עם חברותיהן שבחרו בשירות הלאומי על היתרונות של השירות בצבא כמימוש מרָבי של כל הערכים שבהם הן דוגלות; הן מתפללות במאהל הצבאי; הן לומדות לקרוא בטעמי המקרא ואכן קוראות את מגילת אסתר (בחברת נשים בלבד), ואחר כך שרות ורוקדות בהתלהבות במסיבת פורים (ללא בנים); הן משכנעות את אִמותיהן לקדש בשבת על היין עבור המשפחה כאשר אבא לא נמצא, במקום לבקש מן הבן לעשות זאת. בסרט הן נראות שמחות, אופטימיות, סקרניות, תאבות חיים, הרפתקניות, 'נעריות' מאוד. עידו שים לב כאן השמטתי את סוף המשפט כי רחל קרן אמרה לי שזה לא נכון.

המשך המאמר...
 

[1]  מיכאל צבי נהוראי, "הרב ריינס והרב קוק – שתי גישות לציונות", הציונות הדתית בתמורות הזמן, הוצאת הקיבוץ הדתי / נאמני תורה ועבודה, תשמ"ט, עמ' 25-34.

[2]  כיוון שפתחתי בחובת הגילוי הנאות, אמשיך: אחיותי ואני לא שירתנו כלל, משום שאבי היה עסקן המזרחי דווקא והיה שותף פעיל למאבק הפוליטי נגד הממשלה בנושא זה, ואמי דבקה בדעותיו אלו גם לאחר מותו. דווקא רציתי מאוד לשרת בצבא, וכניעתי לאמי האלמנה נשארה אצלי כעניין לא פתור, עד להתגייסותה של בתי.

[3]  לפי הסדר: בבלי סנהדרין מב: א ועוד; בכורות לו: א.

[4]  כותבת שורות אלו הייתה הראשונה בארץ בתפקיד זה, בשנת 1988, אחרי מאבק שהסתיים בבג"ץ.

[5]  שם בדוי, לבקשת המצולמת.

[6]  לפי הסדר: תלמוד ירושלמי סוטה  פרק ג – אציין כי זוהי עמדתו הקיצונית של ר' אליעזר בלבד; תלמוד בבלי קידושין כ"ט עמוד ב; משנה סוטה פרק ג משנה ד.

[7]  פרשנות הלכתית לדברים כב, 5: 'לא יהיה כלי גבר על אִשה, ולא ילבש גבר שמלת אִשה, כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה'.

 

_______________

ניתן להשיג את "גדיש ט'": 'ספר לכול', שיווק והפצה בע"מ,

רח' הבנאי 32 חולון 58856:

טל': 1-800-351-800        או: 03-5580111

 

מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                            מעניין? שילחי לחברה

 

 

 

______________________________________________________