צבא של נשים לומדות תורה

מאת: לאה שקדיאל

המאמר פורסם ב"גדיש", שנתון לחינוך מבוגרים, מש' החינוך, כרך ט'.

עורכים: ד"ר פאול קירמאייר ועידו בסוק, משרד החינוך והתרבות 2004, עמ' 227-245.

 

עוד:

 

נשים לומדות ומתעצמות

 

השפעת התערבות פסיכולוגית על הפחתת הסיכון

 

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

תזונה ומתח

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

הקדמה: גילוי נאות מצד החוקרת

 צהריים, יום שמש, מגרש גדול וברקע עצי אקליפטוס. צעירות במדים, הכומתות צמודות לראשיהן כנדרש, חוצות את המסך באלכסון, בשורות ישרות, החל מן הפינה השמאלית העליונה, לצליליו הנמרצים של המנון צה"ל. חלקן לובשות מכנסים, חלקן – חצאיות בגובה הברך, ואחדות מציגות חידוש – חצאיות ארוכות עד הקרסולים, עדות לנכונותו של הצבא לתפור משהו מיוחד עבור חיילות דתיות יותר מן האחרות. בדיוק לפני שאחת מאלו נעלמת בפינה הימנית התחתונה של המסך, אני מזהה אותה, בגאווה אמהית ופטריוטית: הנה רחלי, בתי! היא מביטה ברצינות קדימה, לא אל המצלמה.

      זה היה טקס הסיום של קורס מש"קיות הוראה. הייתי שם, עם יתר המשפחות והחברים, אבל לא ידעתי אז כי מפיקים סרט תיעודי באורך שעה, המתעד את 'מעיין', אחת משתי הקבוצות של החיילות (לא 'הדס', הקבוצה של רחלי - זו התמונה היחידה שלה בסרט): בנות דתיות המשלבות לימוד תורה עם שירות צבאי, בדומה לישיבות ה'הסדר' לבנים דתיים. זה היה המחזור השני בלבד של מסלול חדש זה, ובמאית הקולנוע פנינה גרייצר סברה כי החידוש יעניין לא רק את הפֶלח החברתי של החיילות עצמן. היא קראה לסרט בעזרת נשים, שם המתייחס לספֶרה הנפרדת של נשים בבית הכנסת האורתודוקסי (כמו בבית המקדש בזמנו), ואולי גם למעמד המשני של עולם הנשים בכלל ביחס להגמוניה הגברית; עם זאת, השם משמר גם את המשמעות המילולית של הביטוי – פרויקט הניתן לביצוע רק בעזרתן של נשים, על משקל הביטוי השגור 'בעזרת השם'.

אני רואה בשם הטעון של הסרט רמז מקדים למגמה הכללית שלו – פרובלמטיזציה של סצנה שהיא על פניה שגרתית למדי, בנות בצה"ל. ואכן, 'העלילה הראשית' עוקבת אחרי הבנות במהלך השנה הראשונה לשירות, במדרשה אשר בקיבוץ הדתי עין הנצי"ב בעמק בית שאן בראשותה של רחל קרן, בחופשות בבית, בבקו"ם, במחנה הצבאי. אבל גרייצר משלבת לאורך הסרט רצפים (sequences) אחרים, ה'מתכתבים' עם העלילה הראשית הזאת – חלקם כדיון גלוי (ראיונות עם דמויות המפרשות את הסיפור), אך חלקם מקיימים עם העלילה דיון סמוי יותר, באמצעות העריכה, כלומר, על ידי העמדתם בצידה של העלילה הראשית ללא כל פרשנות מילולית. בסופו של דבר בחרתי 'לקרוא' את הסרט כאמירה חשובה על תהליך הבניית הזהות של בנות ונשים היום באופן כללי.

לדידי סיפק הסרט הזדמנות לשילוב הפרספקטיבה החיצונית של הבמאית עם ראייתי שלי את הדברים, לא רק כאִמה של חיילת במסלול מקביל, אלא גם כמורה במדרשה השלישית מסוג זה שנפתחה בירוחם בשנת 2002, וכידידתן של כמעט כל הנשים הבוגרות המופיעות בסרט. הניתוח להלן מבוסס על הגישה של מחקר חברתי-תרבותי הרואה במעורבות מעין זו של החוקר/ת יתרון ולא חיסרון, בתנאי שהעמדה האישית שלו/ה תהיה מוצהרת, גלויה, ולכן גם נתונה לשיפוטם של הקוראים/ות.

לאומיות, מִגדר, צבא: המקרה של הציונות ושל מדינת ישראל

      התנועה הציונית צמחה באירופה בסוף המאה התשע עשרה, בחיקה של מהפכת המודרניזם שהקיפה את כל תחומי החיים. עקב זאת עסקה הציונות לא רק בנורמליזציה של העם היהודי, על ידי הפיכתו למדינת לאום מודרנית במולדתו ההיסטורית ועל ידי החייאת הלשון העברית, אלא גם בהמרת הזהות האישית והקולקטיווית של היהודים, כדי שיתאימו לתנאים החדשים. ברוח מיתוס האדם החדש של העידן המודרני, הצמיחה הציונות את הדימוי של היהודי החדש: במקום איש חלש, פגיע, נשי, תוצר של דיכוי פנימי (הדת היהודית) וחיצוני (האנטישמיות), הוצג אידאל של גיבור 'רומנטי' שיבשיל מתוך תהליכי האוטו-אמנציפציה וייראה כמו פסל אפולו ואולי כמו דמות בפוסטר סובייטי. במילים אחרות, זהו דימוי של גבר הלני-נורדי חילוני, לפי מיטב מסורת הציור האירופי המודרני, כגון האדם הויטרוביאני של ליאונרדו דה וינצ'י, או האדם בציורי הבריאה של מיכלאנג'לו (גלוזמן, 1997).

כיוון שתנועות לאומיות, ממש כמו כל פרויקט אנושי אחר, זקוקות גם לנשים, ניצבו הנשים מן ההתחלה בפני מסר כפול: הרטוריקה הגלויה של הציונות בישרה להן שחרור מן הפרימיטיוויות המדכאת של הדת הפטריארכלית, בעוד הפרקטיקה היומיומית של בניין הארץ והאומה דוחקת אותן אל השוליים, ומאפשרת להן להשתתף במפעל הציוני אך ורק במסגרת המדיניות החוסמת של 'תקרת זכוכית': רק נשים מועטות מורשות להיכלל במרכז העשייה, ורק אלה הדומות לגברים בדרכי פעולתן, ורק באופן זמני, כלומר, רק כל עוד זקוקים ל'כוח אדם' זה לצורך התמודדות מול אויב חיצוני (הייזלטון, 1978, ועוד).

אין פלא אפוא כי ככל שהתחזקה האידאולוגיה הציונית אצל נשים, כך גברה נכונותן להתאים את עצמן לסביבה הגברית שבה הן פעלו (מלמן, 1993). בין היתר, נשים נאבקו למימוש זכותן להשתתף בשמירה, בהגנה, בנשיאת נשק, באימונים, בפעילות במחתרת, ואף הצליחו בכך במידה מסוימת: גיוס נשים לצבא נכלל בחוקי המדינה בשלב מוקדם (1949), ועד היום ישראל נמנית עם המדינות הבודדות שבהן מונהג שירות צבאי חובה גם לנשים, אם כי בהשוואה לגברים המדובר בשירות מקוצר ובהקלות נוספות, כגון שחרור אוטומטי לרגל נישואין.

תצלומי חיילות יפהפיות לבושות מדים ונושאות נשק קישטו את התעמולה הישראלית לאורך השנים, בעוד הוויכוח הציבורי על עצם השירות של בנות בצבא לא זכה לאותה מידה של חשיפה. הביקורת הפמיניסטית הליברלית התמקדה במדיניות ההסללה של חיילות ל'מקצועות הצווארון הורוד' (טיפול בילדים ובגברים – מורות, מזכירות, מש"קיות ת"ש), ובהנצחת סטריאוטיפים המונעים מחיילות מקצועות מימוש עצמי כגון טיס ופיקוד קרבי, אותם תפקידים המשמשים קרש קפיצה למנהיגות בהמשך, בחיים האזרחיים (ג'רבי, 1996). הפמיניזם הרדיקלי, לעומת זאת, נאבק נגד הנורמליזציה של הטרדות מיניות בצבא, והצביע על הקשר בין יחסי כוח מגדרי במדים לבין המיליטריזציה של החברה הישראלית באופן כללי, מגמה המתבטאת למשל בפרקטיקות שגורות במערכת החינוך מגיל צעיר (משלוח חבילות לחיילים, תחפושות פורים, הצגות, טקסים, שפה, דפוסי ניהול והשלטת משמעת). במקום להיאבק על השתתפות שווה של נשים בצבא, עוסקות הפמיניסטיות הרדיקליות בישראל בניצול המיקום החיצוני-ארכימדי של נשים (ביחס למוקדי הכוח) כבסיס למאבק נגד מלחמות (נשים בשחור, ארבע אימהות, פרופיל חדש, מחסום ווטש, ועוד) (גור ומזלי, 2001).

אדגיש כי ההתנגדות הראשונה, ועד כה גם האפקטיווית ביותר, לשירות חובה של נשים בצבא, באה מצד המפלגות הדתיות:[1] הן ראו בזה עניין של 'יֵהרג ולא יעבור', וכפו על הממשלה להסכים לפרוצדורה גורפת של שחרור בנות משירות צבאי על סמך הצהרה בדבר התנגדות לשירות מטעמי דת ומצפון. היה זה השג פוליטי מרשים, במדינה שעד עצם היום הזה ממעטת ככל האפשר להכיר בסרבנות מצפונית לשירות צבאי, ומקשה על הסרבנים כמיטב יכולתה. זאת ועוד: חוק שירות לאומי חובה, כתחליף לשירות צבאי, נחקק כבר בשנת 1953, כחלק מן ההסדר עם המפלגות הדתיות, אולם מן ההתחלה היה ברור כי אין שום כוונה לאכוף אותו אי פעם, שכן הרבנים התנגדו לעצם הטלת חובת שירות על בנות, ולא רק בצבא (לפירוט המחלוקת ההלכתית בנושא – ראו כהן, תשל"ט, תשמ"ב; אלינסון, תשמ"ו).

את הוויתור הזה לדתיים יש לראות בהקשר היסטורי כפול: ראשית, מדינת ישראל עדיין שרויה במצב תודעתי 'פוסט טראומטי' בעקבות השואה, שבה חרבו מרכזי התורה באירופה, ומכאן רגשי הנחיתות הקולקטיוויים של הישראליות החילונית נוכח ההיצמדות של הדתיים לדפוסי חיים מן העבר. שנית, מדינת ישראל עדיין נמנעת מהטלת שירות חובה, לא צבאי ולא אזרחי, על כלל אזרחיה הערבים (למעט הסדרים עם מנהיגי קבוצות מסוימות כגון הדרוזים), ובוודאי לא על המחצית הנשית שלהם. בין כך ובין כך, התפתח מסלול חיים חלופי לבנות יהודיות דתיות: כניסה מוקדמת יותר ללימודים גבוהים, לעבודה, וגם לנישואין ולאמהוּת.

המשך המאמר....

[1]  לזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות היתה עד השנים האחרונות נוכחות מועטת ולא בולטת בציונות ובמדינה. במאמר זה אני משתמשת במילה "דתי" בהוראה הנפוצה עדיין בחברה הישראלית, היינו, דתי-אורתודוקסי בלבד.

_______________

מחקר זה הוצג לראשונה במסגרת הכנס מיליטריזם וחינוך, שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים, 30 במאי 2001. אני מודה לרחל קרן על הגהת הטיוטה של המאמר מבחינת סיפור המעשה עצמו. הניתוח המוצג כאן הוא על דעתי בלבד.

לאה שקדיאל היא אשת חינוך ופעילה חברתית. מלמדת במדרשה תורנית לבנות "באר" בירוחם, ובמכללת ספיר בשער הנגב.

 

 

ניתן להשיג את "גדיש ט'": 'ספר לכול', שיווק והפצה בע"מ,

רח' הבנאי 32 חולון 58856:

טל': 1-800-351-800        או: 03-5580111

 

מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                            מעניין? שילחי לחברה

 

 

 

______________________________________________________