|
|
|
|
פרשת רמון: מילה על משפט רמון
מאת: ד"ר אורית קמיר
|
|
|
עוד: כרוניקת רמון: כבוד ההדי וצניעות - מאת אירגון "קולך"
דמיון מודרך לטיפול בבעיות גוף ונפש דמיון מודרך לאהבה עצמית ולריפוי |
אז עכשיו אנחנו יודעים: בית המשפט עמד בלחצים המחפירים שהופעלו עליו בזירה הציבורית מכל עבר (מעריב, בן דרור ימיני, שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין הם רק חלק מן השמות הבולטים הקופצים לתודעה); בית המשפט לא התבלבל, לא נטה אחר דעת הקהל, לא חשש מן השררה ולא חישב חשבונות רווח והפסד אישיים; בית המשפט קבע שהמתלוננת האנונימית, הצעירה, המושמצת, דיברה אמת ותלונתה מהימנה; הוא קבע גם ששר המשפטים, שהתגלה כאחד האנשים המקושרים במדינה, שיקר ביהירות, והשמיץ את המתלוננת ללא הצדקה. בית המשפט קבע חד משמעית כי החדרת לשונו של חיים רמון לפיה של המתלוננת לא היתה בהסכמתה, ואין שום סיבה להאמין לו כי טעה לחשוב שהיא הסכימה. למעשה, הוא פשוט לא נתן את הדעת לשאלת רצונותיה, והחדיר את לשונו כי כך הוא רצה, וזה כל מה שעניין אותו. כי הפה היה שם, והתחשק לו. כפי שקורה כל כך הרבה פעמים, מצד גברים בעמדות שררה - וכאלה שאינם בעמדות שררה. בפסיקתו ההחלטית, כנגד כל הציפיות והלחצים, בית המשפט השיב את האמון במערכת, בשלטון החוק ובצדק משוחרר מתכתיבים. תחושת הקלה עמוקה: קיים מישהו שלא הכזיב; בית המשפט עודנו מבחין בין נשיקה וכפיה מינית ומסוגל לומר את דברו ללא פחד מן "החוגים המשפיעים". עליו - הם לא משפיעים, ברוך השם. בית המשפט מסוגל לראות נכוחה ולעמוד על שלטון החוק וזכויות האדם של נשים לא רק כשהנאשמים הם בעלי שמות מזרחיים (איציק מרדכי, משה קצב) - אלא גם כאשר הם מן המעגלים הפנימיים ביותר של ה"שלנו". בפער הדורי ההולך ומתברר בין נשים צעירות, שגדלו על ברכי הנורמות החדשות, ובין גברים מבוגרים, שחלקם מסרבים להכיר בנורמות הללו, גם כשהן חקוקות, בית המשפט לא חשש לגבות את דרישת הנשים הצעירות כי החוקים יילקחו ברצינות, ייושמו, ולא עוד יהיו מושא לקריצה חברמנית. בית המשפט התייצב לימין היועץ המשפטי לממשלה, החוק, ומי שמתעקשות ומתעקשים לקחת ברצינות את זכות האישה על גופה ועל חייה.
רבות עוד יאמר על פסק הדין. ההלם שגרם בחוגים רחבים יעורר גלי תגובות, והוא ראוי לתשומת לב וניתוחים. בשלב זה אני מעדיפה להשאר עם הדברים שכתבתי כאן ערב פרסום פסק הדין. חשבתי לפרסמם רגע לפני מתן פסק הדין, כדי לא להיות מושפעת מן התוצאה השיפוטית. עתה משניתנה ההחלטה האמיצה - אינני רואה לסטות מהם ימינה או שמאלה, ולכן אשאירם כמות שכתבתי אותם דקה לפני;
מילה על
משפט רמון רגע לפני פסק הדין לבסוף, עם פרסום פסק הדין, מן ההכרח לצטט את סיכומו, כפי שנכתב על ידי השופטים:
סוף דבר
* ועוד מילותיים לסיום ( כל כך הרבה להגיד על הסיפור הזה...). למרות ששבתי וכתבתי והסברתי ופרטתי את הדברים ברשימות קודמות (ראו ברחבי הבלוג), אתייחס שתי נקודות שהשיח הציבורי מלמד שמחייבות עדיין הבהרה: 1. חיים רמון הועמד לדין והורשע בעבירה של מעשים מגונים. זוהי עבירה המופיעה בחוק הפלילי מאז ומעולם (עוד לפני קום המדינה), ותמיד אסרה על שימוש בזולת לסיפוק צרכיו המיניים של המשתמש וללא הסכמת זה שמשתמשים בו (לרוב - זו שמשתמשים בה). במובן זה, גם אם יצליחו שני חברי הכנסת המזועזעים מהרשעתו של חברם לבטל את החוק למניעת הטרדה מינית מכל וכל - האיסור יעמוד בתוקפו, וניתן יהיה להעמיד אותם לדין ולהרשיעם בדיוק כפי שקרה לחיים רמון. אז מה הקשר לחוק למניעת הטרדה מינית? החוק למניעת הטרדה מינית משנת 1998 קבע כי "מעשים מגונים" הם מגונים לא משום ה"תועבה" שבהם, לא מטעמים מוסרניים, אלא כי הם מטרידים מינית, כלומר - פוגעים בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותן של נשים לשוויון. עם זאת, החוק השאיר את האיסור על מעשים מגונים בחוק העונשין, כדי לא לשנות יותר מדי בבת אחת. מבחינה משפטית, מה שהוסיף החוק למניעת הטרדה מינית, זה אפשרות לתבוע בגין מעשים מגונים על פי הדין האזרחי, כלומר - פיצויים, וכן על פי דיני העבודה, כלומר - במקומות העבודה ובבתי הדין לעבודה. מבחינה ציבורית, החוק למניעת הטרדה מינית חולל את המהפכה הנורמטיבית שהביאה נשים צעירות כמו המתלוננת על חיים רמון ואת המקיפים אותה להתייחס להטרדות מיניות ברצינות, וכך להפוך את האיסור הפלילי על מעשים מגונים לאמיתי. גם אם יצליחו חברי הכנסת לבטל את החוק למניעת הטרדה מינית מכל וכל - מהפך ציבורי זה כבר התרחש, ויהיה קשה מאוד - עד כדי בלתי אפשרי (אני מקווה) להחזיר את ה"שד" הזה לבקבוק... 2. למה היה צריך להביא את רמון להליך פלילי? אפילו כותבות פמיניסטיות שקולות וחכמות כמו אבירמה גולן, שאינן מנסות למצוא חן ולרצות את בעלי הכוח והשררה, ממשיכות לחשוב שטוב היה שמקרה רמון לא יגיע לבית המשפט. זאת למרות הרשעה החלטית וחד משמעית של שלושה שופטים (כן, נכון, שתי שופטות ושופט אחד). לכן יש לשוב ולהזכיר: נכון להיום, אין במדינת ישראל שום תקנון משמעת שחל על שרים. זאת בשונה מעובדי מדינה. עובד מדינה הדוחף את לשונו לפה לא לו (וזה קורה) - מועמד לדין משמעתי, ואם הוא מורשע - הוא מקבל נזיפה חמורה, הזהרה, אבדן משכורת קובעת - משהו מן הסוג הזה. כאשר הנילון בדחיפת לשון הוא שר - בפני היועץ המשפטי לממשלה עומדות שתי אפשרויות: להעלים עין, ולהפלותו לטובה לעומת עובדי מדינה, או להעמידו לדין פלילי ולהחמיר עמו לעומת עובדי מדינה. נכון עשה היועץ המשפטי לממשלה שבחר להחמיר ולא להקל עם שר לעומת עובדי מדינה. המסקנה? לתקן תקנות משמעת שיחולו על שרים. היום כבר ברור כי גם הם דוחפים את לשונותיהם, ואף מבצעים עבירות משמעת חמורות יותר, והגיע הזמן לתקן תקנות ולעגנן בחוק, כדי שניתן יהיה לשפוט אותם בדין משמעתי. עד היום בו הנורמות הדמוקרטיות יעשו את העבודה שעליהן לעשות, והציבור ידע להעניש את נבחריו בדרכים ציבוריות. כרגע היום הזה נראה רחוק, אבל שאט הנפש הגיע למימדים כאלה שמי יודע - יתכן מאוד שמעז ייצא מתוק, כפי שקורה לפעמים... ואגב, צודקים מאוד כל אלה שכותבים (כמו אהוד אשרי וגדעון לוי) שהציבור מתעלם מנקודה חשובה ומרכזית בנפילתו של חיים רמון: יהירותו, התנשאותו, והסתמכותו העיוורת על יעוץ משפטי לא ראוי ועל אהדה תקשורתית - ולכן גם ציבורית שהפכה אותו בעיניו לחסין-כל. משהתברר לו שהקצינה (עכשיו כבר מותר לכנותה בתארה) לא נהנתה ממעשה שהוא חשב ל"שובבי", "מדליק" או ארוטי - היה עליו להתנצל. זה הכל. ברצינות ובהכנעה. אילו עשה כך - לא היה מגיע לתלונה, לתביעה, ולהרשעה. הכדור היה בידיו, וכמו רבים סביבו - הוא בחר להמר על כוחו, ולהטיל יהבו על מעמדו וקשריו. בית משפט השלון הבהיר שלא עוד. ועל כך עלינו להתברך. הלילה אפשר לישון בשקט. ועוד אגב, צודקים מאוד אלה המסיקים סוף כל סוף את הלקח ההולם: הגיע הזמן לבחור לתפקידים בעלי משמעות ציבורית אנשים טהורי לבב ונקיי כפיים. וכאלה שלא ניצלו את מעמדם בהיותם צנועים - ולא יעשו זאת גם בהיותם "חשובים". יש כאלה במחוזותנו, והגיע הזמן לחזור אליהם. מבחינה ציבורית ומשפטית משמעות הדבר עריכת שימועים לכל משרה בעלת חשיבות. הגיע הזמן שנחסוך לעצמנו את הבזיונות הבדיעבדים שמבזבזים את האנרגיות הציבוריות שלנו במקומות הלא נכונים. והרי יש הרבה הרבה דברים אחרים לעשות אתן... ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מיוזמות ומנסחות החוק נגד הטרדה מינית ומנהיגה פמיניסטית. לבלוג של אורית קמיר: http://www.notes.co.il/orit/
|
|
מעניין?
שילחי לחברה
הגיבי על הכתבה לד"ר אורית קמיר שלום וברכה קראתי בהתפעמות אני מסכימה עם ב. מיכאל מידיעות אחרונות: היו צריכים לתת לו עונש חמור יותר כי זה היה מעשה מגונה בכפייה כמו כן ברצוני להקים "קומנדו בנות" שילחם נגד רופאים מתעללים ומטרידים מינית יש הרבה מדי כאלה ואיש אינו פוצה פה ומצפצף אין מי שתתלונן וגם אם מתלוננים לא קורה דבר אנא עזרי לי למצוא רעיון מקורי חשבתי על הפגנה או על הפצת מידע באינטרנט אך כל שעולה בדעתי מיד עלול לזכות בתביעת דיבה איומה בברכה סיגי
|
|
|
|
|
