"ואין  כל  חדש  תחת  השמש..." (קהלת א')

  

 מאת: אור-לי ארבלי

 

עוד ב"הדרך למעלה:

"סבתא בישלה דייסה"

 

להוריד את הפיוזים

דרכים להרפייה

נשים מצליחות מתמודדות עם לחצים

 

 ארכיון מאמרים

  בריאות

 כל הטיפים

  סגנון חיים

  יעוץ

  כיתבי לנו

 

בסופה  של  כל  שנה

עושים  סיכום  לכל  שהיה.

ועתה,

בבואנו  לסכם  את  זו  השנה,

שבות  ועולות  התמונות –

מה  מהן  לטוב – ומה  לרע ?

מה  מהן  לעצב – ומה  לשמחה ?

וכך,

בזכרוננו  אנו  סורקים

את  אותם  רגעים  סוערים, מרגשים

                          נוגים  ומחייכים

חלקם  - ללאומיים  היו

ואילו  האחרים – כפרטיים  נותרו.

 

במבט  לאחור,

עם  תמיהות  אינספור,

אנו  בקביעות  נדהמים

עד  כמה  מפתיעים  החיים.

 

אנו  נעים  במבוך  של  רגשות,

בעודינו  מנסים  לממש  ציפיות.

בעתה  של   שמחה  אדירה  משתלט  הכאב,

ובעוצמתו  הנוראה  משסע  את  הלב .

ובמקום  אחר  על  פני  המפה,

מלחמה  שהחלה  בקול  תרועה, תרתי  משמע,

תגשים  את  ייעודה,

ותשנה  את  דעת  הקהל  למעשה  ולהלכה...

  

וכך, במחוזות  שונים  בעולם,

שם  שלובים  ידיו  ושכלו  של  אדם,

יתכן, כי  יש  יצמח  מאין,

או  שכל  הקיים  יעלם  בין  ליל.

שהרי,

יש  רוע  אנושי,

שנזקו  כה  ממשי,

ואותו  לשרש  זה  בלתי  אפשרי.

  

הביטו  בבן – לאדן,

אשר  את  חיתתו  על  העולם  מפיל,

כשמספר  קורבנותיו  נוסק  ומעפיל.

הטרור  חובק  לו  עולם,

ועודינו, במדינתנו, חסרי  אונים  ושותתי  דם.

הפיגועים  תובעים  מחיר  יקר,

וזילות  חיי  האדם  הייתה  כבר  לכלל.

 

ואז,

בתוך  כל  התופת  מנצנצת  בשורה,

כי  אחד  משלנו, את  החלל, יכבוש  בסערה.

בדריכות  עוקבת  אחריו  האומה,

צמאה  נואשות  לתחושת  גאווה.

אף  לא  אחד  מאיתנו  ידע,

כי  בשעה  שלבינו  החסיר  פעימה,

יצא  אילן  רמון  לדרכו  האחרונה.

רק  כשהשובל  הלבן  נראה  בשחקים,

הבנו  היטב  "איך  נפלו  גיבורים...".

אילן,

שאת  שורשיו  נתן  בקרקע  יצוקה,

ייחרט  בלבינו –

כדוגמא  נאותה  וראוייה  לאהבת  ארצנו  הקטנה...

 

מוזרות  הן  דרכי  הגורל,

איך  פתאום  תשתנה  התחושה ,

כשמילה  כה  שבירה  וטעונה,

"קולומביה" -  שמה,

תתקשר  למציאות  חדשה .

היא  תגולל  את  סיפורם  של  הארבעה,

שיצאו  למסע  ביערות  העיר  האבודה .

הם  ייפלו  בשביה  של תנועת " גרילה " מאוסה,

ובין  היאוש  לבין  התקווה ,

בין  החרדה  לתפילה,

ישוחררו  כל  הארבעה,

ומלבינו  תצא   אנחת  רווחה...

אז  איך  זה, שמילה  כה  טעונה,

"לובשת"  לה, לפתע, משמעות  חדשה...

  

וכך,

באותו  היקום

ובאותה  השנה,

באותו  העולם

אך  בנקודות  שונות  על  פני  המפה,

אנו  נעים  ונדים 

בין  היאוש  לתקווה,

בין  אצילות  הנפש  לרוע  האנושי  והסלידה.

וכך  מידי  יום,

אנו  משוטטים   בין  הפסגה  לבין  התהום.

בין  התעלות  הרוח  לבין  היגון.

ובעודינו  נתונים  ל"חסדים  אנושיים",

נוטל  הטבע  את  שרביטו,

ומזכיר  לעולם  שאין  עליון  זולתו.

 

האדמה  באיראן  רועשת,

וזעקת  בניה  כה  רועמת .

אך, עזרה  אנושית  מאתנו,

תידחה  על  הסף,

אף  שחיי  אנשיה  מוטלים  על  הכף.

אז  איה  המצפון  והיכן  המוסר ?

אם  היה  כזה – לבטח כבר  עבר...

  

בפיליפינים  השמיים  סוערים,

מפולות  של  בוץ  מוחקות  כפרים.

ואנו  משתהים  אל  מול  המראה,

ומותירים  את  הנספים  באין  מענה.

כל  שקורה – אומרים : "לטובה",

האומנם?

 

אף  שזו   השנה  אל  תומה  מגיעה,

עוד  יבואו  שנים  אחרות  במקומה.

העולם ,

מן  הטוב  והרע  עוד  יוזן,

שהרי  בסרט  הזה  כבר  היינו  מזמן...

 

"מה  שהיה  הוא  שיהיה...

  ומה  שנעשה  הוא  שיעשה

  ואין  כל  חדש  תחת  השמש" (קהלת א' 9)

    

בברכה

 

אור – לי  ארבלי .

    

   

________________________________________