ההגדה לבית אפשטיין 

מאת: טלי תקומי

 

עוד הומור:

"אין חדש תחת השמש"

אחותי וירג'יניה

לכל סיר יש מכסה!

גפילטע יפני

הנחיות להמשך טיפול

 

 

 

להוריד את הפיוזים

דרכים להרפייה

נשים מצליחות מתמודדות עם

 לחצים

 

ארכיון מאמרים

  בריאות

כל הטיפים

  סגנון חיים

 יעוץ

  כיתבי לנו

 

חג הפסח הינו חג יציאת מצריים.

מהו חג יציאת מצריים?

זהו החג   שבו יצאו בני ישראל, הלא נורמאלים, מהמלונות הזולים במצריים, כמו למשל הילטון טאבה, רק על מנת לעבוד פה בארץ, בפרך, לבצע עבודות נקיון "לפסח"בבית במשך שבועות שלמים וארוכים.. לסייד.. לצבוע כל חלקה טובה.. לפזר פרורים.. לשרוף חמץ.. להגעיל כלים (באמת, סתם כלים מגעילים מ"איקאה") לנקות פאנלים.. ולעשות כדורי בטון עגולים למרק שנקראים "קניידלעך"....ועוד...ועוד...

לאחר שלב ההכנות המפרך.....

כל שנה, אנו מתכנסים בבית הורי, משפחת אפשטיין, על מנת לחסל בלילה אחד את כל מה שטרחו עליו שבועות.

לפני כן ,כשאנו עדיין ספונים בביתנו, מתמרקים ומסתרקים, לארוע, תמיד..

כל שנה... אנחנו אומרים את תפילת השלווה, לוקחים ארבע "רגיעון" פר קילו משקל גוף, נודרים נדרים מנדרים שונים, לא להיענות לפרובוקציות של מעוררי הקריזה הפרטיים שלנו במשפחה הגרעינית...

וכל שנה אנו נוחלים כישלון חרוץ...

אולי זה המצות שמעלות את מפלס החלסטרה....

אולי זה השמונה גלון מיץ ענבים לגולגולת, שאנו שותים כל ליל סדר,

אולי מלאו כיסנו אגוזים , ונפשנו הסאה, מכינוסים משפחתיים דביקים...

אין לדעת.

אין לי הסבר לעובדה שכל שנה, כמו שעון שויצרי, אנו מתייצבים לכינוס המשפחתי ההזוי דנן, עם כל ספקטרום הקוזינות, 40 איש ואישה, אצל ההורים שלי בבית

 ל ל י ל    ה ס ד ר.

שבועות לפני הארוע המיוחל, מתקיימת השיחה המסורתית עם אמא שלי,

שהולכת בערך נמרץ ככה:

אני: אמא, את צריכה עזרה בהכנות לסדר?

 את רוצה שאכין למשל  קרעפלך או קניידלך (כאילו אני יודעת איךלך...)

אמא שלי: בטון חרוסי לחלוטין, כמיטב המסורת הפולנית, עונה לי בטלפון

"לא בתי, אני לא צריכה..... לך יש שלושה ילדים, קלים לגידול.... אני כבר ארקב פה בבית עם אבא.... העיקר שתאכלי את החריין והחרוסת....

רק שיהי לך טוב ממי...."

 

קריזה מספר אחד...

 

ערב ליל הסדר.

התכונה אצלי בבית מורגשת.

אלף טלפונים, מכל מיני כיוונים:

מסתבר שדודה אינה (מי זה?) שברה את הרגל, ואין לה איך להגיע, אז צריך לאסוף אותה מסביוני יער בסיבוב (איפה זה???),

אחר כך דחוף לקחת את המרק מגורג'ט שתגיע אחר כך...

אחר כך להסתבך בפקק אחד גדול מיני דן ועד אילת....

 

 קריזה  מספר שתיים...

 

מגיעים לבית הורי...

מנשקים את כל הליפסטיקים מסביב.. ויושבים מסובים..

(ככה כתוב).

יש לי אבא, שלוקח את ההגדה ברצינות, כטקסט ספרותי הכוונה.

השד יודע מה הוא מוצא שם, אבל מה שאני כן יודעת שהוא חושב שההגדה זה אלגוריה על החיים האמיתיים שלו בבית.

והוא גם רואה בה אמצעי להתחשבנות, ארבעים שנה אחורה, עם כל בן משפחה שאי פעם עיצבן אותו....

אחרת אין לי הסבר למה כשמגיעים לקטע על ארבעה בנים, על הבחור הרשע...הוא מצביע ישר עלי....

כך גם,

כשמגיעים למכות מצריים, מגיע תור אחותי הבכירה להתעצבן (מכת בכורות...)

  כשממש נחה עליו הרוח, הוא מצביע על שלושתנו כעל המרור...

(שנאמר:

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים  אֶת  חַיֵי  אֲבוֹתֵינוּ  בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת  חַיֵיהם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת  כָּל  עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. )

 ככה אנחנו מעבירין בחדווה את החלק הראשון של הליל הארוך ביותר בחצי  -כדור הקניידל הצפוני...

בתכוף ליאוש הכללי ודקה לפני שמישהו שובר צלחת על הראש של איזה קוזינה 

מגיע קטע  ה-

וּרְחַץ

(נוֹטְלִין אֶת הַיַָדַיִם וְאֵין מְבָרְכִין "עַל נְטִילַת יָדַיִם".)

אבא שלי מבסוט מאוד מזה שמישהו אחר רוחץ את הידיים שלו, וכל פעם מחדש דוד ירחמיאל מתפוצץ מזה מצחוק.

--------------

ואז? אז מגיעים להיי-לייט, השוס, שכולם מחכים לו... וצמים בגללו, כבר שבוע:

ה   א    ר    ו    ח     ה !!!!!

בכוונה כתבתי את זה באותיות כאלו, עם רווחים.

תבינו, בהתחלה של הארוחה זה באמת ארוחה.

ארוחה ככל הארוחות...

צלחות ...מזלגות...מנה ראשונה... שניה.... שביעית...

אבל את מה שאנחנו מרגישים בסוף התהליך - אי אפשר לתאר במילים....

אנחנו מרגישים, כאילו באה משאית "מק"  ענקית של בטון  מעורבב עם גוש  מצות וחריין, ויצקה לנו את התערובת בפנוכו... מעורבב עם גפילטע פיש... חרוסת... וחסה ...וגם כנף עוף שרופה.. וצ'ולנט... והמרק של דודה איה.... שלא משו בכלל... 

אנחנו מרגישים כמו האווז המפוטם בכתבות של גרינפיס.. ובאמת אנחנו מוכנים להישבע שאכלנו במהלך הערב איזה אווז ממולא.. שאיזה ברכה עשתה.. ועבדה כל כך קשה... שממש לא נעים לא לאכול...

כולם אוכלים להתפוצץ, כאילו אזלו הפיתות באבולעפיה...

כאילו אין מחר...(אולי אין באמת ...עם קיבה מלאה כזו... זה רק ישר ל"איכילוב")

ואולי זה רק אמצעי לסתום את הפה כדי לא  לענות לבדיחות האינפנטיליות של דוד ברוך, או עוד כמה אנשים, שחברים בחוג המשפחה הקרובה שלי, רק מבחינה גנטית, כמובן. (ובואו נקווה שבכל זאת החליפו כמה בלידה ..)

הדודה יפה לא שוכחת לספר  את הסיפור החוזר כבר שבע עשרה שנה .. על הבן המוצלח...שכבר שבע עשרה שנה הוא אוטוטו פרופסור...

סבא יעקוב כבר שפך את היין על המפה...

דני וגלי כבר גנבו את האפיקומן, משועממים להחריד, כי ממילא הם מקבלים כל מה שהם רוצים, כל יום, כל הזמן...

 הם בסך הכל עושים פה  טובה לסבא.

 

קריזה מספר שלוש עד חמש מאות..

  

נניח, ואנו יוצאים מהסעודה בשלום.

חוזרים להגדה.

הפעם הקצב שונה.

 יש לחץ אדיר שיהיה שונה..

פשוט כי הקהל , חייב כבר לרוץ להקיא בשרותים.

אז-

אם קראו קודם, בקצב של שלוש מילים לדקה, עכשיו זה יותר לכיוון שבע מאות..

  ולפני שאנחנו מספיקים להגיד "אחד... מי יודע רוחץ את הכלים" מסתיים הערב...

אנו יוצאים ב"שן ועין" (וגם עם "דוגי בג" מהצ'ולנט הנפלא של דודה אינגה) 

 באופן כללי מרוצים.

הצלחנו לעבור את הערב מבלי לרוצץ גולגולות.

 ונשבעים, שבשנה הבאה עלינו לטובה,

 אנחנו, עם כל עם ישראל...בחזרה ב "הילטון טאבה"

... במצריים... 

 

 

 שילחי תגובה                                           מעניין? שילחי לחברה

   

__________________________________________________