הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

הייתי שם וקצת הצטערתי שבאתי.

מאת: שלומציון ארגמן

25/7/03

 

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

שלומציון ארגמן בפנייה לשר האוצר

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

באתי ביום ראשון השבוע, לאחר שבועיים של צפייה בטלויזיה  והתרגזות, לאחר ביקורות מחד ועידוד מאידך, גם ממשפחתי שלי,  גם מחברים. הייתי שם ליומיים, ואפילו הצלחתי להיכנס לכנסת בפעם הראשונה  בחיי, שם שוחחתי עם חברי כנסת ושרים, מוסרת להם את מכתבי  לביבי, מקווה שאיענה.

 

ניסיתי להסביר לסובבים אותי שם, ובכל מקום בו יכולתי, כי אני  תומכת ברעיון הבסיסי של מימוש עבודה עצמית ללא תלות  בקיצבאות, אך הדרך, הו הדרך, לא הוכנה כראוי, כי הקרקע לא   הוכשרה לכך מראש.

 

מדינת ישראל, האמונה על בטחון אזרחיה ורווחתם, לא דאגה  מלכתחילה שאנו כנשים וכאימהות קודם כל, נוכל לעבוד במשרות  ראויות המתאימות למצבינו כמגדלות קטנטנים בבית, ואף לא  השכילה לעזור לנו ולשלוח אותנו ללמוד משהו במחיר סמלי, בכדי  שנוכל להתפתח ולצמוח ולתרום למדינה ולשלם מיסים ככל אזרח אחר, ולא כאזרחיות סוג ב' או ז', ובכך דחקה אותנו לשוליים,  ועתה השוליים האלה גולשים החוצה.

 

נדמה כי היה מאוד נוח למדינה, לחבק אותנו בחיבוק הדוב שלה ע"י  מתן הקיצבאות, מעין "סתימת פיות" בכדי שתוכל לגדל כאן דור של  מטומטמים שאפשר יהיה להאכיל אותם בכל דבר, ובלבד שישימו את הפתק הנכון בקלפי ביום הבחירות.

 

הייתי שם, והעליבות של אותן נשים שסופגות קיתונות מעוברי אורח  ובכלל מועדות לפורענות על עצם היותן במצבן הנוכחי - כיצד העזתן  להרים ראש ולמחות, העליבות הזאת צרמה את העין, וגם את הלב.  כאילו לא די בכך שהן מגדלות את ילדיהן לבד על כל המשתמע מכך,  כאילו לא מספיק שעברו מה שעברו עד שהתגרשו- ולהתחיל הכל  מחדש, רק לבד. כאילו לא די בכך, שכל פשען הוא שמלכתחילה  נמנעה מהן האפשרות שלא לחיות על חשבון איש, בא העם היהודי,  ובהתנשאות של פטרון, מחלק עיצות, בועט ומקלל, כאילו הן  צריכות להתנצל למישהו על שהדבר היחיד בו ניתנה להן אפשרות  בחירה והוא להתגרש, על כך הן צריכות להתנצל.

 

אודה ולא אבוש, כי היו מספר מקרים בהם רציתי בעצמי לנער אישה  זו או אחרת על טיפשותה, ללא קשר לקיצבאות. 

 

הייתי שם ליומיים ולא עצמתי עין כל הלילה. שוחחתי עם נשים  רבות, והיו פעמים שחשתי בושה על כי אני משתייכת לקבוצה זו.

 

 היו שם נשים, וכולן כאן יכולות לכעוס עלי, שנדמה היה לי כי  כל מה שהן יודעות לעשות הוא לפתוח את הרגליים ולאחר מכן לומר  - הבו לי.

היו שם נשים שחשתי צורך להוריד את הכובע בפניהן על התמודדותן  האמיצה לנוכח תלאותיהן.

 והיו שם גם נשים שעל פי הבנתי, הן חיות יפה מאוד, עם תמיכה  מצד ההורים או חבר או מממן, ואין להן צורך כלל להיות שם, רק  הסולידריות או הלחץ החברתי עשו את שלהם.

 

הייתי שם כמתבוננת מהצד, מנסה להשתלב ומנסה להתרחק. לא לילד  הזה פיללתי. רציתי למצוא נשים אסרטיביות שכוחן בפיהן  ובמעשיהן, וכל אשר ראיתי הוא עליבות ונמיכות הרוח, כאילו  שורה עליהן מעין נוסחת קסם האומרת כי -אם את גרושה, לבטח  עלייך להיראות או לחוש או לשדר מסכנות על עצם היותך במעמד  זה.

 

ציפיתי ליותר מעשרות נשים היושבות בגופיות מסמורטטות ומעשנות  ללא הפסקה, יושבות על כיסאות בכביש או מחוצה לו, ובוהות במתרחש ובאלה הצופים בהן, משמע הן אלה שבאו להצגה הגדולה ולא  להיפך.

 

רק כלי התקשורת שבאו מדי פעם, "הצליחו" להקים כמה מהן למחות בצעקות ובהתלהמות את כאבן, את היותן בכלל במקום זה, את  התנצלותן כביכול שחייהם פרושים ופתוחים לעין כל , כעין חיית בר בכלוב, לחם שעשועים להמון הזועם.

 

הייתי שם, וראיתי גם את המקרים הקשים של האלימות הפיזית  מילולית בינן לבין עצמן ולבין אחרים. נדמה היה כי כל אחת  מנסה שם למשוך לכיוונה, משמע ויקי כנפו לא ראוייה מספיק  להנהיג כאן את המאבק.

 

יצא לי לשוחח עם ויקי. ישבתי איתה, דיברנו, ובמילה אחת אני  יכולה לומר, שללא קשר לכך שלדעתי אינה חיה במציאות משום שלא  יחזירו לנו את הקיצבאות ויהי מה, היא אישה יפה וחזקה, שבהחלט  יודעת לשתוק גם כשיש צורך, ולא רק לחזור כמו מנטרה קיצבאות  בע"מ" וכו'".

 

הייתי שם, וראיתי את העליהום ההמוני שסביבן, את כל ה"מייצגים"  למיניהם שניסו לבחוש ידם בצלחת הייאוש הזו, מנסים לבנות עצמם  על גב הנשים הללו, שעד עתה ידעו רק למחות בחדרי חדרים. כל  מיני"מזדהים" למיניהם, שבאו לבדוק את השטח, אולי לנסות לצוד  איזן פרגיה מבין הלול הרועש הזה(ציטוט של גבר ששוחחתי עימו),  אנשים שבאו רגלי, עשירים שזרקו מילים מעודדות אך לא עזרו  בפועל לאיש.

 

הייתי שם, ומאבקי הכוח הפנימיים, של הראשונות במאבק, והשתלטנות שלהן או של בני משפחותיהם על האוכל, או על המטבח הפתוח או סגור בשעות הלילה או היום, על ההחלטה מי כאן תדבר או תייצג בועדות שונות, לא עשתה טוב בנשמה.

 

הייתי שם, והסיפורים על גניבות בין האוהלים, חפצים שנעלמים, מישהי שרוצה ,"לפתוח" ה-כ-ל מול כלי התקשורת, וחברותיה או ממונות "מטעם", משתיקות ומהסות אותה, לוקחות אותה הצידה או לאילנה יעקובי מערד, בכדי שהיא תרגיע אותה במילים חמות ומעודדות.

 

הייתי שם, והחום המעיק בימים בשטח הפתוח, ומאידך הקור העז ששורר שם בלילה, היה משבש את דעתו של כל בר דעת, גם הם עשו את שלהם. מדי פעם, היו לחשושים ורינונים, ואז היתה מתלקחת אש קטנה, שמהר מאוד היה מי שדאג לכבותה.

 

הייתי שם, ואני יכולה לומר שלא הצטערתי שבאתי. גם אני בין אלה הנאבקים, אם כי בדרכי שלי.

 

כתבתי את המסמך הקשה הזה, כשאני יודעת מראש ש"אקבל על הראש"  על כי העזתי לפתוח ולהראות. לא איכפת לי, אני חושבת שעם כל הכבוד למאבק ולגרורותיו, על כולנו להבין, כי כמו שהדברים נראים מהצד, שם טוב, לא ייצא לנו מזה.

 

הייתי שם, ולא באתי לשם בשביל למתוח ביקורת או להאשים מישהו.  באתי משום שחשתי צורך עז לבדוק מקרוב את השטח, לחוש אותו, ולנסות להבין כמו כולן, למה אותן נשים לא דורשות בפשוטו, את האפשרות להתפרנס בכבוד ללא קיצבאות, אלא דורשות אותן בכוח בחזרה, ו"מוכנות" לעבוד כתמורה. נו באמת, לא המדינה היא  שהכניסה אותנו להריון, ולא המדינה היא שצריכה לשלם על ילדינו.

 

לו באתן ואמרתן: אוקיי, אל תתנו לי קיצבאות, אבל תעלו לי את שכר המינימום- שכר הרעב הזה, ואל תקחו לי מיסים עד תקרה מסויימת, וגם תאפשרו לי ללמוד ולהתפתח בכדי שלא אשאר כל חיי במעגל האימה הזה, הייתי ממובילות המאבק הזה בעצמי, אך לא זה מה ששמעתי.

 

כל מה ששמעתי הוא תנו לי כי קשה לי. סליחה, מישהו חייב לכן משהו?מישהו חייב לי משהו? אז אוקיי,  המדינה היתה טיפשה וירתה לעצמה ולנו ברגל, אבל אפשר עוד לתקן ולעשות את התוכנית של ביבי בהדרגה יחד עם עצותיי דלעיל שאני בטוחה שרבות תסכמנה איתי לגביהן, ולא היה צריך לחתוך כך בבשר החי בבת אחת ללא מענה.  

אבל, לבוא ולדרוש ולהסתמך, כאילו מה, כל החיים שלכן תחיו  כך?כמו פרזיטיות? ואני מדברת על אלה ש-ל-א רוצות לעבוד  בפירוש.

 

איפה הכבוד העצמי שלכן כבני אדם, כאימהות? אתן לא מבינות שהמסר שאתן מעבירות לילדיכן הוא מסר קלוקל?-" מה שאני לא אטרח לעשות, מישהו אחר יעשה בשבילי?!"

 

ויכולים כאן כ-ו-ל-ם לכעוס עלי. לא איכפת לי. אני לא מנסה להתייפייף. אני בעד מאבק, אבל לא בעד זריית חול עצמית בעיניים.

 

אם תבואו בגישה של -אוקיי נעשתה כאן טעות, בואו נחשוב ביחד מה עושים הלאה, ולא לחזור אחורנית שוב לתלות הנוראית הזו, שהיתה גורמת לכל אחד לזלזל במוכן מבלי להתאמץ בעבורו, כי אז ההתייחסות אליכן וגם אלי, היתה נראית אחרת.

 

הייתי שם. וטוב שבאתי. למדתי שאני חושבת נכון. למדתי שגם בתוך קבוצה מגובשת תמיד יהיו פרטים שיחשבו אחרת, וזה בסדר, וזה מותר, וזה אפילו כורח המציאות.

 

מישהו כבר מזמן, מישהי משלכן, כבר מזמן היה צריך לנער אתכן. זו מנהיגות אמיתית כפי שאני רואה אותה.

 

הייתי שם, באתי ליומיים. וזה הספיק לי.

 

שלומציון ארגמן.

_______________________

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

שילחי לנו כתבה על קובץ "וורד". הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

___________________________________________________