הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

תקרת זכוכית תוצרת בית

מאת: שולה פרסלר

23.7.2007

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

בשנות ה-90 נולד המושג "תקרת זכוכית" אשר בא להסביר מדוע נשים אינן מתקדמות לתפקידים בכירים,  על-אף שלכאורה יש שוויון מלא בין נשים וגברים במקומות עבודה.

 

אנו פוגשים נשים עם תארים אקדמאים, עם מקצועות שיכולים להזניק אותן קדימה, נשים שמסוגלות להיות שוות, לא רק למעמד הגברי, אלא יותר מכך ועדיין, הן במקום אחר, נמוך יותר. לרוב הן נשואות עם ילדים, אולם לא בהרכח. אם כך, מדוע אשה מתקדמת ומתפסת למעלה בסולם החברתי, מעמדי, מקצועי ובאיזשהו שלב בחיים, בדרך-כלל לאחר הנישואים ויותר מכך, לאחר הולדת הילד הראשון, אנחנו שומעים משפטים כמו "אני מרגישה שנבלמתי", "אני מרגישה שמשהו עצר אותי", "אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן", "אין לי מושג מה קרה בדרך" ואני מדברת על נשים שעשו יותר מחצי הדרך טרם הנישואים. לטענתי, נוצרה כאן "תקרת זכוכית" תוצרת בית. אכנה זאת "תקרת זכוכית ביתית" והכוונה היא לאותה תקרה הקיימת בסלון הביתי בחברה הפטריארכלית בה אנו חיים. הפמיניסטיות הרדיקליות של הגל השני של הפמיניזם אימצו את הסיסמא "האישי הוא פוליטי" ואכן, "תקרת הזכוכית" הנמצאת בספירה הציבורית, מתקיימת אף בתוך התא המשפחתי.

 

בתרבויות מסוימות גדלות ילדות עם תפקידים ש"תפורים" להן מראש, תפקידים מאוד מוגדרים. כל תרבות ותפקידה לאשה ומרחב התפקידים משתנה בהתאם לכל חברה וחברה, עם מקרים של סטייה לפה או לשם, אולם ברוב המקרים הנורמלי עבור אותה חברה, הוא שמכתיב לאשה את תפקידה לאורה של חברה פטריארכלית (או יותר נכון- חשכתה). כיום, בעידן הפוסט-פמיניסטי, נשים מתמרנות בין בית, עבודה, ילדים והזיג-זג הזה נראה לנו דבר טבעי מ"צורך" שלנו להיות אימהות טובות, נשים טובות, עובדות טובות ובאמרי טובות, הכוונה היא ל"טובות" בהגדרה של הגברים את הנשים בחברה שלנו. הם הגדירו, אנחנו מבצעות, אין חדש תחת השמש. אמא טובה מקבלת את ילדיה מהגן או\ו מבית-הספר. אמא טובה מכינה ארוחה חמה. אשה טובה נמצאת בבית כשבן-הזוג שלה חוזר מהעבודה. אשה טובה דואגת שהבית יהיה מסודר ושיהיה סיר על הגז. וויג'יניה וולף קראה לזה בספרה "חדר משלך" (1929): "המלאך הביתי" ואף ביקשה להרוג אותו כדי ליצור "חדר משלך", אותו מרחב פיזי, רגשי, רוחני, שהוא רק שלך (ספר מומלץ לכל אשה).  מתוקף ה"רצון" להיות טובות בהכל, סדרי העדיפויות גורמים לנו לרצות לעשות את הטוב ביותר עבור הסובבים ואיפשהו באמצע ההנחה הכי גדולה שאנו עושות היא לעצמנו וכך, אנו אמנם אמהות טובות לילדינו, נשים טובות לבן-זוגנו, עובדות טובות, אולם אנו רדומות. ההרדמה הזו היא "תקרת הזכוכית הביתית" שכביכול נוצרה עבורנו, או כפי שאטען בהמשך, בהרבה מקרים, אנו הנשים יצרו אותה עבורנו, בעצמנו.

 

נשים מנסות להתקדם, לצאת מהבית ולא רק משמונה בבוקר ועד ארבע אחר-הצהרים, אלא לצאת לקריירה שבה לא "מפילים את העט" בשעה ארבע אחר-הצהרים. נכון, לא רק שזה קשה, לעיתים זה בלתי אפשרי ולמה? במציאות שבה בן-הזוג מרוויח משכורת שמחזיקה את כל כלכלת הבית והאשה מרוויחה פחות ממנו בהרבה – סכנת הפיטורין תהיה על ראשה של האשה שתקח את החופשים, תהיה בבית עם הילדים כשהם חולים וכדומה, משום שהפסד המשכורת הגדולה, תגרום להפסד לכל הבית. סיבה הגיונית, מאוד מתסכלת, אך מציאותית. אולם, מעבר לסיטואציה שכזו יש מצבים אחרים שעוצרים התקדמות. אז תחילה הסיבה הרגשית - אני מאמינה שרובנו, נשים וגברים, לא הינו רוצים שצוות של מטפלות ושמרטפיות יגדלו את ילדינו וזו סיבה מובנת, לגיטימית ולטעמי, אף רצויה במידה הנכונה עבור כל משפחה. הסיבה השניה פרקטית יותר, היינו מצב שבו בן-הזוג נמצא בשעות אחר הצהרים בבית ויכול לקבל את הילדים ממערכת החינוך ולתת לנו להמשיך ללמוד, לעבוד, להתקדם. אז נוצר המצב האבסורד שנשים מרחמות. ומה הכוונה? נשים מרחמות על הילדים שאמא לא לידם, מרחמות על בן-הזוג שנשאר לבד עם הילדים, אנו כל הזמן מרחמות על כולם, רק לא על עצמנו.

 

הרצון להשתחרר, מעיק עלינו. הרצון לצאת מהמסגרת של שמונה-ארבע, לא נותן לנו מנוח לאחר השעה ארבע. קשה לנו להתנתק. אנו מתקשרות כל שעה לראות אם הילדים אכלו והכל בסדר, כאילו שבן-הזוג שלנו הוא ילד נוסף שצריך לדאוג לו. מצב שני יכול להיווצר כשבן-הזוג יכול להוריד פרופיל בעבודה לטובת התקדמות בת-זוגתו, אולם זה מוצג כאילו האשה עוצרת את התקדמותו ורוב הזמן הקריירה של בן-הזוג נראית לסביבה, יותר חשובה מהתקדמות האשה. והנשים, שבהרבה מקרים התחילו את הפריצה קדימה לאחר בן-הזוג בשל תפקידן הביולוגי שהאט את הקצב, מרגישות את הלחץ הסביבתי ואף נכנעות לו. ולכן, אני טוענת, כי אנו הנשים יצרנו לעצמנו מחסום, תקרת זכוכית ביתית וצבענו אותה בצבעים יפים כדי להסביר לסביבה ובעיקר לעצמנו, מדוע אנו מתעקשות לשמור על "פמיניזם אימהי" בעידן של פוסט-פמיניזם?!

 

הפמיניזם המזרחי גם הוא לא עוזר לפיתוח מקסימלי, אלא מסתפק בפמיניזם "לייט". מנמיך תקרה, מנמיך ציפיות, מנמיך ואף נותן לכך לגיטימציה. הפמיניסטיות המזרחיות מנמיכות את תקרת הזכוכית עבור הנשים המזרחיות והופכות אותה לצבעונית ויפה, כשהן עצמן נמצאות במקום אחר בסולם החברתי-כלכלי בחברה הישראלית. חייבת לבוא קריאה שלהן לאחיותיהן לעלות למעלה ולא שמירה על הנמכתן. בפמיניזם המזרחי מייצגות חלק מאותן פמיניסטיות את המזרחיות במקסימום בינוניות ואף בפחות מכך. הוכחה לכך ניתן למצוא אצל הנרייט דהאן-כלב (פמיניסטית מזרחית ממקימות הפמיניזם המזרחי) במאמרה: "פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות" (המופיע בספר "מין, מגדר, פוליטיקה") שבו היא טוענת כי אם רוצים לדבר על "תקרת זכוכית", שהפמיניסטיות (האשכנזיות) תעשנה זאת בהתאמה לתקרה של המזרחיות, שהיא נמוכה בהרבה מזו של האשכנזיות. ואני שואלת, למה??? למה לא להציב רף גבוה? למה לא לכוון גבוה? למה להסתפק בלהיות מעט מעל? למה לא להציב את המזרחיות בתחרות מול האשכנזיות?

 

הבעיה בשימת הדגש על הכל מסביב ולא על האשה, מתעוררת בכמה מצבים, כמו למשל: כשהילדים גדלים, בונים חיים משל עצמם והנשים נותרות עם חלל ריק, כי לא השכלנו למלאו עד לאותו זמן. או כשזוג נפרד והאשה שהורגלה שמשכורת בן-זוגה מחזיקה את הבית, נותרת המומה ובעיקר ענייה אל מול המצב החדש. מצב נוסף הוא כשהאשה מגיעה לגיל שבו הילדים גדלו, אך מפאת גילה היא נותרת מחוץ לשוק העבודה והתסכול העצום בא לידי ביטוי בתסכול מהזוגיות ומההורות בשל השלכת המצב בהווה על העבר שבו האשה השקיע את כל כולה בבני משפחתה.

 לפיכך, אסור לנשים לחיות את הרגע, אלא לחשוב על הבאות, תמיד. לבנות בהווה - עתיד חזק! המרחב האישי של הנשים שהוא רק שלנו, קשור רק אלינו, ההתקדמות שלנו אם בלימודים, אם במקצוע, אם ברוח, ההתקדמות הזו - נשארת במקום האחרון. הילדים גדלים, בן-הזוג ממשיך להתפתח ואנו "תקועות במקום" כי שמו עצמנו במקום זה. יצרנו לעצמנו תקרת זכוכית תוצרת בית וטיפחנו אותה גם כלפי חוץ כדי שכולם יראו שאנו מאושרות, מרוצות ומודעות לתקרה, אבל חיות איתה טוב. שקר שאסור לנו הנשים למחול לעצמנו עליו. לא לחכות אף עוד יום אחד, קחו פטיש ושברו את התקרה, כי אחרת, היא תנמיך עצמה ותמחץ את החירות שלנו.

 

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

 

__________________________________________