הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

את פמיניסטית?

מאת: שולה פרסלר

9.4.07

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

אתמול התקשרה חברתי מירב. משפחותינו, יחד עם עוד כמה משפחות, נמצאות ברילוקשיין באריזונה ארצות-הברית. "היי מה קורה?" שאלה מירב. ככה התחילה עוד שיחה רגילה בינינו, אלא שהמשכה היה מפתיע, בכל אופן הפתיע אותי.

מנושא לנושא, בתשובה לשאלתה: "מה את עושה?", עניתי: קוראת מאמר בנושא פמיניזם ישראלי (במסגרת ההכנות לתחילת לימודי הדוקטורט). ואז נחתה "הפצצה". "את פמיניסטית?" שאלה מירב. בום!!!

 

בשנים האחרונות קראתי ואני עדיין קוראת חומר רב בנושא פמיניזם בכלל, פמיניזם ישראלי בפרט ואם להיות ספציפיים, אז פמיניזם מזרחי (כמזרחית פמיניסטית) הוא הנושא המעסיק אותי ביותר בשנים האחרונות, תוך בחינת נושא הרב-תרבותיות בישראל, הנושא שבחרתי לעשות בו דוקטורט.

 

אני? שאלתי את מירב (נו אז מי?! הרהרתי לעצמי) ברור היה לי שאין לידה מישהי אחרת. אז מדוע חזרתי על שאלתה?!

כן!! אני פמיניסטית!! נראה כי באותו רגע עניתי יותר לעצמי מאשר למירב. מעולם לא שאלו אותי שאלה שכזו. ברור היה לי תמיד שאני פמיניסטית. תמיד דיברתי עם נשים אחרות, יותר נכון הטפתי לנשים אחרות על הנושאים הללו, אך מעולם לא שאל אותי איש, האם אני פמיניסטית.

לאחר הפצצה הראשונה, הגיעו השאלות ברצף: "בן הזוג שלך עושה הכל בבית? הוא מגהץ, שוטף, מבשל, מקלח את הילדים......?" שאלה מירב. או אז הסתבכתי... "מירב יקירתי, את יודעת שזו לא כוונת הפמיניזם?!" עניתי. "אם הוא יעשה הכל ואני לא, זה כבר נראה כמו שוביניזם הפוך", צחקתי. "כן ברור" ענתה מירב.

בתחילת הכתיבה ציינתי שאנחנו בארה"ב. בני הזוג עובדים והנשים עוסקות בשונות ובעיקר בשופינג מטורף. אז מחוסר נעימות, על כך שרוב הזמן אנחנו עוסקות בלבזבז את הכסף שעושים בני הזוג שלנו, אנחנו גם עושות את רוב המטלות בבית. לא נעים לא לומר, אבל ממש לא נראה פמיניסטי.....כנראה, זו השערה בלבד, שזו הסיבה שההגדרות לא היו ברורות. שאישה אחת לא פענחה את השניה, משום שלא היו אלה חיי היומיום הרגילים כבישראל.

 

סיימנו את השיחה. השאלות, או יותר נכון התשובות, העסיקו אותי בימים הבאים. השאלה: את פמניסטית? היתה שאלת המפתח בנושא. שאלתי את עצמי: מדוע היה לי גמגום פנימי? מה החשש שלי להגיד כן וזהו? זו פעם ראשונה שהגדרתי עצמי בקול רם. אני פמניסטית!!!

במשך הימים התבהרו השאלות הפנימיות. החשש לומר, אני פמיניסטית, הוא לדעתי משום שהחברה רואה אישה פמיניסטית ככוחנית, ככזו הרואה בבן הזוג שלה כמי שצריך ליישם דרכו את הפמיניסטיות שלה עצמה, כקרייריסטית טוטאלית, כמי שלא רואה כלום בדרך לפסגה, כמי שילדיה גדלים אצל מטפלות במקרה הטוב, או במקרה הפחות טוב נמצאים בגן עד שבע בערב....... הפחיד אותי לחשוב איך רואים אותי כפמיניסטית.

ובכן, מה כל כך מפחיד. הרי בשש שנים האחרונות אני יותר מגדלת ילדים, משקיעה במשפחתי, מאשר מפתחת קריירה. את התיזה בתואר השני עשיתי תוך נדנוד עגלה שבה שכב בני התינוק, סיימתי את התיזה תוך שנידנדתי את העגלה בה שכבה ביתי השניה. אז מה זה אומר עלי?! שאני לא פמיניסטית?

נמשיך בכיוון החברה כמראה שלי. אני לא מפגינה ברחוב, לא שורפת חזיות (חבל על החזיות שקניתי בארצות הברית) וכן, אני עושה יותר ממטלות הבית מאשר בן הזוג שלי. כי מה לעשות, אני יותר בבית ממנו והוא, כמה שקשה לומר זאת, המפרנס העיקרי. נו, אז אני פמיניסטית או לא?!

 

אני כן!!! עכשיו אני עונה לעצמי בביטחון מלא. כי את כל הנ"ל בחרתי לעשות!!! אף אחד לא אמר לי להשאר עם הילדים בבית בשנים הראשונות שלהם, בחרתי להשאר. אף אחד לא בחר עבורי, בחרתי באופן חופשי ומודע את הבחירות שלי. גם כשבן הזוג שלי לא הבין מדוע אנחנו לא שולחים את הילדים למסגרות חינוכיות בגיל צעיר (מגיל שלושה חודשים) טענתי שאני בוחרת להשאר איתם בבית. לא אצייר את הכל ורוד. היו ימים של מירמור ותיסכול על כך שאני לא מצליחה להביא את עצמי לאוניברסיטה להמשיך את לימודיי הדוקטורט. היו ימים שחשתי תסכול נוראי על כך שאני סביב בקבוקים, מוצצים, טיטולים וכל הקשור לכך. למרות הכל, בחרתי לעשות כך והיום אני שלמה עם ההחלטה. נתתי לילדי את השנים הראשונות שלהן בליווי שלי (כמובן שאני מקבלת ומבינה כל דרך אחרת, כל אשה כדרכה). עם הזמן באה הבשלות הפנימית שהביאה אותי להתקדם לעבר לימודיי הדוקטורט. כנראה שהייתי צריכה את הזמן הזה לעצמי יותר מאשר לילדיי. הייתי צריכה להבשיל כדי לפרוץ קדימה.

לא תמיד אמהות היא מלכוד לפמיניזם. אין צורך להתנשא ולבקר נשים שמגדירות עצמן פמיניסטיות ועדיין בוחרות להשאר עם תינוקן החסר אונים, במקום לשלוח אותו לזרועות של זרים, אין צורך להרגיש רע עם עצם היותנו רגישות לתינוק שרק נולד. זו לא חולשה, ההיפך!!!

 

כל אשה מגדירה עצמה באופן שונה. יש נשים קרייריסטיות שלא תגדרנה עצמן כפמיניסטיות, יש נשים עקרות בית שמגדירות עצמן פמיניסטיות. אין חוקיות בנושא. אף אחד לא תלה רשימה ועליה המצרכים הדרושים להיותך פמיניסטית. יש נשים שעוסקות בהגדרות מילוליות וכאלה שאינן. בסופו של דבר, התשובות הפנימיות, הן ההגדרות שלנו את עצמנו. אז אם מישהי או מישהו ישאלו אתכן פעם: את פמיניסטית? תעני בביטחון......את מה שאת בוחרת לענות. את האמת שלך. האמת שבחרת בה.

  

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

ברכות על גילוי הפמינים שלך.

אבל מהיכן נובעות הבחירות שלך?

מדוע את אינך המפרנסת העיקרית ובעלך נמצא בשופינג מטורף, סביב שטיפת בקבוקים ומוצצים?

מדוע את לא מתרכזת בלימודי הדוקטורט שלך בעוד שבעל נושא ב"עול" גידול הילדים?

השכנוע העצמי הזה, שזו בחירה שלי מבלי לקחת בחשבות את שטיפות המוח שלנו מגיל קטן שזה תפקידה של האישה?

מדוע את צריכה לכתוב את התיזה יחד עם נדנוד עגלה ולהתייסר על כך שאינך מגיעה ללימודי PHD?

לעומת בעלך שהוא עושה מטלה אחת בלבד! מפרנס!

הבחירות שלך נובעות מקידוד חברתי מושרש ב"עול" הבית הוא על כתפינו ואז אם נרצה לעשות קריירה , נצרך לעשות זאת יחד עם גידול הילדים תמיד!

בעוד שבני זוגנו תמיד יהיו עסוקים בלפרנס אותנו....? אז איזו מן בחירה "חופשית" זו?

הפמיניזם שלך הוא שכנוע עצמי למחירה לא מודעת[הרי לא היתה לך ברירה אחרת אז את קוראל לזה "בחירה"]......

אם כל-כך חשוב לך לכתוב דוקטורט על פמיניזם מזרחי – עשי זאת ותתמקדי רק בזה

בעוד שבעלך יכול לקחת אחריות לגידול הילדים גם אם יעבוד בחצי משרה. האם הוא יהיה מוכן לזה?

כנראה שלא כי אותו לימדו לבחור אחרת! הוא המפרנס העיקרי כבר מגיל 3. ואת המטפלת העיקרית כבר מגיל 3 כשהחלפת טיטול לבובות שלך......

תחשבי שוב על הפמיניזם שלך......ועל הבחירות שלך........בכדי שעבודת הדוקטורט שלך תהיה איכותית בטירוף......

 

בהצלחה....................

בברכה,

טלי בן שטרית- מחלב  

_________________________

שלום

 

אם אין הגדרת פמניזם וכל אחת יכולה למצוא את עצמה בתנאים שלה - אז אין מושג כזה בכלל

כל אחת היא מה שהיא ללא כל צורך בהגדרות ועם מושג זה אני מסוגלת להתחבר

"אני רק מה שאני וטוב לי שכך"

בברכת חג חרות שמח

אוסקר ורוטניקר ורד

_________________________

בתגובה לכתבה וכן לתגובה הראשונה,

ברצוני לומר שאכן ה"בחירות" שאנו בוחרות תלויות באותו חינוך וקידוד חברתי עליו כתבה טלי בן שטרית,

אך העובדה המוגמרת היא כי אנחנו מצליחות להתעלות ולבצע מספר רב של משימות כמו גידול הילדים, כתיבת תיזה תוך כדי נדנוד עגלה

וגם לעסוק בשופינג מטורף (וכיפי I might add) מקסימום אנחנו נעשה חלק מהדברים קצת מאוחר יותר האם זה אסון?

עובדה זו וכן ההתקדמות של מעמד הנשים במבחר תחומים במאה האחרונה הן עובדה מוגמרת. לא?!?

היכולת שלנו לעשות כמה דברים בבת אחת ולא רק ל"התמקד בכתיבת התיזה" היא היא גדולתנו! העובדה שכמות הנשים ברפואה, מחשבים,

תעשייה וניהול ועוד תחומים רבים הוכפלה ואף הושלשה במהלך המאה היא ההישג האדיר והנדיר שלנו,

והשמים הם הגבול למרות תקרת הזכוכית לדעתי המאסה תסדוק גם אותה, קצת אופטימיות!

יום נפלא ומלא הגשמה לכולכן.

בברכה,

דיאנה מרקוס

 

 

__________________________________________