הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

מקרה רמון - אמת ובדיה

מאת: חנה בית הלחמי

2.2.07

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

המאבק המלוכלך והרחב נגד ההרשעה, שכולל א/נשי ציבור, תקשורת, אקדמיה, ואפילו – למצער – פמיניסטיות-לכאורה ואייקונים תרבותיים כמו הסופר יורם קניוק – מראה שפסק הדין נגע בלב ליבו של המכניזם החברתי הכוחני, זה שמשתמש תדירות במין כמטבע של כוח. לכולם "הזיזו את הגבינה" כאן. להלן טבלת השקרים מול האמת;

  

שני דברים ראויים לציון לגבי דעת הקהל בעניינו של השר לשעבר ועבריין המין המורשע בהווה, חיים רמון:

  1. הצגה מגמתית של תוצאות המשפט, שתואמת את קו ההגנה המרכזי של רמון: הכפשת הקורבן

  2. שימוש ציני של "מחנה רמון" בחוש הצדק הנשי ובאמביציה הנשית למחות על כל עוול, תוך הטעיית נשים להאמין שלא התבצעה תקיפה.

 

הרשו לי לנפץ כמה מהסטריאוטיפים סביב מקרה רמון. אין תום לב בעבירת מין והקורבן אינה אשמה. או, כפי שהיטיבו לבטא זאת השופטים: "פיו של הנאשם לא נפתח מעצמו, אלא אם רצה בכך. ללשונו של אדם אין חיים משל עצמה וזו אינה יוצאת מפיו בלי שהתכוון לכך. שימוש בלשון תוך כדי נשיקה הינה פעולה מודעת ועם כוונה בצידה. הטענה של הנאשם ש"אינו זוכר...", "...ואולי הלשון נגעה בשפתיים...", הינה לא יותר מאשר היתממות לשמה".


כל אחת ואחד שידבקו באמת המשפטית, החברתית, הערכית וזו של זכויות האדם של נשים ע"י קריאת העובדות כהווייתן – דייני.

 

המאבק המלוכלך והרחב נגד ההרשעה, שכולל א/נשי ציבור, תקשורת, אקדמיה, ואפילו – למצער – פמיניסטיות-לכאורה ואייקונים תרבותיים כמו הסופר יורם קניוק – מראה שפסק הדין נגע בלב ליבו של המכניזם החברתי הכוחני, זה שמשתמש תדירות במין כמטבע של כוח. לכולם "הזיזו את הגבינה" כאן – הן לנשים והן לגברים. ה', נערה אחת אמיצה, העמידה מראה מול פני רובינו, שחווינו בצעירותנו חוויות דומות ברמות תקיפה וחומרה שונות ולא העזנו לצאת נגד השיטה החברתית – לא העזנו לקרוא להן בשמן וודאי שלא להתלונן. אני לא מופתעת שיש כ"כ הרבה נשים, שהמראה הזו לא מחמיאה להן ואין להן את תעצומות הנפש לעשות מולה חשבון פנימי. קל יותר לצאת נגד השינוי, כלומר – נגד מה שהוא דורש מאיתנו (להתנגד, לחשוף, להתלונן, להיאבק על זכותנו הריבונית-מגדרים להגדיר מהי אישה (ולאו דווקא כזו שחיזור כוחני ואלים הוא שם נרדף לרומנטיקה, עבורה), לוותר על טובות ההנאה שנותן לנו הדיכוי. זה מסביר מעט את שולמית אלוני, סימה קדמון, יעל פז מלמד, רונית תירוש, שלי יחימוביץ' ואחרות. הנימוק של יציאה מפרופורציות לא היה תקף עבורן, מן הסתם, לו היו בנותיהן הקורבן – שכן ה"אוטומט" הנשי הוא להגםן על האחר/ת, ולא על עצמי. כאן, הזדמנה להן ההזדמנות להגן על האחר, מבלי שהן תתחלנה להבין, אפילו, שההגנה על האחר פירושה הפקרת-העצמי. ואם ב"יציאה מפרופורציות" עסקינן – גם זיון יכול להיות עניין של כמה שניות או דקות. האם בשביל זיון כפוי צריך להרוס לאנס את הקריירה?

 

לגבי בית המשפט: אני מניחה שבמקרה של זיכוי, לא היו המקטרגים מערערים על הלגיטימיות של בית המשפט, כפי שהם מערערים היום. לכן, בואו ניטול קורה מבין עינינו: גם המתקפה על בית המשפט, אינה אלא חלק מניסיון לא אתי במיוחד להשפיע על הערכאה הגבוה יותר, אליה יגיש רמון את ערעורו.

 

עבור אלו שחשות ש"משהו לא בסדר" בנימוקים נגד הרשעת רמון, אני מביאה כאן כמה מהבדיות המופצות בימים אלו, ואת האמת עליהן. בית המשפט אמר בהקשר זה את דברו באופן נחרץ וברור, ואני משתמשת בציטוטים מדבריהם.

 

להלן טבלת השקרים מול האמת;

 

הבדיה

האמת

בית המשפט טעה

בית המשפט קבע, בהרכב של 3 שופטים, פה אחד, שרמון אשם. השופטים ציינו שהקשיבו לעדויות ובחנו אותן באופן בלתי אמצעי (כלומר – ישירות ובמו חושיהם). הם מצאו לאחר חקירה מעמיקה כי עדות רמון חלשה, לא עקבית, לא הגיונית לפרקים, עומדת בסתירה לעדויות של אחרים ולא אמינה. לעומת זאת – עדות המתלוננת עקבית, אמינה, מבוססת,  מצטלבת היטב ומשיקה לעדויות של אחרים, ואין בה סתירות. כתבה על בית המשפט עו"ד איריס פרחי, במאמרה "לא יום עצוב, לא יום שמח": במדינה דמוקרטית הרשות השופטת היא ששופטת אנשים. היא שקובעת מי אשם ומי זכאי. על פיה יישק דבר. היא שמכתיבה. לא הרחוב, לא העיתונאים, לא המשטרה, לא הפרקליטות, לא עורכי הדין ואפילו לא אלוהים חותמים על פסק הדין. תסריט אחר יוביל לאבדון. תודה לדמוקרטיה ושהגולם לא יקום על יוצרו.

פרחי קוראת לנו להתעשת, ובצדק, שכן ואם בית המשפט היה מזכה את חיים רמון גם אז היו מדברים כך?. אל לנו להיתפס ליחסי הציבור המגמתיים של רמון, שעושה שימוש לצרכי הגנתו הפרטית הן בכבוד בית המשפט והן בכבודנו. י/תדע מי שמערער/ת על החלטת בית המשפט, שמחשבה זו ניטעה בו ע"י יחסי הציבור של רמון.

בקישור שלהלן ניתן למצוא הן את הכרעת הדין המלאה והן את התקציר.

תקראו, תלמדו את העדויות ונסו לגבש את עמדתכם/ן על פי האמת ולא על פי האג'נדה היחצנית החד צדדית של הנאשם באירוע.

"החוק נגד הטרדה מינית הלך רחוק מדי"

אין כל קשר, ולו מקרי, בין החוק נגד הטרדה מינית לבין כתב האישום נגד רמון. גם לא היה כזה באף שלב. רמון הואשם במעשה מגונה, ששייך להגדרות התקיפה המינית. אומרים על כך השופטים:

נשיקה בפה עם הלשון בניגוד להסכמה, הינה עבירת מין במובהק שאינה צריכה הוכחה. לא בהטרדה מינית עסקינן, לא בתחום האפור עסקינן ולא בתחום הדמדומים, אלא במעשה פולשני, פוגע ומשפיל. נשיקה מצטיירת כאקט רומנטי וענוג, אך לא כשזו נכפית על מי שאינה מעוניינת ואינה מסכימה לה. נשיקה שאיננה בהסכמה מעוררת דחיה, גועל ומיאוס.

אוסיף בהקשר זה, שרמון עבר על סעיפים בחוק העונשין.

"זה יגמור את הרומנטיקה"

נשיקה בכפייה (בכתב האישום תואר כיצד אחז רמון בכוח בלחיי המתלוננת וכיוון את פיה לפיו) איננה "רומנטיקה". יש מספר היבטים  לאותה נשיקה שכפה רמון (ולא "לכאורה" – לאחר מיצוי העדויות, פוסקים השופטים שכולן מאשרות את אקט הכפיה ואת תגובתה הנסערת של המתלוננת לטראומה, מיד לאחר הנשיקה). היבט אחד מביא סבר פלוצקר במאמרו "אל תהיה שוגר-דדי": רק שחצן כוחני וחסר ביקורת עצמית יכול לעלות על דעתו שאשה הצעירה ממנו ביותר מדור תציע לו פלירט, קירבה פיזית או אפילו נשיקה ארוטית. היא לא, ממש לא - אלא אם אתה אומן דגול כמו פאבלו פיקאסו. בכל מקרה אחר - ואנחנו כולנו כל מקרה אחר - זכור את חוקי הברירה הטבעית. הם חלים גם עליך, במיוחד עליך. לכל גיל יופי שלו, ונשים בנות חמישים ושישים יפות הן.

הבט שני הינו הבט נרחב וברור לכולם/ן: כשיש ספק – אין ספק! תהליכי חיזור רומנטי אינם נשיקה חטופה, מפתיעה וכוחנית בפינה במשרד. הם איטיים יותר, הדרגתיים יותר, יש בהם את הזמן והמרחב לעמוד על הדדיות הקשר ולאפשר לשני/ה "לזרום" או לסרב. הניסיון הדמגוגי להפחיד אותנו בחזון אפוקליפטי של קץ הרומנטיקה, אינו קשור למציאות.

זה "גול עצמי" לנשים

בדיוק להיפך. בית המשפט הכריע הכרעה חשובה נגד אסטרטגיית האשמת הקורבן, הנפוצה במיוחד נגד נשים שהעזו להתלונן על תקיפה מינית ונגד עובדות ועובדים המתלוננים על שחיתויות במקום עבודתם. כניעה לנימוק הדמגוגי הזה, שמנסה להסית את דעת הקהל מפסק הדין המוחלט והקשה בחזרה לחיקה החמים של האשמת הקורבן, היא שעלולה להיות גול עצמי. לא רק לנשים קורבנות עבירות מין, אלא לכולנו. בפועל, פסק הדין מעביר מסר ערכי, תרבותי וחברתי חשוב, המוקיע את אותו דפוס של האשמת הקורבן. לכשנשאלתי על כך ע"י מרב מיכאלי בחדשות הוט בכבלים, ציינתי שעל האדם הסביר/ה לבחון את דפוס האשמת הקורבן בקריטריונים של האדם הסביר/ה: האם יתכן שכולנו זנזונות, פלרטטניות, מניפולטיביות, קונספירטיביות, נקמניות ומוסתות? לנשים שחושבות שזה "גול עצמי" – האם זה מה שאתן חושבות על עצמכן???

הדמיון בנימוקים הכלולים בדפוס האשמת הקורבן במקרים שונים ושאינם קשורים זה לזה, פועל לטובת נשים. אני בוטחת בתבונת ההמונים.

בהקשר זה – ראו מאמרי בווינט, מול דברי ההסתה הקשים של יריב בן אליעזר.  

היא פלרטטה איתו

 

ראשית, ראו את סעיף "זה גול עצמי לנשים". לאחר מכן, חשוב לבחון את דברי השופטים, שהיו היחידים מבין כולנו שהקשיבו לעדויות המתלוננת והצליבו אותה עם עדויות אחרות.

הם אומרים: אין בשיחה שקויימה בין הנאשם למתלוננת  דבר וחצי דבר עם שיחה אינטימית או שיחת פלירטוט, לא באופן בו קויימה השיחה לעיני ובאזני כל, לא בתוכנה ולא באורכה. לכל היותר מדובר בשיחה קלילה, סרת טעם שחרגה משיחה שגרתית בין קצינה לשר, שהנאשם היה שותף מלא לדרך בה נוהלה, לרוחה ולתכנה...במהלך השיחה, המתלוננת פנתה אל הנאשם בתואר "השר" ולא בשמו הפרטי, כפי שהדבר היה מתחייב אילו מדובר היה בפלירטוט. עצם הפניה הרשמית אליו בתוארו,  מסירה כל אלמנט של שיחת פלירטוט. אם בכך לא סגי, באותו שלב הנאשם לא ידע את שמה של המתלוננת, עובדה שעומדת בניגוד מוחלט לאווירה של פלירטוט".

המתלוננת שיקרה

אמרו על כך השופטים: האמינות של המתלוננת אינה מוטלת בעינינו בספק. העדה העידה בביהמ"ש שעות ארוכות, לרבות חקירה נגדית צולבת וארוכה, ועמדה בכך בצורה מעוררת כבוד. עמידתה מעל דוכן העדים שידרה אמינות, כנות ואוטנטיות. מדובר בבחורה צעירה, נאיבית משהו, חכמה, שלא נכשלה בלשונה, דייקה ודקדקה בפרטים ועמדה בצורה עקבית ונחרצת על גירסתה, בלי להפריז ובלי להגזים. הגירסה של המתלוננת קוהרנטית, הגיונית, עקבית ומשתלבת היטב עם עדויות וראיות למכביר. כך לדוגמא, באשר לתוכן השיחה המקדימה, עדותה מקבלת חיזוק מהעדויות של הרע"ן וסימה. באשר לכניסה לחדרו של טורבוביץ, יש תימוכין בעדויות של יניב ושל סימה. באשר ליציאה מהחדר של טורבוביץ והצילום השלישי, העדות של המתלוננת מקבלת חיזוק ע"י סימה. אמינותה של המתלוננת עומדת למבחן בעימות, כאשר היא עמדה על שלה בנחישות והדפה את המתקפה הבלתי פוסקת ובלתי מרוסנת של הנאשם כלפיה.

רמון אמר את האמת

אמרו על כך השופטים(מובאות מחלקים שונים של פסיקתם): הגירסה של הנאשם אינה עומדת על רגליים מוצקות, בחלקים שונים שלה אינה נתמכת בעדויות אחרות ובחלקים אחרים אף נסתרת בראיות...גם כאן מיהר הנאשם להרחיק עצמו מארוע שעלול לסבכו, גם אם הדבר כרוך בעיוות העובדות. מכל מקום, ברי לנו שאין מדובר בשקרים או בבדיות שהפריחה המתלוננת, ועל כן, הצגתה כשקרנית מורה על מגמתו הברורה של הנאשם להכפיש את שמה ולהטיל בה דופי ובה בעת להתנער מאשמה. דווקא מגמה זו מצביעה על תחושת אשמה ברורה של הנאשם... בנקודה זו גירסתו היתה מגומגמת ופתלתלה... לא בכדי מתאר הנאשם את הנשיקה באופן עמום ומעורפל משהו, וזאת כדי להרחיק עצמו מהעבירה. הנאשם טען, כאמור, כי הנשיקה התרחשה אחרי הצילום השלישי, בכניסה השניה שלו ושל המתלוננת לחדר של טורבוביץ. גירסה זו הינה בלתי סבירה בעליל ואין לה תימוכין בעדויות.... אנו קובעים, איפוא, כי הגירסה של הנאשם, כאילו היתה כניסה שניה לחדר של טורבוביץ הינה גירסה מופרכת מיסודה.... ועוד כהנה וכהנה הפרכות חד משמעיות של עדויות רמון במהלך המשפט.  

היא תפרה לו תיק

אמרו על כך השופטים: למתלוננת לא היה כל מניע לפגוע בנאשם. אדרבא, בתחילה סירבה לנקוב בשמו ובהמשך, התעקשה שלא להתלונן "כדי לא להיות האוייב מס' 1 שלו". בשיחה של המתלוננת עם שולה זקן, ראש הלשכה של רהמ"ש, כאשר זו האחרונה הציעה שהיא תשוחח עם הנאשם, נאחזה המתלוננת בכך "כמוצאת שלל רב", מתוך מחשבה שדי לה באזהרת הנאשם. רצון זה של המתלוננת הוא הוכחה ניצחת לכך שהיא רצתה להימנע בכל דרך מפגיעה בנאשם.

 

למה היא חייכה בתמונה?

אמרו על כך השופטים: בצילום השלישי, שנולד אחרי הנשיקה, רואים את המתלוננת מחייכת. זו הסבירה, כי היתה בהלם, בטנה התהפכה והיא חייכה חיוך מאולץ כשדמעות בעיניה. הסבר זה מקובל עלינו ואל לנו לקבוע איך וכיצד אמור להתנהג קרבן עבירת מין רגע לאחר התרחשות הארוע. עובדה היא, כי מייד לאחר הצילום השלישי היא היתה נרעשת ונסערת ועל כך העידו מספר עדים... קשה להגדיר מהי התנהגות רציונלית או בלתי רציונלית לאחר ארוע טראומטי. איש איש ותגובתו, איש איש ותרבותו. כמספר הארועים הטראומטיים המובאים לפתחינו, כך גם מספר התגובות השונות והמשונות. בפסיקה עניפה של בתי המשפט השונים הוכרה האפשרות שהתנהגות של נאנסת תהיה בלתי סבירה. וכך נאמר ע"י ביהמ"ש העליון בע.פ. 1258/03 פלוני נ' מ"י, תק' עליון 2004 (1) 3557:"במקרים רבים התנהגותו של קרבן העבירה – במיוחד עבירת מין – נראית תמוהה, מוזרה ולא הגיונית מבעד לעיניו של המשקיף מהצד שהיה נוהג אחרת באותן נסיבות... ובמקרה אחר נאמר ע"י ביהמ"ש העליון בע.פ. 599/02 פרי נ' מ"י (לא פורסם): "אכן יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין... תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי  יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי גם מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם אין לשכוח שאדם אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו – עלול להידחף ע"י תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו.... לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן, כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות"

 

 

הכותבת היא יועצת אסטרטגית, פובליציסטית, מאמנת, מנחה, ע/משנה של www.haderech.co.il  ועורכת האתר www.hbh.co.il

 

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

 

תודה לחנה בית הלחמי על הניתוח המפורט והחשוב בכתבה.

מאחר והנושא של הטרדה מינית חשוב לי באופן אישי, ניצלתי את יכולת מיקוד היתר של הפרעת הקשב והריכוז שלי (שלצערי לא ממש  באה מתי שאני קוראת לה, רק כשהנושא מאוד, אבל מאד, מעניין אותי) והתיישבתי לקרוא את כל כתב הדין כפי שפורסם באתר NRG.

הקריאה המדוקדקת של דברי השופטים חושפת באופן שלא ייאמן מה באמת קרה, כל ההכפשות וההשמצות על ה' שהציגו אותה כבחורה קלת דעת התבררו אחת לאחת כערימת כזבים מבישה.

התגובה הראשונה שלי למקרה, טרם ידיעת הפרטים המלאים, הייתה מאוד נחרצת, מבחינתי גם אם ה' פלירטטה (וכעת ברור לנו מעבר לכל ספק שהיא לא), שר במדינת ישראל צריך לחשוב עשרים פעמים לפני שהוא מנשק חיילת, ילדה צעירה, שפונה אליו בלשון: "השר", להפתעתי הייתי קול בודד בתגובות מסביבי. ניתן היה לחשוב שכל הנשים בנות גילי יראו באותה חיילת צעירה את הבת שלהן בפוטנציה ויתחלחלו כמוני מכך שגבר בתפקיד כה בכיר חושב שהוא יכול לפרוץ ככה אל הפרטיות שלה, אך רוב הנשים איתן דיברתי היו באופן נחרץ בעד רמון והביעו כעס ותוכחהה על ה"זנזונת".

כאמור ביום פרסום ההרשעה הקדשתי את שעות אחר הצהרים לקריאת כתב הדין, למחרת כששוב הנושא עלה לדיון, שאלתי את הנשים אם מישהי מהן באמת טרחה לקרוא את האותיות הקטנות, או הסתפקה בכותרות ואף עברתי איתן השמצה השמצה ומול כל השמצה איך בית המשפט חשף את השקריות שלהן. משעשיתי זאת, הדעה התהפכה והן הבינו מה שזעק לשמיים: ה' הייתה קורבן כפול, פעם ראשונה של רמון ופעם שניה שלנו, של החברה הישראלית.

קשה בכל פעם ופעם להיות מודעים ולהקפיד לקרוא את כל הטקסט שמסתתר מאחורי הכותרות, לכן הודתי לכותבת בתחילת התגובה שלי ואני מקווה שקולה ישמע (או ייקרא) בפני כמה שיותר נשים וגברים, אני יכולה להעיד על עצמי שקישור אל הכתבה יועבר אל כל רשימת התפוצה שלי באימייל ומקווה שרבות ורבים יעשו כמותי.

יפית.

__________________________________________