הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

טירוף

מאת: יעל קדר- רופמן

24.8.06

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

הכל התחיל כשבני בכורי, בבת עייני, אהוב נפשי, הודיע שהוא מתחיל להתאמן לקראת גיבוש לשייטת. אני לא בטוחה כמה זמן עבר מרגע שליבי צנח ועד שמצאתי אותו מתגלגל מתחת למקרר, אבל ברגע שהצלחתי לנשום שוב, גמגמתי לו שבקריה דווקא יש מיזוג אוויר מצויין. הוא כנראה לא הבין בדיוק מה אמרתי, כי עייני העגל שלו הביטו בי בתימהון, ופיו אמר: "או לשייטת או ל 669".  וכך, בחיוך מאושר ותחושת שלמות, הוא הלך לפוצץ מפלצות במחשב. יכול להיות שזה הרגע לציין שהילד רק בן אחת עשרה. אבל בחישוב מהיר של מי שמתקשה לעזור לבנה בשיעורי בית בחשבון, אפילו אני יודעת שנותרו עוד שבע שנים לגיוסו. תצחקו, תגחכו, תגידו שאני היסטרית – אבל תקום האמא הישראלית שלא עושה את החשבון הזה.

 

בניסיון להיות רגועה חינוכית, ומציבת גבולות, שקלתי לומר לו שכשהיה קטן לימדתי אותו שאסור לשעוט לעבר מכוניות נוסעות בכביש, ובאותו אופן אין סיכוי שארשה לו לשעוט לעבר סכנה האורבת לו בשטח אויב. ובכלל, מתי בכלל התחיל לדבר על משהו שאינו ICQ, אופניים ושלל נימוקים לשאלה "למה לא עשית שיעורי בית?". ואז נזכרתי בשתי עובדות: הראשונה, הילד חי במזרח התיכון, והשנייה (המהווה תולדה של הראשונה), היא שבחודש האחרון נמנינו על העורף הצפוני החזק והעיקש.

 

 כמו רבים משכנינו החזקים והעיקשים, רצנו ללא הרף בין אזעקה למרחב מוגן, ספרנו נפילות כל פעם שהיה "בום", וכשנשברנו – נפלטנו לתל אביב. שם, בעיר הגדולה, ביקרנו בכל אטרקציה  אפשרית, ראינו את אפרת בוימוולד, גרנו  בשכנות ל"ההוא שמשחק בשמיניה", נדבקנו בכינים, גילינו שאפשר לקנות משחת שיניים בשלוש לפנות בוקר, והתפעלנו עד אימה כשהבנו למה תל אביבים לוקחים את הכלב לטייל עם שקית פלסטיק. כשמאסו בנו התל אביבים, נסענו לירושלים. בירושלים הבנו שהמשיח מגיע, מאחר ששוב ושוב שיננו באוזנינו את המשפט "בירושלים הכי בטוח". בסופו של דבר, החלטנו שנשאיר את הציפייה למשיח לדור אחר, וחזרנו צפונה. מאז, הצעיר בילדי, שטרם בקעו לו כל שיני החלב, מסרב להיכנס לבתים בהם אין מרחב מוגן. בתי, בת השמונה, הודיעה שהיא עוברת לגור בפריז כי אין שם אזעקות, ובכורי, כאמור, בודק כמה זמן הוא מסוגל לשהות מתחת למים. ילדים לא אמורים לגדול ככה. גם אם הם גדלים במזרח התיכון. אבל איך אגדל אותם אחרת? איך אני אמורה לשמורה עליהם מפני המציאות? האם בריחה לתל אביב מהווה הגנה ראויה, או שמא עלי להרחיק עד שווייץ?

 

הבחירה להיות אמא ישראלית, מניחה אותנו במלכוד עוקד מיום פגישת הזרע את הביצית. הבחירות וההחלטות שאנו נדרשות לקחת, הן מטורפות, בלתי סבירות, מנוגדות לכל אינסטיקט הגנה אימהי: האם לאפשר לילד לנסוע באוטובוס לבית הספר, משמעו חינוך לעצמאות, או האם זו רשלנות המעמידה אותו בסכנה מפני פיגוע? האם לחנך את הילד לנתינה ומסירות, או להקנות לו מיומנויות רמייה ותחמון שיאפשרו לו לשמור על עצמו ולפתח קריירה, במקום להתגייס? כמו סוכנת חדת חושים ב"מייטריקס", אני תוהה מה אפשרויות הבחירה שלי. רק שבמקרה שלי, אין אורקל מנחה.

 

קיוויתי לגדל את ילדי על מסרים של שלום, שוויון, ומזרח תיכון חדש. אני מסבירה להם שסכסוך אפשר לפתור בדיבור, שאין מנצחים במלחמות, כי כל כך הרבה אנשים נפגעים. שאלימות וכוחנות לא מקדמת כלום, אף פעם, אלא רק זורה הרס, אימה ושנאה. אני רוצה שיגדלו להיות מבוגרים אמפתים, הומנים. אבל הם מפחדים, מבולבלים. ואם להיות כנה, אין כמו אזעקות וקטיושות שורקות, כדי לגרום לשמאלנות נחושה להישמע הזויה ומגוחכת כמו מלכת יופי המצהירה שתביא שלום עולמי.  

  

 

_______________________________

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

...הנה תגובתי, גם אם, אמנם רק לבנות- 4, וצפונית, שלא ביקרה בתל אביב וירושלים

המסרים שרצתה לגדל עליהם, כך גידלתי את בנותי. בנותי גדולות מבכורה, כך שלדעתי הצלחתי, בבחירות האחרונות שלושתינו ה"בוגרות" הבענו מר"ץ בלי בעיות בכלל

ובלי סתירה לכך שאחת התגייסה להיות חובשת, והשניה כעסה על כל העולם ואשתו, שלא נתנו לה להיות קרבית

אנחנו רוצות שלום, מקוות לשלום, הקטנה אף הקימה בגן חובה את חבורת השלום

אבל יודעות שאין ברירה כרגע, צריך לשמור על עצמנו, מקוות שיום אחד לא נצטרך

ענת

 

__________________________________________