הפרלמנט שלנו: מאמרי מערכת מאת הגולשות

כאן יתפרסמו מאמרים מפרי העט של הגולשות - יש לך דעה? הביעי אותה!

 

על עבודת האליל "הו, כמה רעים אנחנו"

מאת מאשה שריד

14.7.06

 עוד כתבות ב"פרלמנט שלנו"

 

 ארכיון המאמרים

  פורומים

  יעוץ

 טיפים

 הבריאות שלך

 

עוד על צרכנות

"בית הנבחרות" עיתון פוליטי

 על המאבק של החד-הוריות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

עברו כמה וכמה שנים מאז ניפץ אברם את אלילי האבן. ומה נותר לנו? אלילים אחרים.

 

אלילי ימינו הם ערכים שיצאו מכלל ערך, והפכו לערך עליון אשר על מזבחו מקריבים ערכים אחרים. קריירה, לדוגמא, היא ערך חשוב: אדם לומד ועובד כדי לקדם את עצמו, לתת משמעות לחייו, להרוויח את לחמו ביושר. ומה אם הערך היפה הזה הופך לערך עליון? אזי עולים על המזבח בריאותו, בני משפחתו, הפנאי שלו, ומי יודע מה עוד.

 

קשה לאתר אלילים מפני שהם נתפסים כערכים נעלים. מה יותר נעלה, למשל, מאשר להיות אדם אחראי? יותר נעלה להיות עוד יותר אחראי, עד כדי נטילת שליטה על חייהם של האנשים הפחות אחראים מסביבינו, ועד כדי נדידת שינה מעינינו סביב התחקיר הפנימי: "ההייתי מספיק אחראי?" הקורבנות: שינה טובה, חברים, זמן, שלוות נפש, וכל כיוצא באלה.

והנה יש לנו ערך חשוב, והוא הזכות להגדרה עצמית. קמו אחינו בני ישמעאל ואמרו: "אנחנו פלשתינאים, ואנחנו רוצים להקים כאן את מדינת פלשתין". "אהלן וסהלן" אמרנו אנו, בני ישראל, וכבר בשנת ארבעים ושמונה קמה מדינת פלשתין לצד מדינת ישראל.

מה?

לא קמה?

באמת?

ולמה לא? 

טוב, מה לעשות, אחינו בני ישמעאל חשבו שמאד, מאד, מאד חשובה להם דווקא פיסונת הארץ הזו שעליה רצינו להקים מדינה יהודית. ולכן קמו עלינו בהמוניהם, לבטא את דעתם זו באופן מעשי. ובמקרה, או שלא במקרה, אולי שש מיליון נשמות ריחפו ממעל ואמרו את שלהן, במקרה ניצחנו. ששת אלפים חיילים הצטרפו לאחיהם במרומים, אחוז מהיישוב היהודי בארץ ישראל של שנת ארבעים ושמונה, וקמה מדינת ישראל.

 

המלחמה, הגירוש, הפליטים, סבל רב ועצום לשני הצדדים, יכולים היו להמנע אילו הסכימו אחינו להסתפק בחצי טלית. אך לא, הם אחזו בחוזקה ואמרו: "כולה שלי". ויצא שנשארה כמעט כולה שלנו.

 

האם התבגרו אחינו מאז? חוששתתני שלא. בעליצות רבה קיפצו על הגגות בשעה שסדאם חוסיין שילח בנו טילים. "בנפול אויבך אל תשמח" היא הנחייה שנועדה, כנראה, לעמים בוגרים יותר.

 

לפני כחודש נסעתי ירושלימה לבית חברה לחגוג את סיום שנת הלימודים. מודה ומתוודה: רעדתי פן אתעה לרחובות רמאללה ואוחזר לילדי בחתיכות בתום הלינץ' שייעשה בי. ראיתי סטודנטיות ערביות בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב. לא נראה כי יש בליבן חשש שייעשה בהן לינץ', וטוב שכך.

 

לפני שש שנים יצאנו מלבנון. החיזבאללה המשיכו להטרידנו ללא הפסק.

לפני מספר חודשים נקרענו מגוש קטיף. החמאס עלה לשלטון.

כשמאלנית אדוקה שמצביעה מרץ מאז היותה רץ, מותר לי להגיד שאני במשבר איום?

כמי שצעדה והפגינה ודרשה מדינה לפלשתינאים, מותר לי להרגיש רע מאד עם עצמי?

בשנת 1933 נפלה גרמניה מול הברוטליות הנוראה של הנאצים. מאז החכימו הגרמנים, וחוקקו חוקים במסגרת "דמוקרטיה מגוננת על עצמה". ואנחנו? מותר לנו לגונן על עצמנו?

שגיאה: המחסומים הנוראים הללו, שיש בהם חיילים צעירים ומבוהלים, ילדים שזה עתה סיימו בית ספר תיכון, ויש להם חוכמת חיים של תלמידי תיכון. הסיבה הנכונה מאחורי השגיאה: למה קמו המחסומים? ולמה הם נועדו? עשינו פעם חשבון כמה פיגועים נעצרו דרך המחסומים הללו? תיקון השגיאה: לדאוג לכך שיהיו במחסומים אנשים בוגרים, ולתת הנחייה ותמיכה קבועה לחיילים שעומדים במחסומים.

שגיאה: גדר ההפרדה. הלא, בעידן של רקטות, טילים ומנהרות, הגדר היא בזבוז משווע של כספים, וגורם הרסני ומקומם. הסיבה הנכונה מאחורי השגיאה: למנוע כניסת מחבלים מתאבדים. תיקון השגיאה: להפסיק את בניית הגדר, ולהפנות את המשאבים לאפיקים דחופים יותר, למשל: סל שיקום לנזקקים לכך.

היום י"ז בתמוז, יום שבו נשברו לוחות הברית מול עגל הזהב. י"ז בתמוז, יום שבו נפרצו החומות ע"י הרומאים, שהחריבו את בית המקדש השני.

 

אתמול נפרצה חומת הביטחון שנפרשה לאורך גבול הצפון, וחיילים נהרגו ונלקחו בשבי.

אתמול התנפץ עגל הזהב של "הו, כמה רעים אנחנו, הו, הו, הו".

נשער בנפשנו מצב הפוך: חיילים לבנונים מפטרלים בשלווה לאורך גדר הגבול עם מדינת ישראל. לפתע, חברי ארגון "מפלגת האל", מחתרת שהשלטון הישראלי עוצם עין מול פעולותיה, ממטירים ארטילריה כבדה על ישובי דרום לבנון, פוגעים בחמישה מאזרחי לבנון, הורגים שמונה חיילים לבנונים, וחוטפים שניים. בתמורה לשחרור החיילים הלבנונים, דורשים אנשי "מפלגת האל" לאפשר ליהודי איראן, כולל אסירים יהודים בכלא האיראני, לעלות למדינת ישראל עם כל רכושם.

מה אמורה ממשלת לבנון לעשות במצב כזה?

להחריש?

 

נשער בנפשנו עוד מצב הפוך: הפליטים החביבים חיים בשקט ובשלווה בעריהם ומחנותיהם, עובדים בחריצות, לומדים. אבל המחתרת הזו, "מפלגת האל", אינה מניחה להם לחיות את חייהם בשלווה: מדי יום ביומו משלחים אנשי המחתרת טילים שנופלים בג'בליה, בדהיישה, בעזה עצמה. ממשלת ישראל טוענת: אין לנו יכולת לשנות את המצב.

הישוער מצב כזה ללא תגובה הולמת?

ישראל מוצאת לנכון לגונן על עצמה. לעניות דעתי, ישות מותקפת רשאית לגונן על עצמה, אחרת אפשר לחשוד בה בנטיות אובדניות או שיתוק, חלילה. וכשישראל מגיבה, היא מוצאת את עצמה מול תוקפנים שממקמים את עצמם בלב אוכלוסיה אזרחית.

הטנק מול הילד: מדוע הגיע לשם הטנק מלכתחילה?

פגיעה בחפים מפשע תוך כדי ניסיון לפגוע ברוצחים: מדוע מקיפים עצמם הרוצחים באנשים חפים מפשע?

לפני מספר שנים נפל קסאם על שדרות, ונהרגו שני ילדים קטנים.

מאז הספקנו לצאת מעזה. והקסאמים נופלים במשנה מרץ, יותר ויותר קרוב למרכז.

עוד קודם יצאנו מלבנון.

היום נפל טיל על נהריה, ואשה נהרגה בביתה.

שני אחים, ישמעאל וישראל, אוחזים בטלית. ישראל כבר מזמן אמר: "חציה שלי". ישמעאל אינו חדל לאמר: "כולה שלי, כולה שלי, כולה שלי, גם אם ארווה אותה דמים תהיה כולה שלי".

ואני, מאשה שריד, בת ישראל כשרה ושמאלנית מוצהרת, אומרת היום, י"ז בתמוז, התשס"ו: "עד כאן. עכשיו ברור שזו מלחמה על הבית. ובינינו, דוד ישמעאל, אין לי ארץ אחרת".

 

_______________________________

מתנגדת? מסכימה? יש לך דעה משלך?

הגיבי על הכתבה. הכתבות המתאימות ביותר יתפרסמו באתר.

 

אחלה כתבה. גרמה לי התרגשות.

___________________________________

מפליא אותי בכל פעם מחדש לגלות שפמיניסטיות אינן רואות את ההקבלה בין אשה מוכה לבין מדינה מותקפת.

גם לאחר שאין תביעות טריטוריאליות בינינו לבין לבנון, ראו החיזבאללה היתר לעצמם לשבת על הגבול, להציק, להטריד, לחדור לשטח המדינה לצורך פגיעות וחטיפת וחיילים. הלא, היציאה מלבנון היתה תנאי ברור להפסקת מצב הלחימה בין ישראל לבין החיזבאללה. אז מה קרה?
אשר לשבויים הלבנונים שבידינו: מה עם רון ארד? מה עם רון ארד? מה עם רון ארד? שכחנו את נסיבות השבייה של נכבדי החטופים מלבנון? כן, מה עם רון ארד?
לאחר שיצאנו מחבל קטיף, איזה תביעות טריטוריאליות נוספות יש לתושבי הרצועה כלפינו? ומדוע הג'יהאד האיסלמי מוסיף להמטיר קסאמים על יישובים שלווים במדינת ישראל?
כפמיניסטית אל פמיניסטית, אני רוצה לשאול מה באמת ההבדל בין אשה מוכה לבין מדינה מותקפת? האם מותר לאשה מוכה, שבמקרה למדה קראטה, להשיב מכות לגבר המכה אותה? או שמא עליה להבליג, להוסיף לספוג מכות, וללמוד איזו שהיא תיאוריה פילוסופית שתתמוך בנכונותה להמשיך להיות קורבן?
ההבדל בין אשה מוכה לבין מדינה מותקפת הוא, שאשה מוכה יכולה לקום ולצאת למקלט לנשים מוכות. לאיזה מקלט תלך מדינה מותקפת?
אז זהו. לא נכון הדבר שאין תביעות טריטוריאליות. התביעה היא אחת: פלשתין. כל שטח פלשתין. ושעם ישראל יילך למקלט, ומשם, אולי, רצוי אפילו, לחדר גזים.
שריד
 

__________________________________________