נגיעות

פרק ו': הנה אני מציצה

מאת: אנייאס

 

הפרק הראשון

הפרק השני

הפרק השלישי

הפרק הרביעי

הפרק החמישי

 

עוד ב"הדרך למעלה:

הזורעים בשמחה

 

ארכיון מאמרים

  בריאות

כל הטיפים

  סגנון חיים

 יעוץ

  כיתבי לנו

 

באחד מהמאמרים הראשונים מישהי קראה לעצמה :"קוראת נאמנה". בלי שום קשר אליה, אני לא רוצה להיכנס לנושא הנאמנות המקובל, את יודעת, מי נאמן למי, על מי אפשר לסמוך ועל מי לא, מי הפר את אמונו של מי ולהפך.. לא. זה לא הכוון שמעניין אותי. או קי אז אולי הנאמנות לעצמי, לאמת שלי, לאני האמיתי שלי.. לתחושה של ה-INTEGRITY  הפנימית של כל אחד. שמעתי שאת המילה INTEGRITY  מתרגמים לעברית ל :יושרה. 

 

אני חייבת להודות שאני מצליחה  להבין ולהתחבר  יותר אל המשמעות דרך המילה באנגלית. למרות שזו ממש לא שפת האם שלי. פרוש אחר ששמעתי למילה הזו שאפשרי בשבילי להתחבר הוא : "מעשים שאת עושה ו/או לא עושה גם כשאף אחד לא רואה". כלומר, הכנות והניקיון שאת חיה עם עצמך. לבד. בחדר ללא "קהל". המחשבה הראשונה שיש לך כשאת מסתכלת על עצמך במראה. אם את מסתכלת? אם את מרשה לעצמך באמת לעצור מול המראה ולתת לה להראות לך את מה שיש, את מה שאת בשבילך!  במקום הזה של האמת הפנימית אני חוזרת לאחד המאמרים הקודמים שלי שבו פתאום קמה אשה נשואה... וכו....

 

שם את מתחברת לאמת הפנימית שלך ובתוך זה חיה את חייך מתוך INTEGRITY  ומתוך שלמות פנימית. נכון אפשר שוב ושוב לדבר על התחושות הפנימיות החזקות במקום הזה, אבל אנחנו חיות על האדמה. אחרי התחושות, ההתלבטויות, השיחות הפנימיות האין סופיות, המשא ומתן הפנימי שמתנהל בימים ובלילות ואחרי הניסיונות האין סופיים לבדוק בתיאוריה את כל מה שעובר בפנים, וכל מה שיהיה אחרי השינוי הגדול.... יש תכלס, יש חיים, יש אשה ממול, יש "לעשות את הצעד הראשון"...

 

או קי אז אותה אשה קמה, החליטה,  עשתה שינוי פנימי בינתיים, שדרש ממנה הרבה אומץ, תושייה, אמת פנימית חזקה ביותר(עליה דיברנו קודם  ועוד נדבר)  ואפילו מידה מסוימת של חוצפה...

 

ועכשיו מה עושים? האשה שצריכה לעמוד מולה, איפה היא? איפה האשה ב"ה" הידיעה? זאת שתדע, זאת שתיגע, אבל ממש תיגע, זאת שיודעת שזה מה שהיא רוצה, יודעת מה היא זקוקה, מה שהנשמה, הגוף, ההוויה רוצים. כל הסימנים מראים שזה הכוון, כל המחשבות הולכות לשם, כל הפנטזיות הכי הכי – על זה, כל חלום בהקיץ, כל חלום לא בהקיץ, הכל הכל הולך לשם.... כל מה שדרוש הוא : לצאת.. לצאת החוצה, לצעוק, לצרוח, ולהתחיל ללכת, זקופה, גאה....

 

בכולן נגעתי. בכולן. בכל אשה שהכרתי, חברה חדשה, שכנה, חברה לעבודה, חיילת בחדר הסמוך, קצינה חדשה בבסיס, סטודנטית בטכניון, מורה למשהו... בכולן נגעתי – בחלום כמובן. היה לי חלום כזה שחזר על עצמו כל פעם שנכנסה לחיי אשה חדשה. זה היה חלום, בדרך כלל אחד בלבד, בו הייתי מאוד מאוד קרובה ונגעתי. ידעתי שיבוא החלום הזה, כמו חיכיתי לו כל פעם, והוא לא אכזב. בבוקר ההרגשה הייתה מוזרה מאוד. מצד אחד החלום היה מה שרציתי במקום הכי עמוק בתוכי ומצד שני – כולן ????

השכנה??? המוכרת הקבועה בסופר??? נו באמת !!!!!

אבל הוא חזר, החלום עד ש: נגעתי בך באמת בפעם הראשונה. נגעתי בך במציאות, ידעתי אותך במוחשי, בחוש המישוש, בחוש הריח והטעם... ואז החלום היה "מיותר" והוא פשוט הפסיק לבוא. נעלם. אבד את תפקידו ונעלם... 

 

 לאן הולכים לעזאזל ? ואם זו לא הדרך? המחשבות מתחילות להיות "מרובעות" כאלה.. בכל זאת, בריאת העולם, אדם וחווה, ילדים, המשכיות, נורמות, גבר ואשה, זה מה שאלוהים התכוון לא? מה עם הגוף? הגוף הגברי מול הנשי? יש מן התאמה כזאת, באברים, זה לא סתם, זה לא לחינם!

 

 למרות ההתאמה הזאת (בין הגוף של הגבר לגוף של האשה) התאמה הכמעט מושלמת, החיבור בין נשים בא ממקום אחר לחלוטין. החיבור מתחיל רמה אחת לפני הגוף. משהו בחומר המיוחד, הייחודי ששתי הגברות עשויות  ממנו, הוא זה שנותן את החיבור המוקדם הזה.

זה כמו לכתוב ביחד את ההקדמה לספר מרתק, מדהים ואמיתי, אולי יותר נכון זה כמו לקרוא ספר מרתק, מושך, מדהים ללא צורך בלקרוא את ההקדמה...

זה כמו אותי מפשיטה אותי , בסוף יום ארוך ולהרגיש תחושה של "נכון".....

זה כמו לתת יד למשהי שהתחושה היא שהיא מכירה אותך שנים, גם כשזו פגישה ראשונה.

זה כמו ....זה פשוט אותו חומר!  שני חלקים מאותו חומר, שני אנשים שמדברים אותה שפה. התקשורת המילולית היא מובנת, האיכות שלה, הכמות שלה והעיתוי שלה.

 מידת החופש היא גדולה, חופש מבחינה גופנית, פיזית, הגוף הנשי מול הגוף הנשי, ההבנה ההדדית בתהליכים שהגוף עובר ומרגיש, המיחושים, הקמטים, הכתמים הם אותו דבר. ההבנה בניואנסים הקטנים ביותר, בתחושות, בכל איבר וחלק,  במהלך התקרבות והמגע היא מובנת .

המגע הנשי בגוף של אשה הוא מגע מבין, מגע כמעט עצמי ומתוך כך גם האינטימיות שנוצרת היא ייחודית.

הזמן שמעשה האהבה לוקח הוא שונה. כאילו שעון אחר . "זמן אשה" לעומת : "זמן גבר ואשה".

 מי יבין יותר את הצורך של האשה לגישושים ראשונים, לתקשורת מילולית מאוד מסוימת, לליטופים עדינים, לזמן שהגוף צריך בשביל להגיע לישורת לפני השיא, לזמן שהגוף צריך בשביל לתת את הסכמתו להתמסרות המוחלטת.

ובכלל בואי נדבר על השיא! מהו השיא הזה? למה הוא "שווה" יותר מכל המהלך עצמו? למה נותנים לו חשיבות גדולה יותר? האם זו לא במידה מסוימת מחשבה גברית? תהליך ההתקרבות מתחילתו, מהמפגש הראשון בעיניים עד לניתוק של אצבעות הידיים אחרי... הכל אותה חשיבות, אותו "מעמד" אותו "ציון" והתייחסות... זו כל הגדולה. זה כל הקסם... מי יבין את כל זה אם לא אשה ?

ומה בעצם כל זה, מול או לעומת  הדיאלוג בין גבר לאשה?

הגוף אמנם בנוי בהתאמה, התאמה חיצונית, חלקים שמשלימים אחד את השני. אבל  הדיאלוג בין גבר ואשה הוא ממקום יותר כוחני, יותר תחרותי, יותר מעמדי.משהו משימתי. משהו שהולך לשיא שדיברנו עליו לפני רגע. משהו בכוון של  מטרה/דרך(הכי קצרה שאפשר)/ביצוע/מילוי משימה/אם אפשר - דיווח......

 

 יש מין ההיררכיה, בקשר בין גברים לנשים. משהו שקצת טבוע בנו. מגיע עם הגנים. משהו שהתפתח וקיבל את המיקום שלו בפרספקטיבה של אבולוציה. מין מוסכמה גנטית/תורשתית שקשה לזוז ממנה. מקום האשה לעומת מקום הגבר. דבר שמתבטא בעצם בכל תחומי החיים וכמובן גם בדיאלוג הכי אינטימי וקרוב.      

 

התקרבתי אליך. לאט. את התקרבת גם. לא ידענו לאן נגיע. רציתי. רציתי לגעת בך. נדמה לי שרצית גם. נתתי לך יד. שילבת את האצבעות שלך בשלי. ליטפתי את הלחי הימנית שלך. נישקת את ידי. קצת נבהלתי מהקרבה. הגוף עזר לי להתגבר על הרגעים של ההיסוס. הגוף לא משקר! אף פעם לא משקר. ...

עברו כמה וכמה ימים של אותה סיטואציה. כל פעם עוד טיפה ועוד טיפה קרוב יותר וקרוב יותר.....

יום אחד, לקחתי את ידך והובלתי אותך למיטתי. לא סירבת. נענית עם חיוך מבויש. מתחת לשמיכה גיליתי את גופך ונתתי לך לגלות את שלי. קודם כל עטוף בבגדים, בבושה קלה, בשאלה. . . .... אחר כך קלפנו את הבגדים כמו שמקלפים פרי בשל ......  ולבסוף ... נקי, פשוט, כן ומתמסר....

העור שלך היה נעים, הגב שלך התקמר בעדינות עם הליטוף שלי. היד שלך גלשה לאורך הגוף שלי וגרמה לי לצמרמורת נעימה ומזמינה. השפתיים שלי חפשו את שלך בעיניים עצומות ובתחושה של צמאון אדיר ... שאלתי אותך אם את מרשה לי להתקרב אליך עוד קצת ואת הסכמת בשקט... וכך התקדמנו לאט לאט, את לעברי ואני לעברך...

 הראש לא הפסיק לרגע לשאול, לתהות, לבדוק, לנסות לקרוא אותך, לקרוא אותי, להתלבט, אולי קצת להיאבק עם האמת, לחפש מה שהכרתי עד היום – גבר, עם כל המשמעות של זה ולהרגיע שזה מה שמעכשיו אני הולכת להכיר, עוד ועוד, עמוק יותר, קרוב יותר – אשה !!!

האם את - זו את? השאלות היו רבות. השאלות הפסיקו להיות תאורטיות כי את היית מולי. בין זרועותי. ולכן השאלות היו ממשיות וכך גם התשובות....  אני הלכתי, אתך, בשביל שנראה לי מוכר, למדתי חומר שידעתי קודם, התקרבתי דרכך לעצמי. אהבתי את זה. הרגשתי – בבית.....

 

על משיכה דיברנו כבר. אז אולי המשיכה שלנו לבני מיננו דורשת מאתנו פחות. פחות התמודדות במציאת ההתאמה, פחות חיפוש אחרי הגשר הנכון, המינון, השפה, הצרכים, השוני ועוד ועוד אבל... המשיכה שלנו לבני מיננו מביאה אותנו למקומות לא לגמרי ברורים ופשוטים. להתמודדות עם הנורמה, עם המוסכמה הגנטית העמוקה, עם הבדיקה העצמית החוזרת וחוזרת וחוזרת.... ואם נחזור רגע לאדמה. לחיי היומיום, האם כשאנחנו מדברים על זוגיות, זה באמת לא משנה איזו??  האם זה משנה מי קם בבוקר להכין סנביצ'ים לילדים? מי מנהל חשבון בנק עם הוצאות מכולת...? מי לוקח את האוטו לטיפול במוסך?  מי עוצרת וחווה ומדברת על הרגש, הפחד, הכאב, האושר?

 אז בעצם על מה אנחנו מדברים? על חיים. חיים ביחד. חיים בשיתוף....נכון. הכל נכון אך ממקום של להיות את זה! של חוויה של רגש. של הוויה שונה, של מחשבה שונה  ועוד.... ועל זה יש מספיק חומר לעוד אחד......

 ובסוף היום, מאחורי הדלת הסגורה... רגעים קסומים שלי אתך, רגעים של שקט אהבה, חיבוק, שפה ללא מילים, גוף לגוף בזרימה ובהתאמה מדהימה ומושלמת.......

 

 

  יש לך מה לומר? כיתבי אלי! 
____________________________________________________