נגיעות

פרק ה': ילדים זה שמחה

מאת: אנייאס

 

הפרק הראשון

הפרק השני

הפרק השלישי

הפרק הרביעי

עוד ב"הדרך למעלה:

הזורעים בשמחה

 

ארכיון מאמרים

  בריאות

כל הטיפים

  סגנון חיים

 יעוץ

  כיתבי לנו

 

הי!

או קי אחרי שקצת שיתפתי, צללתי פנימה לתוך חיי, חשפתי רגעים.., נגעתי נגיעות,  אפשר לפנות קצת מקום לשאלות יותר ככליות. לכל מי שהגיבה וגם הגיב... זו הזדמנות להודות . אתם בהחלט מאפשרים לי לדעת עוד, לגעת עוד, להאמין עוד ולהמשיך לשתף אתכן בי...  

אז מי אני בעצם ?

אני ילדה, (בת 40 +),  יש לי תמיד התלבטות האם מבוגרים הם : "ילדים עם רגליים ארוכות"  או שילדים הם : "מבוגרים עם רגלים קצרות"  . מה דעתך ?  אני זוכרת בית ספר עם יום מפוצל, עם הפסקת צהרים בבית, חינוך מלא כבוד למבוגר/מורה.  מין תחושה שהמורה הוא כל-יכול, כל-יודע, ומי אנחנו – ילדים קטנים ולא חשובים שנעיז להגיד משהו, לא להסכים וחס וחלילה להרים מבט !!!!

מין חלוק/סינור גדול על הבגדים בתור תלבושת אחידה. דברים שאין לי מושג איך הם היו מתקבלים אם הייתי מציעה אותם לילדים שלי למשל!???

בגיל עשר בערך, נפלה החלטה במשפחתנו (בלי להתייעץ אתנו, הילדים, כמובן) שעוזבים הכל ונוסעים! "עולים לארץ ישראל, ארץ הקודש! "

מלאכת האריזה החלה. ותאמינו לי היה מה לארוז  !!

 

בחצי השנה הראשונה בארץ, ואני ילדה בת עשר בסה"כ, חלמתי כמעט בכל לילה את אותו חלום. חלמתי שאני נמצאת בדירה שלנו במרוקו והגיע הזמן לצאת בפעם האחרונה מהבית ולעזוב!! אמא שלי מחזיקה אותי ביד ומושכת בכל הכוח. אני מתנגדת בוכה ומושכת פנימה בחזרה וצועקת שאני רק רוצה לקחת את המזוודה שלי! ממול, באמצע החדר עומדת לה מזוודה קטנה, מבד משובץ אדום וכחול (בד שמזכיר את החצאיות של הסקוטים) עם מסגרת שחורה, וידית ופלסטיק אדומה. היא עומדת באמצע החדר ומחכה שאקח אותה. לי ברור שאני לא יכולה לנסוע בלעדיה ולכן אני מתעקשת!

 התמונה הזו, המשיכה של אמא שלי, המזוודה שמחכה, הבכי שלי, ההתעקשות שלי ובסופו של ההתעוררות שלי מהחלום, מבלי כמובן שהצלחתי להגיע למזוודה, כל זה חזר על עצמו שוב ושוב כמעט כל לילה. אחרי הרבה שנים הבנתי שבמזוודה הזו היתה בעצם הילדות שלי, שרציתי לקחת איתי ולא להשאיר אותה מאחורי –  ה"צד" של אמא שלי בחלום הצליח ! ולא הגעתי למזוודה...

 

הגעתי בתחילת כתה ה' בלי לדעת מילה אחת בעברית, ונכנסתי לכתה מלאה ילדים שמחים, רעשנים, חוצפנים (בעיני לפחות – אז!) ולא ממש מקבלים. ילדה קצת מוזרה, שקטה, ביישנית מאוד, לבושה בחצאית משובצת (שבהחלט לא במקרה מזכירה את המזוודה שתופיע מאוחר יותר בחלומות שלי...!!) , עם שתי צמות, לא ממש יודעת לאן היא הגיעה, שכבר אז התחילה התחושה הפנימית המוזרה, השונה שתתפתח מאוחר יותר לחור גדול ושחור בנשמה, ושייקח לילדה הקטנה הזו הרבה שנים להבין ולהודות ולפגוש באמת את האדם ה"ענק" שבתוכה....

 

המחנכת, רבקה, אשה גבוהה, רזה, עם צמה ארוכה ארוכה עד מתחת לקו החגורה,  לקחה את נושא קליטת העליה מאוד ברצינות! לגבי הצמה של רבקה: עד לסיום בית הספר הסודי ובעצם עד עצם היום הזה אין לי מושג אם הייתה זו צמה אמיתית או תוספת מלאכותית לשער. אני זוכרת שהתעסקנו בזה הרבה ולא יכולנו כמובן לקבל על כך תשובה.

 היא החליטה, במסגרת קליטת העליה, ששמי לא מספיק : ישראלי ! וכך היא החליטה שאני צריכה לשנות אותו. אז בפעם הראשונה, אך ממש לא בפעם האחרונה, פגשתי בתוכי אותי ! אותי שיודעת, אותי שבטוחה בעצמה, אותי אסרטיבית, אותי השלמה, אותי המחוברת, אותי ה"אשה" במלוא עוצמתה – ואני רק בת עשר !!

את מבינה מזה שזה לא עזר לה ! את שמי לא שיניתי !!!!

 

 מעניין מאיפה יש כח לילד קטן לעמוד מול מבוגר, זר ולהתנגד לדעתו. ילד. ילדה. מה זה? איזה מקום זה להיות ילד? האם זה משתנה עם הימים? עם הדורות? האם אני הייתי כל כך שונה מילדה בת עשר של היום? הכוונה בפנימיות כמובן. במחשבות, בהתלבטויות, בהסתכלות על החיים, על המבוגרים, על ה"גבוהים" המוזרים האלה, על נושאים שאין מושג  וחצי מושג וגם שאין שום סיכוי בעולם להבין ... ועוד.... ועכשיו בתור מבוגרים : מה הילדים בשבילינו? מה השיעור שהם באים ללמד אותנו? איפה הילד הוא המורה שלי ולא רק להפך? איפה אני צריכה להקשיב ולא רק להשמיע ולדרוש הקשבה? איפה הילד יכול להיות השותף שלי ואיפה הוא המבצע של ההחלטות שלי? מתי הילד הוא נמוך ממני בגובה, מתי הוא בגובה שלי בדיוק ומתי אני יותר נמוכה ממנו?....

 

השאלות האלה קיימות בתוכי מאז שעלה לי הרעיון שפתח את האפשרות של להיות אמא.  אני מודה שבהתחלה לא ממש ידעתי אם אני באמת רוצה את זה (חלק מההסבר יבוא בהמשך) אבל חלק מהיותי אשה הוא כמובן האמהות. משהו פנימי וחזק שנדירה האשה ש"נולדה" בלי זה! ולכן יצאתי לדרך של האמהות עם קצת דוגמאות לא ממש מדהימות, עם שותף שבהחלט בחר, אהב ולקח את הדרך שלו באבהות בשתי ידיים ובאהבה גדולה ובשבילי היה במלוא מובן המילה : שותף.

וכך יצאנו לדרך, "שני ילדים" , דרך  שבה אני נפעמת, לומדת, מופתעת וצומחת מכל רגע ורגע.

 

ילדים הם הדרך שלי לראות אותי, בפשטות שלהם, בכנות שלהם, באהבה שלהם, ובהזדמנות שהם נותנים לי לאהוב אותם ולהיות אתם וללוות אותם בדרכם.

לגב הדרך שהילדים בחרו לעבור פה, בצד הדרך שלנו , נדבר בפעם אחרת אבל...

אומרים שתינוק נולד עם הכל! פשוט הכל. הוא יודע, יש בתוכו חוכמה, תבונה, הבנה, ובעצם את כל מה שהוא צריך. ואז הוא שוכח,  וצריך להתחיל ללמוד הכל מהתחלה!! בואי נחשוב על זה. היום קראתי כתבה בעיתון על אופנה חדשה שמדברת על טיפול פסיכולוגי לילדים  עד גיל שלוש. לא זו לא טעות. עד גיל שלוש. הרעיון אומר שגם פעוטות קטנים יכולים לסבול מהפרעות נפשיות שונות (ממש כמו מבוגדים ) והדרך לאבחן לעקוב ולהבין אותם היא דרך פענוח הבכי והרגלי השינה והאכילה...מה את אומרת?  

 

לגבי התינוק, אני לא יודעת עם הוא באמת נולד עם הכל, אבל אני יודעת שהוא יודע למי הוא יולד, מתי הוא יולד, באיזו דרך הוא יולד, וכל אלו בידיו ובבחירתו הבלעדית! כן זה לא כל כך פשוט להבין ולקבל. אני אגיד את זה שוב ובצורה פשוטה יותר!

ילדים בוחרים את ההורים שלהם ואת העיתוי  הנכון להיוולד. כלומר אם יש לך בת או בן כמובן, דעי לך שהיא בחרה בך! ידעה בדיוק לאן היא באה! בדיוק לאיזה הורים היא נולדת! למה דווקא את (בתור אמא) ולא משהי אחרת! למה דווקא הוא (בתור אבא) ולא משהו אחר! למה דווקא עכשיו ולא בזמן אחר! וכו וכו..... אני יודעת, הנושא הזה לא פשוט, הוא מעלה המון שאלות שלא תמיד קל ואפשר לענות עליהן , על כל מיני "בחירות" מוזרות ... גם לי עכשיו עולה  מחשבה לא קלה!

התיאוריה הזו נהדרת עד שאני חושבת שזה אומר שגם אני בחרתי את ההורים שלי. אין מה לעשות. אני באמת מאמינה שכך זה קורה. אז אולי קשה לי לקבל את זה, אבל נכון גם בכוון שלי  : אני בחרתי בהורים שלי.!

 

אני לא זוכרת מתי זה התחיל. אני לא זוכרת את הפעם הראשונה. אבל אני זוכרת היטב שהיתה תמיד הפעם הבאה! והיתה ! עוד פעם ועוד פעם....! אני מדברת על מכות כמובן. אבא שלי היה אדם קשה. הוא אהב בצורה "משונה" קצת. הוא האמין בחינוך קשוח וללא פשרות. הוא עבד לפי חוקים ולא הרשה לעצמו לזוז מילימטר לא ימינה ולא שמאלה. בכל מה שקשור לחינוך הילדים שלו . אני רואה את אבא שלי מול העיניים, אני חושבת עליו בסיטואציות מסוימות, אני נבהלת כמו ילדה שכאני רואה תמונה דומה בסרט, אני שמחה שהוכחתי שהמשפט : "ילד מוכה הופך להורה מכה " לא נכון! אני יכולה לשחזר את התחושה של אז, אני יכולה להסתכל על זה קצת אחרת היום, אחרי שעבדתי את זה בדרכים שונות, אני יכולה להתחבר גם לצד שלו לפעמים, אבל תמיד תמיד אני נשארת עם הידיעה המאוד ברורה :  זו לא הדרך!!!

אני פחדתי ממנו! פחדתי מההתפרצויות שלו. פחדתי בעיקר מהעובדה שלא יכולתי לדעת מתי? למה? בגלל איזו סיבה? אם זה בגללי או בגללו? או אולי זה סתם פורקן של תיסכול? ובכלל...

פתאום בלי הודעה מוקדמת (או לפחות אני לא הצלחתי לזהות אותה !) הייתי מוצאת את עצמי מתחת ליד שלו, לחגורה שלו, לכעס שלו, לתיסכול שלו ובעיקר מתחת לפחד הענק שלו !!!

 

לגבי המשפט הזה : "ילד מוכה הופך להורה מכה" . התעסקתי בו הרבה בעיקר לפני היותי אמא. יש משפט אחר שעולה לי כרגע שנראה לי יותר נכון ושכדאי לעצור בשבילו רגע : שילד מוכה לא יכול להיות הורה ו/או מבוגר ללא "כעס פנימי" או אולי אפילו "זעם פנימי"  שמבקשים ביטוי, מבקשים פורקן ומאימים כל רגע להתפרץ.

אני חושבת שהכעס, התסכול, השוק, ההלם... של הילד שנמצא בסיטואציה של חוסר אונים מוחלט,

של הילד שהאדם שאמור להגן עליו הכי הרבה, הוא זה שמשתמש בדרך בזויה להביע את עצמו...

של הילד שבעצם חווה שוב ושוב את האכזבה הגדולה מעולם המבוגרים בכלל ומהוריו מפרט...

של הילד שנשאר אחרי ה"סערה" בעצומו של משבר אמון ענק...אולי הראשון והקשה ביותר...

של הילד שרואה מול עיניו את האימה הכי לא מובנת, הכי לא ברורה והכי לא צודקת שיכולה להיות ואמור להתמודד עם זה ואין לו שום כלים לכך....

של הילד שממש אבל ממש לא מבין מה קורה אתו, עם סביבתו, עם חייו ברגעים אלו....

כל הרגשות האלו נמצאים אתו לאורך חייו הבוגרים ובכלל. נמצאים אתו ומחכים להזדמנות להתבטא...

האם ילד, ולא משנה מיהו?  באיזו מדינה הוא נולד?  לאילו הורים?  באיזו מנטליות שלא תהיה? באיזו שנה?  כמה "לא בסדר" הוא היה? האם ילד בכלל צריך להגיע לסיטואציה כזו!!? צריך להרגיש את המכה הפיזית ובעיקר הנפשית של משהו בכלל לא משנה מיהו? צריך לחוות מערבולת רגשות כזו שמערערת את כל מה שהוא הספיק ללמוד מהחיים האלו ???  ועוד  ועוד  ועוד...

ל א !!!!!

   

  יש לך מה לומר? כיתבי אלי! 
____________________________________________________