נגיעות

פרק ב': הצצה ראשונית

מאת: אנייאס

 

הפרק הראשון

עוד ב"הדרך למעלה:

ארכיון מאמרים

  בריאות

כל הטיפים

  סגנון חיים

 יעוץ

  כיתבי לנו

 

שוב שלום לך!

 אני נולדתי לפני 43 שנה בארץ רחוקה (מרוקו) נושא שרק עליו אפשר לכתוב ים של דברים (עוד נגיע יום אחד – מבטיחה). אין ספק ששם ואז, נושא היותי "אשה בדרך" ממש לא היה חלק מהדברים שחשבתי עליהם והתעסקתי בהם…

 

בהמשך לפרק הראשון, נושא ההוויה הנשית, האישית והפרטית שלי נבנית כבר הרבה שנים. לאט לאט שלב אחרי שלב.

 

בשלב הכי ראשון, בילדות המוקדמת, הייתי "עוף מוזר" לפחות בעיני עצמי. בבית הייתי מאוד שקטה, מין ילדה טובה כזו, אבל ממש ממש טובה! משם למדתי מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא נכון, מה חשוב וכמה אני לא חשובה. דבר שהיום ברור לי שאין מותר ואין אסור, אין נכון ולא נכון וכו....

 

ההכרות עם עצמי התחילה לא ממש בעידוד גדול מהסביבה. לילדות ולתהליך הארוך שעברתי משם, אני מאמינה שעוד נחזור.... אבל הפעם רציתי לדבר על משהו אחר. משהו אחד מתוך הדברים שאני מכנה : "דברים של גדולים" :

בואי נדבר על משיכה. כן משיכה מינית. נכון שלפני משיכה מינית אין ספק שכולנו חווים משיכה. מין רצון לא מוסבר להיות בחברתו של משהו.

 

בכתה ז' הציגה תקוה המחנכת את שרה. שרה היתה סמינריסטית שהיתה אמורה ללוות אותנו לאורך כל השנה. תקוה אמרה ששרה תהיה אתנו בכל יום שלישי ושישי, תלמד אותנו שני מקצועות ותהיה מוכנה לעזור לנו בכל בעיה לימודית שהיא. שרה נראתה צעירה, פנים עגולות ורכות, שער חלק בצבע דבש, חיוך מבויש אך מזמין, וזוג משקפים קטן וחכם ... מיד ידעתי שיהיו לי בעיות לימודיות כמעט בכל נושא אפשרי! ואכן התחלתי לבלות שעות בספריית בית הספר ולשוחח עם שרה. על כל נושא שבעולם. נושאים קשורים ללימודים ונושאים לא קשורים. בעיקר לא קשורים כמובן!. ושרה? הקשיבה, וכאילו באורח פלא דאגה להיות שם בשבילי – תמיד... בתור ילדה מאוד שקטה – דיברתי המון. רק שלא ייגמר!!

 

ואז, מתי שהוא בגיל מסוים בהחלט אפשר לדבר על משיכה מינית. המשיכה שגם מתבטאת  בתחושות מוזרות בבטן, ואולי בנקודות מאוד ספציפיות בגוף.

 

אז מסמיקים בפעם הראשונה. אז מחפשים מבט בקצה השני של חצר בית הספר. אז בוחרים את הבגד הכי מחמיא לפני יציאה מבטיחה. אז דואגים שיהיה תמיד מסטיק מנטה, כי אולי הערב... אז מרגישים שבשבוע אחד גדלנו בעשור. אז יש צפייה למכתב או סימן או פתק... ואז הבטן מתהפכת כשהשפתיים נוגעות בפעם הראשונה...

 

את סימה הכרתי בבית הספר התיכון. אני הייתי בכתה י' והיא בכתה יא'. משום מה התחברנו. היא הייתה ילדה שמחה שצחקה בקול רם ומתגלגל. התחלנו בהתקפות צחוק כמעט ללא סיבה, שנגמרו בהתגלגלות משותפת על השטיח. המשכנו בנגיעות כאילו במקרה. ואז זה קרה!... התנשקנו! הדממה אחרי זה הייתה חזקה מאוד והביאה אותנו לעוד ועוד נסיון. עוד ועוד דקות ארוכות של עיניים עצומות, ידיים מחפשות ושפתיים אדומות, נפוחות מעט ורוצות עוד...

 

איך זה קורה? מה זה בכלל? איפה מרגישים את זה? האם זו תחושה פיזית?  במה זה תלוי?  מי נמשך למי ולמה? האם זה תלוי גם במקום המגורים שלי? האם אנחנו נמשכים לדומים לנו? האם לשונים מאתנו? ועוד....

 

אני בטוחה שכבר נכתב על כך הרבה  אבל אני רוצה להאיר נקודה שחשבתי עליה לא מזמן, בזמן שיחה עם אשה. (אשה זו היא השותפה שלי להתלבטויות, להרהורים, לשיחות ולויכוחים. לפעמים היא משתנה, זו יכולה להיות חברה זו או אחרת או שוב הראשונה...) לצורך הדיאלוג ביננו אקרא לה: אשה.

 

מצאתי  שהאינטראקציה עם נשים, כשכל אחת מביאה את עצמה,  יכול ליצור דיאלוגים ושיחות מאוד עמוקות שמשאירות הרבה אחריהן...

אבל בואי נחזור לנושא...

 

נחשוב על חברה כמו שלנו. ואני לא מדברת על ישראל. אני מדברת על רב אוכלוסיית כדור הארץ. ה"מקובל" או אולי אופי החברה הזו הוא אופי הטרוסקסואלי. זה הרוב, זה מה שמלמדים את הילדים מהמעון, זה בעצם מה שרוב הילדים פוגשים כשהם פותחים את עיניהם אחרי הלידה. אמא – אשה, אבא – גבר, אולי אחים ו/או אחיות. כך הוא/היא גדלים, עוברים, כל אחד בדרכו ובזמנו,  בגיל ההתבגרות את שלב החיפוש אחר הזהות המינית,  וכך הוא/היא הופכים (בדרך כלל) לגבר שנמשך לנשים או לאשה שנמשכת לגברים. תאור המצב הזה בטח נראה לך ברור, רגיל, ובאמת כך. אז מה הבעיה? מה יש פה לשאול?

ואני שואלת האם זה באמת מי שהוא? באמת בפנים?

 

בואי ניקח סיטואציה  קצת אחרת. מורכבת.  בואי ניקח חברה שבה  ה"מקובלים" הם  הומוסקסואלים. כן. כולם כאלה. זה הרגיל. זה מה הילדים רואים ברגע לידתם, זה מה שהם שומעים ורואים שקורה גם מעבר לים. מקום שבו לא מרימים גבה כשרואים זוג נשים ברחוב, לא שומעים על צעירים שקיבלו מכות רק בגלל שהם הלכו מחובקים ברחוב, לא פוגשים חוקים או אנשי ממשל שמדברים על סטייה, מחלה וצורך באשפוז, לא רואים פרסום של קבוצות תמיכה לילדים של הורים הומוסקסואלים ולהורים של ילדים הומוסקסואלים, אין צורך בציון מיוחד של יום הגאווה, פעם בשנה כי כולם גאים ותמיד... ועוד...

 

מקום תאורטי כזה, אי שם רחוק, מן מקום "הפוך" כזה.

אז מה יקרה לאותו ילד או לאותה ילדה? האם הם יגדלו להיות הומוסקסואלים בעצמם? באופן אינטואיטיבי אני עונה – כן !

 

אם כך! אז: להיות הטרוסקסואלי זה בגלל החברה שבה אני גרה או בגלל שזה בהוויה שלי? זה הפנים הכי פנימי שלי או שזה משהו שהסביבה משפיעה עליו? האם זה אומר שאני "מחליטה" גם בנושא כל כך מהותי על פי הרוב בחברה שבה אני חיה? האם נושא הזהות המינית שלי זה נושא ש"בנפשי" או שזה מצב משתנה? מצב "מת-תאם" לסביבה שלי? מסתגל? ....

ועוד....

 

מה מביא, אם כך,  אדם להיות הומוסקסואל בחברה שמלמדת ומכוונת להטרוסקסואליות? מה גורם לאשה להשתייך "בהתנדבות" למיעוט? מה מביא אותה לשים את עצמה במקום "שונה", מבודד, ברוב המקרים. נושא לשיחה. רכילות. שמועות שלפעמים רחוקות מאוד מהאמת. קוריוז. סיפור פיקנטי. כתבה בעיתון. שיחת השכונה ביום שישי בערב, סביב שולחן הפיצוחים. ועוד...

 

אז או קיי, הבנו שהנטייה המינית שלנו מושפעת ומכוונת ע"י הסביבה, האופי הנורמטיבי של החברה בה אנו חיים. ובהתאם לכך היא תשתנה. הבנו שהומוסקסואליות היא מצב פנימי שאי אפשר "להתווכח" איתו. כשזה זה - זה זה  ! ובכל זאת נשארתי בלי תשובה.

 

אחרי הסתכלות נוספת על הנושא נדמה לי שהתשובה היא ממקום אחר לגמרי. אולי כל זה קורה והסיטואציה הדמיונית שדיברתי עליה נראית כמעט מציאותי כי:

אנחנו פשוט גם וגם! כלומר, אנחנו גם הטרוסקסואלים וגם הומוסקסואלים גם יחד!

 

אנחנו כבני אדם מסוגלים להיות, לחיות, לגעת, לדעת ולהתאהב גם בבני המין השני וגם בבני מיננו! תחשבי על זה. למה לא בעצם?  אם אהבה היא אנרגיה, אנרגיה שמביאה כל אחד שחווה אותה, לצמיחה, לפריחה, לגדילה, להערה עצמית גבוהה יותר, לתחושה כללית של טוב ושל חום פנימי... אז למה שזו לא תהיה אשה?  אם את אשה ולהפך... אם הנטייה במינית שלנו "משתנה" בהתאם למקום ולחברה שבה אנחנו חיים,  אז כנראה שזה ההסבר. אנחנו פשוט גם וגם...!

 

טוב עכשיו מגיעות השאלות. כמו שאמא שלי אומרת כל פעם שהנושא הזה עולה :  "אלוהים ברא איש ואישה וכך זה צריך להיות!"  ומה עם ההמשכיות... מה עם דמות גברית ודמות נשים בחייו של כל ילד....ועוד ועוד.

 

"טוב אז קחי עוד שאלה קשה" אני אומרת לעצמי. למה אנחנו לא עושים את זה?

או!! זה כבר נוגע ב"גנים" החינוכיים, המוסכמיים, המקובלים, העוברים מדור לדור וכו... כך גידלו אותנו, כמו שאמרתי זה מה שראינו כשפתחנו את עינינו. ובעיקר – פחד !! כן הפחד הוא גדול, משתק ועוצר אותנו מללכת עם מי שאנחנו עד הסוף! דרך אגב, המשפט הזה ו/או הדעה הזו לגבי הפחד, נכונים, לדעתי לגבי הרבה מאוד תחומים בחיינו...!

 

ולכן זו הסיבה שהומוסקסואלים ולסביות מוצהרים, שמתבטאים, מביעים את עצמם או כמו שאומרים בסלנג: "מחוץ לארון" (ואשמח לקבל רעיון יותר מוצלח להגדרה הזו כי לי לא ברור מה לארון ולכל זה!) נחשבים לאמיצים, שונים, זן אחר, וכו..

 

הומוסקסואליות היא אכן מצב פנימי. מין תחושה של בית. מקום שעד שלא מגיעים אליו, יש חוסר שקט פנימי. "חור בנשמה".  תחושה שמבקשת התייחסות ולא מרפה, כל יום כל  היום עד שהיא מגיעה לידי "פתרון". חיבור עמוק עם העצמי הפנימי ביותר, באופן רוחני, שלם ושקט. מקום שאם את שייכת אליו, גורם לך ללכת זקופה, שלמה, "בסדר" בפנים...

 

היום – אחרי כעשר שנים, אני עדין מלאת פליאה איך כל בוקר אני יותר שלמה מאתמול בבוקר. וכל בוקר אני אומרת לעצמי : "זהו, הגעתי לשיא השלמות. מפה אין לאן להתקדם!" ואז בא יום חדש והתחושה היא יותר שלמה מאתמול! פשוט מדהים. האם יש באמת שיא שלמות בנושא? האם אמשיך כל יום מחדש להרגיש את התחושה הזו?

 

התחושה הזו מביאה אתה המון דברים, שאפשר לדבר עליהם ...אבל יש מקום קטן שעולה לי ברגע זה ואני רוצה לשתף אותך. זה מקום שבו : התחושה של הזדקקות לאנשים מסביב הולכת ופוחתת. מקום שאותו מגלים מאוד מאוד לאט אבל שמביא אותי להרגשה של "בסדר" גם אם אני לבד. אין צורך "להוכיח" כלום. אין צורך "לעשות בשביל..." אין צורך להיות מוקפים באנשים בשביל להרגיש חשוב, נאהב, בעל ערך וכו.... נכון שיש הבדל ומקום להרחיב בין לבד ובודד ומן הסתם זה בוודאי יקרה בהמשך... אני מכירה, ובוודאי גם את,   את ההרגשה של בדידות בתוך המון אנשים. וגם את הלבד הפנימי גם כשהטלפון לא מפסיק לצלצל. שלא נדבר על זה שהוא לא מצלצל.

 

פעם שמעתי משפט יפה על הבדידות: "הבדידות היא מקום נהדר לבקר בו  אך היא מקום גרוע מאוד לגור בו!"  המשפט הזה הופך את התחושה של הבדידות  ליותר "של כולם", ליותר קרוב, ליותר שלי ושלך.  אז באופן יותר פשוט וזמין אנחנו משתמשים במילה לבד. בדידות נשמע יותר כבד, יותר מפחיד, יותר ארוך, יותר מסוכן....

 

פעם , להיות לבד, היה  הפחד הגדול שלי. ושוב, האם: לבד, או האם: בודד.  מה זה אומר אם אני לבד? האם זה אומר שאני לא חשובה לאף אחד? האם זה אומר שאף אחד לא אוהב אותי? האם זה אומר שאין אף אחד שכרגע אני – הדבר החשוב ביותר שלו? האם זה אומר שאם אני פשוט אעלם – אף אחד לא ירגיש? אף אחד לא ישים לב?

 

וואו! בלי להרגיש נכנסתי לנושא רציני!! אין לי ספק שזו לא הפעם האחרונה שניגע בו. 

שלא נדבר על סוגיות שונות שמחוברות לנושא המקורי "להיות אשה" שעכשיו מן הסתם נראות מזווית אחרת?

טוב , אז אחרי שנתתי לך להציץ בתוכי עוד קצת..... עוד נשוחח מן הסתם!  

לפרק הבא

  

  תגובות של גולשות                          יש לך מה לומר? כיתבי אלי! 
 

תגובה:

 

טוב,

כתבה טובה ומאוד אמיתית.

הנושא של בדידות נוגע לכולנו אבל נא לא לשכוח שהחברה הישראלית היא חברה קבוצתית ולא אינדיבידואלית. בתקופת הלימודים הייתי במשלחת לימודים לגרמניה לחצי שנה, תרבות אינדיבידואלית, שם למדתי להינות להיות לבד ולהבין את הערכה של ביחד.

הטרוסקסואל, לסבית, הומו לכולם יש זכויות, קצת פתיחות מצידנו ורצון להבין או להיות יותר מודע לעניין והכול נראה אחרת.

 הרי סך הכל כולנו בני אדם!!

 סוזן,

קוראת נאמנה

 

תגובה:

מאוד נהניתי ממילותייך. הנושא אכן מרתק,אני נמצאת כרגע בשלב של שינויים בחיים וגילוי הנשיות, לכן הנושא מרתק אותי ואני מקווה שתמשיכי לכתוב,
חזקי ואמצי,
אישה בשינוי

 

 
________________________________________