נס קרה לי...

מאת: גולשות

 

 

 

יוגה צחוק

בהיותי כלה

צמד-חמד מרכזי האנרגיה

תכנית חיים בגיל המעבר

מנופאוזה

ארבע היסודות ברומנטיקה

הצ'קרות: מרכזי האנרגיה שלנו

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

 

תשעה חודשים של טירוף חושים

הריון: אור שמחה ובריאות

עיסוי בהריון

עיסוי לאם ולילד

תזונה ומתח

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

נר ראשון של חנוכה:

כמי שמחשיבה את עצמה אדם פרקטי ומעשי, אני לא מאמינה ממש ב"ניסים", ולא ממש קרה לי "נס" גדול במימדים של סיפורי התנ"ך, או משהו כזה, אבל אני בהחלט יכולה לספר על ניסים קטנים שקורים לי מדי פעם. יש להם הסברים מענינים. כשאני חושבת על חברה שמזה שנים לא היה לי קשר איתה, חברת ילדות טובה, שאני מתגעגדעת אליה, והיא פתאום מתקשרת אלי, סתם, בלי כל סיבה, רק בגלל שחשבה עלי בעצמה...

או כשיש לי צורך לעשות איזה שינוי קטן בתחום העבודה שלי, ואני שואלת את עצמי כל הזמן בראש שלי: מה יכול לעזור לי לעשות את זה? מי יכול לומר לי אינפורמציה על הנושא הזה?... ופתאום, אני פוגשת באקראי אדם שמספר לי בדיוק את מה שרציתי לדעת, מבלי שאני אפילו אשאל אותו.

לדברים אלה אני קוראת "ניסים" משום שהם באים אלי מכוח המחשבה שלי, מעצם העובדה שאני מבקשת מהיקום לתת לי את הדברים האלה. והם מביאים אור לחיים שלי.

תודה על ההקשבה,

נילי.

 

נר שני:

חולה...משתעלת כבר שבוע...החום עלה...אמרתי לעצמי הסירי  דאגה מליבך... והעלמי את כל חששותיך...כי למעלה בשמיים - יש מי ששומר עליך...

ובכן ידעתי בכל קושי.. הישג מסתתר...ובכוחות שבי תמיד זכרתי... לבטוח בעצמי ולבטוח ביקום ...בלבבי יש תקווה בהירה ..המעניקה לי עוז רוח ושלוות נפש...

וראה איזה פלא...הדברים הכי טובים פשוט קורים בלי שאצפה להם...

הרגשתי שפינתי זמן לבדידות...שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד...ובמקום זה גליתי את החוויה הנפלאה...את יכולת היצירתיות שבי...את הרגשות העמוקים...ואת השקט והשלווה עמוק בתוכי...


ואז חשבתי על דרך...מה אכתוב שיר...סיפור..אצייר לי ציור...ואז קפצה ההחלטה אכתוב כתבה...אחת...שתיים..שלוש.. אבל על מה?...והופ קפצה מחשבה...הרי כל אדם הוא מיוחד במינו...ומתפקידי לתת לאדם האפשרות דבר אחד בלבד ....את היכולת לראות את עצמו כפי שאחרים רואים אותו ועד כמה הינו אדם מיוחד במינו...

 

והנה נס חנוכה...המילים התחילו לזרום...והיד כותבת....מילות עידוד ותמיכה "ריפוי לחולי סרטן ברפואה המשלימה"...מילות החיבה הצובעות את היום בהמון אהבה...הפעמון שבלב...הרגש מפעם...רואה את הקולות...שומעת את הצלילים...צובעת את החיים...לתת רק לתת ....הנתינה היא כנר המאיר לאחרים ולעולם אינו חסר..גוונים של אושר הקיפו אותי באור ואהבה...והכתבה הושלמה...

 

רציתי לומר תודה..תודה לשמש..לירח...לכוכבים ולרוחות...תודה לים... לאדמה...לאנשים ולחיות..תודה לעולם על הצלילים והצבעים...על הריחות... על התחושות...הקולות...הטעמים...עכשיו זה הזמן...בעיניים עצומות לנשום נשימות עמוקות ושלמות..תודה היא מילה שאומרים כשחווים...תודה היא מילה קטנטונת...ארבע אותיות...מילה ענקית...

 

אכן נס קרה ...למדתי כי לכל מה שקורה בחיינו יש סיבה...

אז נניח לפחדים ונניח לדמיון ונתן למחשבות לנמנם להם לישון

וכשהגוף והלב ממש מוכנים פשוט נרדמים וישנים ...

לילה טוב ונישוקים.

רותי שיבר

 

נר שלישי:

חנוכה, ינואר 1987, רחוב הרצוג 23 גבעתיים -

משפחתנו מאחדת את הדלקת הנרות עם שני ימי הולדת, לאורי (אישי) ולשגית בתנו הבכורה. אירוע רב משתתפים, מלווה במשחקי חנוכה, חידונים ושעשועים לילדים ולמבוגרים. פרסים שירה וצחוק מלווים את החגיגה שנמשכת אל תוך השעות הקטנות של הלילה.

השעה 02:00 לפנות בוקר, אני עייפה וכבדה לקראת סוף ההיריון עם רוני, בתנו הצעירה, מחליטה לדחות את סידור הכלים לשעות הבוקר של יום השבת. אורי פורש לחדרנו ואני ניגשת לכסות את שגית ועומר שנרדמו זה מכבר. מתלבטת ביני לביני אם להשאיר את הפתילות הדולקות בחנוכיית השמן או לאפשר את ריצודן עד שתכבנה...

השקט שממלא את הבית מעורר בי רצון עז להשהות את כניסתי למיטה, בוחרת לעמוד ולהביט בריקוד השלהבות... עוצמת עיניים ומבקשת... לוחשת אל הפתילות הכבות ואל בורא העולמות.. שמור עלינו..

שכך ימשכו חיינו.. בשקט הזה, בנועם הזה.. שהכל יתרחש בעיתו ולאיטו... שואלת לי ולביתי ומודה על היש.. על הקיים... בתחושת הודייה פורשת למשכבי.

זיכרון- רעש מוזר מעיר אותי, השעה כמעט 04:00 לפנות בוקר, חושך, קולות מוזרים בוקעים מכיוון דלת הכניסה, אני קמה ופונה אל הדלת, מאזינה לקולות המתעצמים, פותחת את הדלת ועמוד של אש ותמרות עשן עומד לפני... אלם אוחז בי, ואיברי קופאים, פיח שחור חודר אל הטרקלין... זעקה בוקעת מתוכי: "אורי! שריפה! " אורי מגיח מתוך החדר ושנינו יוצאים לקרב חיינו... נלחמים באש ובעשן בכל אמצעי העומד לרשותנו, להציל את ילדנו ואת עצמנו! אורי פורץ עטוף במגבת רטובה אל חדר המדרגות, פותח את ברז הכיבוי ובעזרת ספר ילדים רחב מידות שהונח שעות ספורות קודם לכן על כוננית הכניסה, הוא מצליח להטות את כיוון זרימת המים והודף את עמוד האש העצום ומרחיק אותו מפתח הדירה ומדלת העץ שהחלה לעלות באש. הילדים ואני צמודים לחלון החדר האחורי המרוחק מהעשן והפיח, מנסים לנשום אוויר וזועקים לעזרה.

 

אנו ניצלנו ממלכודת האש הנוראה, אך משפחת ארואסטי היקרה שהתגוררה שלוש קומות מעלינו איבדה, למרבה הכאב והצער, את שלושת ילדיהם הנפלאים ואת אבי המשפחה איתי, עידית, יאיר ויצחק, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

 

שעות רבות חלפו עד אשר הצליחו הכבאים לחלץ את הדיירים מהבניין הלוהט,  אט אט ירדנו במדרגות המטות ליפול מלווים בכבאים. בצאתנו מהבניין שהיה ביתנו... חבוקים ונרגשים, התרחקנו והבטנו לאחור, עומר בננו בן התשע לחש לי בקול ילדי:

"אמא, קרה לנו נס חנוכה! "

מרי ליפשיץ

 

נר רביעי:

 "זהו אחד הניסים של האור. אבל יש עוד. בכולנו יש מקור של אור. כך אלוהים ברא אותנו. כאשר אלוהים אומר 'ויהי אור', הוא מדבר אלינו 
באופן אישי, נשומה'לה. הוא אומר לנו מה אפשרי, איך נוכל לבחור את דרך 
חיינו. אבל נר אחד לא מפיץ הרבה אור בחשיכה. אלוהים לא רק נתן לנו 
הזדמנות לשאת את האור, הוא גם נתן לנו יכולת לשלב ולחזק את האור זה 
בזה, להעביר את האור. וזו הדרך בה אור האלוהים יאיר בעולם לנצח". 

מתוך: "ברכות סבי", מאת רחל נעמי רמן
 

נר חמישי:

בראשית שנות השמונים היינו בשליחות בצרפת וגרנו בפריז בקרב קהילה ישראלית גדולה. באחד מערבי החנוכה הוזמנו להתארח בביתם של חברים אשר גרו ברובע השבעה עשר האלגנטי, מול פארק מונסו. הבניין הגדול, מראשית המאה העשרים, היה בסגנון האופייני לעיר, עם עליות הגג עבור המשרתים. הכניסה הייתה גדולה ומרווחת ומעלית פתוחה ומסוגננת טיפסה לאיטה עד לקומה הרביעית, אליה היו מכוונות פנינו.

בדירתם של המארחים היו כבר שני זוגות, שאותם הכרנו, ועוד גבר בודד שהוצג בפנינו כשליח של משרד הביטחון  בניו-יורק שבא לסגור עסקה חשובה בפריז. התקבלנו בסבר פנים יפות והמארחת מיהרה להגיש קפה וסופגניות קטנות וטעימות שהכינה בעצמה.

התפתחה שיחה נעימה, אשר רבות כמותה מתנהלות בבתי ישראלים בלילות שבת. בשלב מסוים הייתה תנועה בחדר הגדול: מישהו קם לשירותים, אחר לחלץ מעט את עצמותיו ושלישית לעזור למארחת במטבח. כתוצאה מחילופי המקומות התיישב לידינו הגבר הבודד והתחלנו לשוחח.

עד מהרה גילינו שלי ולו  ארץ מוצא משותפת – רומניה. בהמשך התברר ששנינו מאותה עיר בארץ. זה כבר התחיל להיות מעניין! לפתע נזכרתי במשהו, פניתי אליו ואמרתי: "להורי יש חברה טובה אשר בנה נמצא בשליחות בניו-יורק, אולי אתה מכיר אותו?"

"מה שם החברה?" שאל מיד.

"אֵרְנָה" קראנו בעלי ואני, כמעט ביחד.

הגבר החוויר, הביט בנו במבט מופתע ומלמל: "ארנה זאת אימא שלי, אני הבן של ארנה!"

היינו המומים! מכל האנשים בעולם פגשנו דווקא בפריז את בנה של ידידת הורי! לא הכרנו אותו קודם, אך שמענו עליו סיפורים רבים מפי אמו. הוא היה בנה הבכור והיא הרבתה להתגאות בו. במקצועו היה מהנדס ואיש עסקים. הוא מילא שליחויות חשובות מטעם המדינה וגר במקומות שונים ברחבי העולם.

יתר החברים ראו את ההתרגשות הגדולה שאחזה בשלושתנו ובקשו הסברים. גם הם התפעלו מצירוף המקרים שהביא לפגישה המיוחדת.

עד סוף הערב ישבנו יחד והשתדלנו למלא פערים מן העבר. לפני שנפרדנו הזמנו אותו לבוא להתארח בביתנו והוא הבטיח למצוא את הזמן לכך במהלך שהותו הקצרה בפריז.

למחרת צלצלתי ארצה להורי וסיפרתי להם על הפגישה. גם הם הופתעו והתרגשו והבטיחו לעדכן גם את אמו.

הגבר אכן קיים את הבטחתו והופיע לביקור קצר בדירתנו כשזר פרחים מהודר בידו. הוא שמח להכיר את ילדינו, אכל אתנו ארוחת ערב קלה והייתה לי הרגשה שהאווירה הביתית החמימה קוסמת לו מאוד. ניכר היה שזה מה שחסר לו. הוא חי בארצות רבות אך דירה משלו לא הייתה לו. הוא היה גרוש ללא ילדים ומדבריו הבנתי שהיו לו נשים רבות אבל לא אותה אחת שאתה ירצה להקים משפחה. צר היה לי עליו.

כאשר קם להיפרד, הייתה לי הרגשה שיותר לא ניפגש. אכן כך היה. כשם שנפגשנו במפתיע ובמקרה – כך גם נותקו הקשרים שרק החלו להיווצר ויותר לא שמעתי עליו.

יונה דורון

 

נר שישי:

חנוכה, חג האורים, מסמל בעיניי את היכולת שלי כאדם להאיר את החשיכה. השיר שמלווה אותי מילדותי  (אתם מוזמנים להצטרף) "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן, סורה חושך הלאה שחור, סורה מפני האור!" הוא כנר לרגליי כשאני צועדת בחשיכה שלי.

 

אני מאד אוהבת את חג חנוכה. הוא שייך למועד הולדתי ומזכיר לי מידי שנה את התפקיד שלי כאדם עם חזון וטוב שכך כי יש לי נטיה לשכוח. לא איך להיות אדם, זה דווקא קל לי לזכור שהרי זה הטבע שלי, משהו שאני בנויה ממנו, אלא לזכור שהחשיכה היא תוצאה ולא יצירה העומדת בפני עצמה. שכן, אי אפשר להדליק או לכבות את החושך. אפשר להדליק או לכבות את האור. כך, אני זוכרת שלפני החשיכה היה אור ובמשך כל יום מימות השנה אני מנסה לזכור שבידיי להתחבר לאור שהיה לפני החשיכה.

 

אך, מכיוון שאדם אנוכי, והנטיה הטבעית שלי היא בריחה והפעלת שיקול דעת למה כדאי לי לברוח, אני לא מפסיקה להתערב בתהליך. כל הזמן מתערבת. זה מרוב שלא רציתי (בריחה) להיות כמו אמא שלא מפסיקה לברבר ולהביע דעות נחרצות על אף שהן סותרות בנשימה אחת ומצד שני, לא להיות כמו אבא שהתנתק מהמציאות וחי בעולם דימיוני בבועה שיצר סביבו ולא הביע שום דיעה אלא אם דובר על תהליכי תנועת גלגלי הזמן בעולם....

 

אז כמו שזה נשמע, כך זה באמת. בראש שלי. אני נעה בין הבלים סותרים חסרי קשר אך, יוצרת קשר ביניהם במיומנות רבה למרות שזה ממש אבל ממש לא חשוב, כלומר מתעסקת בשטויות ובין עניינים ברומו של עולם שלא רק שהם רחוקים ממני כמו השמים או החלל החיצון הם גם לא ברי מימוש. יעני אידיאליסטיים מידי. מושלמים מידי. נו, אמרתי כבר, עולם דימיוני לחלוטין. אני קוראת לתנועה הזו זיגזג רגשי. נעה מלמעלה למטה. עד שאני אומרת די. מה קרה? מת העולם? מה איתי? איפה אני בתוך כל זה? ומתחילה בפעולת האיחוד. אני מאחדת את כל נרותיי כדי שאהיה אור איתן. מה, לא הגיע הזמן שיהיה לי עמוד שידרה? יאללה. סורה חושך!

 

אך, אז הסתבר לי שאם אני שואפת להאיר את החשיכה אני בעצם מחפשת אותה ואם אני מחפשת, מן הסתם גם אמצא אז, לא עדיף לחיות כאילו אני מוארת? ועם בחירת ההעדפה הזו, נסתם הגולל על ההארה העצמית. אך, זה כבר לא נשמע כמו שזה לכאורה נשמע. מכיוון שהפסקתי לחפש את החשיכה במטרה להאיר אותה, מה שעשיתי בעצם זה להביא את התוצאה ששאפתי אליה להווה. כ א י ל ו הפכתי למוארת. כ א י ל ו אני כבר "שם". (אל תנסו את זה לבד בבית). ברגע שהפסקתי לחפש את החשיכה, המוח שלי הבין מן הסתם שאני כבר מוארת.

 

המוח לא מבדיל בין מציאות לדימיון. הוא מאד תמים. מאמין ונשען על המידע מחמשת החושים המתורגלים לבחון את המציאות הטבעית הסובבת את הגוף ומכין אותי לפעולה. ומה אני אגיד לכם, יבורך המוח הזה, היו פעמים שהוא ממש הציל אותי בתגובות מהירות ומפתיעות אך אני חייבת להודות שהיו גם פעמים שהוא חסם אותי. כלומר, מרוב שכל דבר תורגם כדבר מפחיד, התגובה האוטומטית שהמוח שידר לי זה קיפאון. זה גם פעל בכיוונים אחרים כגון, בכל פעם שהילדים לא עושים מה שאני רוצה, אני באופן אוטומטי כועסת. בכל פעם שאין מספיק כסף אני מאוכזבת. בכל פעם שאני עולה על הכביש המהיר אני בטוחה שאעשה תאונה. כל מיני "כל פעם... אני... " כאלה שהופיעו להם בצורה מאד אוטומטית. זה היה לי טבעי להרגיש ככה בפני המצבים שנקרו לפניי.

 

אז, זה יצר אצלי מבוכה לא קטנה. הצד שלי מאמא לא הפסיק ללרלר (דיבור ללא הפסקה עד שיוצר הרבה ריר בפה) ולהביע דעות נוגדות וסותרות לגבי המצב תוך יחוס לעצמי שאני אשמה בכל, אחראית על הכל ולא מבינה דבר ובטח שלא מסוגלת לזהות האם המצב באמת דורש ממני לברוח ולהתנתק או להתערב או שזה רק ניסיון העבר שלי שתומך בתרגום הזה? איך אדע עם היד המתקרבת אליי באה להכות אותי או ללטף אותי? החושים שלי אמרו איום. או האם לילדים יש כוונה באמת להכעיס אותי או שכל הילדים מותחים גבולות כי הם מבקשים להפוך לעצמאים? או האם אעשה תאונה כי אני מפחדת מתאונה (נבואה המגשימה את עצמה) ואם לא תהייה תאונה זה בגלל שאני מאד זהירה כי אני מפחדת מתאונה? איך אדע מה צפוי לי?

 

והצד של אבא שלי חזר שוב ושוב על סיסמאות הירואיות שעליי להקריב קורבנות כמו אלעזר המכבי שמת כדי להרוג את הפיל  (יעני, אני אוציא לעצמי עין כדי להוציא לך שתי עיניים?), שעליי להלחם בגבורה כמו יהודה המכבי שאמנם הפסיד בקרבות אך ניצח במלחמה ומה חייל אחד או כמה אלפים בין חיי נצח ואהבה אלוהית? לא שווה? שווה שווה. רק תגיד לי איזה קורבן עליי להקריב כדי להיות כמו ביל גייטס. ולא מה עליי לתקן בעצמי כדי שההודים לא ימותו מרעב. בחייך אבא! מה מעניין אותי כל התורות, הסיסמאות ההירואיות והמטאפורות הבלתי אפשריות בעליל? תן לי לעבור את היום בסבבה. מה ביקשתי. עזבו אותי במנוחה.

 

אך, שניהם המשיכו בשלהם עד שאני אומרת די. די. שקט. חאלס. אני לא ברומו של עולם ולא בתחתיתו. בסך הכל בן אדם. פה. באמצע. בין הדור המסור לכאורה, הציוני, הבלתי נשכח שהקים את המדינה (ההורים) ובין הדור חסר עמוד השידרה לכאורה, מפונק, ללא גבולות שמתעניין רק בעצמו (הילדים). נופלת בין הכסאות ורוצה רק לשבת בניחותא. גם אם לא בכורסא מפוארת, רק שיהיה לי מקום ישיבה. הנה. פה. באמצע. ביניכם. זהו. עכשיו אני נוכחת ואומרת שעל כולנו להגיע להידברות. ונורמאלית. כלומר, שמעתי אתכם. יופי. עכשיו, הגיע הזמן לשאול מה אני רוצה? לאן אני שואפת להגיע? האם התגובה שלי תומכת במטרה הזו? בחזון שלי? 

 

וברגע של שקט אני מאפשרת לעצמי להתחבר לקול הדממה. אני נכנסת לחניה של חנו-כה ושם כבר מסופר סיפור אחר. לא סיפור העבר שתוצאותיו ידועות ומסופר בקול רעשני והמוני אלא סיפור העתיד כפי שהחזון האנושי אומר לנו שאפשר שיהיה ומסופר על ידי קול הדממה הוא קול אור הנס. בקול הדממה אני בוחנת את הקול שלי ובודקת איך אני יכולה להביא את העתיד להווה. כלומר, להפסיק להגיב באופן הטבעי לי, המוכר והידוע על פי העבר שמוביל לתוצאות ברורות, צפויות, מחושבות בסיכויי ההיגיון המציאותי כמו החשיכה ולהתחיל ליצור על פי החזון שלי בהנחיית אור הנס. כנגד כל הסיכויים. כנגד הטבע שלי.

 

כי אני מעצם היותי אדם, מוטבעת באות קין ולכן, פועלת לפי הטבע שלי, כמו שאמרתי, בורחת ומתנתקת כשאני מרגישה חסרת אונים ומאבדת שליטה או נוטה להתערב כדי להרגיש שאני עושה משהו. לעומת זאת, כשאני דוממת, לא בורחת ולא מתערבת, אני נכנסת למצב של הרף. פסק זמן. בהרף הדממה, בין פעימה לפעימה אני מתחברת לקול הנס. כי הנס בהגדרתו הוא משהו לא טבעי. לא צפוי. לא מתוכנן ובטח שהוא לא יאומן. כלומר, אני מתעלה מעל חמשת החושים והטבע שלי (הופכת לעל טבעית? אמאל'ה) כדי לבחון את המציאות באור אחר. אור הנס. מאפשרת על ידי חיבור למצב (במקום בריחה) וחוסר התערבות (במקום להפעיל שיקול דעת) לבטא את קולי ולהתחדש.

 

אז, זה לא שאני לא מאמינה יותר לחמשת החושים שלי אלא משתמשת בכלי נוסף שאני מפתחת בעצמי כדי לבחון את המציאות מחדש. מכיוון שהמוח נשען על תשדורות, מקבל גירוי ושולח תגובה אוטומטית, כשאני מרגישה שאני נמצאת בחשיכה, אני מתחברת לאור הנס. זה הופך את הלא יאומן ליאומן. כי זה שאני לא מכירה את הדבר זה לא אומר שהוא לא מתקיים, נכון? ואז, זה כבר לא כאילו. כי כשמאמינים, זה הופך לאמיתי. זה יכול להתקיים גם אצלי.

 

חג האורים מזכיר לי שאני יכולה להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי ולהביא את העתיד להווה ולהפוך את הנס להתנסות טבעית.

 אביה הבר, מדריכה למודעות רוחנית

 

נר שביעי

נס אמיתי הוא שינוי  המצב הפנימי שבי. 

גם במציאות שלי לא חסרו לי ניסים בחיי, כן בדיוק כמו אצלך.. לכל אחד יש לפחות נס אחד בחייו. לעיתים אלו ניסים יוצאי דופן כמו נס רפואי, או הינצלות ממוות עד לקריאת מחשבות ושינוי תדרים...

 

אצלי הנס קרה פעמיים בצורה שחזרה על עצמה, בכאב, בדמעות, ובחיי בנותיי - כמו שאומרים שיעור החוזר על עצמו עד שאבין את המסר ואצור את השינוי. אז אכן הבנתי את המסר, וכאבתי אותו אך עד היום זה הפרוש שלי לנס - ואין לזולת כח  אחר לשנותו.

 

זה קרה לפני שנה – התעוררתי בבוקר ולצידי שכבה ביתי בת ה-5  שהזדחלה לה בלילה בשקט למיטתנו. הסתכלתי בה בעודה ישנה, והרהרתי לעצמי - מה עוד צריך לקרות בחיי כדי שיהיה לי מספיק זמן להיות איתה?....

 זו היתה תקופה עמוסה בעבודה אצלי - ובראשי כבר  היתה הטבעה של רגשות אשמה אמהיים שיצרו כבר באותו בוקר את החוויה הנוראית שלא איחרה לבוא.

 

השעה היתה 10.10  פתחתי שוב  קורס במודעות, אך בפעם הראשונה בחיי לא הגיעו הנשים לסדנא  והאיחור לא היה לי ברור... עמדנו שם אני ומזכירתי בוהות זו בזו מה קורה? הרי היו אמורות להופיע כאן 20 נשים לאחר הסכמה טלפונית.

 5 דקות אחרי הכל התברר- הטלפון צילצל, ומהקו השני אמרו לי להגיע מהר לאמבולנס לביה"ס – כי לביתי נקטעה אצבע בהפסקה ע"י אחת החברות שסגרה את הדלת ברזל בחצר על הזרת הקטנה של ליה הבת....

להמשך הכתבה... 

 

נר שמיני - הוא הנס הפרטי שלך. האם את יודעת ליצור ניסים בחייך? יצירת ניסים היא התחברות לאהבה, לשפע היקומי, לידיעה שהכל נמצא בהישג ידינו.

"נולדנו מתוכנתים למופת", אומרת מריאן וויליאמסון. "היתה לנו נטיה טיבעית להתמקד באהבה. היה לנו דימיון יצירתי פורה, וידענו כיצד להשתמש בו. היינו מחוברים לעולם עשיר הרבה יותר מן העולם שאליו אנו מחוברים היום - עולם קסום ורוחש ניסים"...

לימדי גם את להתמקד שמה שנכון. מתאים וראוי לך, במקום על השלילי, על המאבק, החולי, המגבלות, האשמה, הרע, המוות, על המחסור והאובדן. בואו נחזור כולנו לחיות בעולם של אהבה וניסים. חג חנוכה שמח!!

 

גם לך קרה נס? כיתבי לנו                       מעניין? שילחי לחברה

 

 

 

_______________________________________