המסע להודו

פרק  ה' : רוחניות קדושה באמצע הדרך

מאת: מתי לוביאניקר

 

 

פרק א: הלם תרבות

פרק ב': המהטמה שמור היטב

פרק ג': מציאות של סרט בדיוני

פרק ד': להיות בתוך ענן

עוד ב"הדרך למעלה:

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

 דרמסלה – מקלוד גנג'

כשאומרים דרמסלה מתכוונים למשולש: מקלוד גנג'-דרמקוט-בגסו  שלושה כפרים- מקומות ישוב המשתייכים לאזור דרמסלה כשהעיר דרמסלה נמצאת ברקע ובד"כ מבקרים בה רק לצורכי קניות ומעבר. רוב התיירים משתכנים, מבלים , לומדים במשולש הכפרי הנ"ל.

 

הגענו למקלוד גנג'  ב- 4.8 - 1700 לאחר  כשמונה שעות נסיעה בטקסי ? טקסי אמרתי?  לא לימוזינה ולא כלי רכב שנראה כמו טקסי בארץ, גם לא yellow cab.  ואן מסוג "מרוטי- סוזוקי"  מרוט ונטול קפיצים המשמש טקסי /רכב פרטי להובלת תיירים.

 

את סוג ההסעה הזו בחרנו בשימלה לאחר בירורים אצל "סוכנויות הנסיעות" שם, החל בידידנו הסוכן הצעיר שקיבל אותנו כשהגענו לשימלה המשך בבעל מסעדה שהציע גם שירותי הסעה וכלה במשרד נסיעות רשמי ששם נודע לנו כי בעונה זו  אין אוטובוס תיירים לדרמסלה ונצטרך להסתפק  באוטובוס המקומי  שנסיעתו אורכת כ-12 שעות ליליות.  לבסוף בחרנו בהצעה של "בעל המכולת" שמתחת למלון שלנו שבהחלט קטף גם את עמלתו וזימן לנסיעת שירות פרטית זו את ידידו בעל הטקסי הרשמי:   :Tourist vehicle     שיחד הם גבו 2200 רופי.

 

הדרך לדרמסלה יפהפיה  מחציתה  חולפת על פני נוף הררי וירוק של הרי ההימליה ומחציתה נוף עמק קנגרה, חלק ניכר מהדרך אנו נוסעים לצד נהר הביאס,  גם כאן הצבע השולט הוא ירוק.

 

באותו יום נסיעה לדרמסלה,  כשלצד הדרך זורם נהר הביאס, היה הכביש שוקק חיים. המוני משאיות שהפכו למשאיות נוסעים, נסעו בדרך ובתוכן המוני אנשים נשים וילדים שמחים ושרים. בנוסף להם רכבו שירות של צעירים על אופנים ואופנועים ווספות מקושטים בדגלים אדומים וצהובים. התברר לנו שזהו יום חג והמוני בית הודו באזור זה יצאו לטייל בטבע.  ראינו גם את גרסת הפיקניק ההודי בצדי הדרכים אוכלים ושותים ליד בקתת קיוסק/מסעדה או רוחצים בנהר.

 

הנהג הורידנו במרכז מקלוד-גנג'. רחוב צר מאוד שבו מנסים להידחק כל כלי הרכב ביחד ג'יפים, ריקשות, אופנועים, מכוניות פרטיות, הולכי רגל, כלבים ופרות! ברחוב יש מעבר רק לכלי רכב אחד ולכן כאשר מגיע רכב ממול (שאינו דו גלגלי), אחד משני כלי הרכב חייב לנסוע רוורס כדי לפנות מקום לזה שבא מולו. מי יסע לאחור? מהו הכלל? אין עצבים ואין צעקות, מחכים עד שמישהו מותר... לעיתים מנסים שני נהגי כלי הרכב אם אינם רחבים מאוד "לבדוק" את טיב הצבע, המראות הצדיות  האחד של השני.... הם נצמדים לדוכני הרכב ולכלי הרכב האחד של השני ו...מצליחים לעבור. גם אם זה נגמר בכיפוף מראה או שריטה בצבע.... לא נורא העיקר שעברו.

 

שמנו פעמנו  חגורים בשני התרמילים שלנו (הגדול והקטן) למלון "טיבט" שכרנו שם חדר סביר ונקי, אלא שבאותו ערב הייתה הפסקת חשמל בכל העירה, לא היו מים חמים ובבוקר גם מים זורמים לא היו. למחרת בבוקר עברנו ל"גסט- האוז" אחר גם הוא בבעלות טיבטית "אשוקה"  - שמו של קיסר/ראג'ה הודי ששלט בהודו בתקופה מוקדמת. בעלת הבית ומשפחתה שגרו במקום היו לבביים ומסבירי פנים, אחזקת המקום הייתה יעילה ושונה ממקומות אחרים, הנוף מהמרפסת הרחבה היה יפהפה בכל שעות היום וגם הלילה,החדרים נקיים מאוד.

 

היו מים זורמים באותו בוקר (כי למרבית בתי העיר יש מיכלי מים על הגג למקרים כמו הפסקות מים וחשמל) אך החשמל טרם הגיע....  מאותו יום כל שאר ימינו בהודו היו רצופים בהפסקות חשמל שנמשכו לעיתים ימים שלמים ולעיתים "רק" כמה שעות או "רק" ירידה במתח החשמלי כך שניתן להתמצא בחדר אבל לא לקרוא למשל...

 

מקלוד גנג' – עירה עם אופי אחר. שונה בתכלית השינוי מערים הודיות אחרות. בשל היותה עיר מתוירת מאוד בעיקר במערביים יש בה הכל. בנוסף לכך עירה זו היא  מקום מושבו הזמני (כבר קרוב ל-50 שנה) של הדלאי-למה, שבעת ביקורנו שהה בעיר.

 

העירה עצמה צפופה מאוד וקטנה – בסך הכל 3-4 רחובות בהם מתרכזים חנויות, דוכנים, גסטהאוזים ומלונות, בניני הקהילה של הטיבטים, מגורים ועוד.

הרחובות הצרים מלוכלכים באופן תדיר, הכבישים משובשים, אין קטע כביש אחד סלול כהלכה. בסוף היום רצוי לא לנעול סנדלים הן בשל הגשם- מונסון שפקד את העירה מידי יום ביומו בשעות אחר- הצהרים לאחר שבבוקר הייתה העיר שטופת שמש, והן בשל שאריות מזון, גללי פרות, בקבוקי פלסטיק, ובוץ הקיים שם תמיד.

כל השאר שונה! החנויות, הדוכנים, האנשים ברחוב מקרינים ייחודיות יופי ואופי. אנשים מסבירי פנים, מחייכים, אוירה נינוחה , זורמת, מלאת חיים.

 

הטיבטים הגיעו להודו כגולים חסרי כל, התארגנו במקום כקהילה ועד מהרה השתלטו על רוב העסקים במקום בעיקר חנויות, דוכנים, מלונות , גסטהאוזים, ומסעדות.

 

ההודים  הנם בעלי סוכנויות הנסיעות, מסעדות וקפה אינטרנט כמו גם נהגי ציי הרכב בעירה הריקשות ה"טקסי"  והאוטובוסים. אין במקום פושטי יד רבים אך אלו המצויים במקום – אינם טיבטים.  התרבות הטיבטית מאפשרת עבודת נשים ולכן ידן בכל החל במנהלות ובעלות "גסט-האוזים" מסעדות חנויות ודוכנים, לעומתן נשים הודיות עובדות לרוב במשק ביתן בלבד, בכפר או מקסימום בעבודות פקידות ושירות במקומות פרטיים.  אני תוהה האם בשל כך נראים העסקים הטיבטיים יפים יותר, נקיים יותר ויעילים יותר? אך על כך בפרק על הנשים בהודו.

 

מקלוד גנג' – אוירה, קורסים, שיעורים והטיבטים.

 ההלם התרבותי שלנו מהודו ובעיקר מההתייחסות לסביבה ולהתנהלות חיי היומיום מתחלפת אט אט בהשתלבות שלנו, בהכרה  בפנים האחרות שמציעה הודו.

 

אנו מביטים פנימה לתוך החיים האחרים שמציעה הודו בכלל ודרמסלה – מקלוד-גנג' והסביבה בפרט.

 

איך חיים ההודים והטיבטים את חייהם? מהי השקפתם על החיים בכלל דרך חיי היומיום, מהי התיחסותם זה לזה ולאנשים אחרים? מנין כל זה מגיע? מהי תפיסת עולמם?

 

אחרי יום יומיים, רעש הצופרים, הלכלוך ברחוב, הבניה המכוערת והצפיפות כבר לא מפריעים לי. אנו משוחחים עם האנשים, מביטים לתוך עיניהם, מקשיבים לתוכן דבריהם, הם אחרים, הם מעניינים וסתגלניים. מקבלים בחיוך ובהשלמה את חייהם. טוב להם במה שיש להם. החל בקבצנים המבקשים רק אוכל וכלה בבעלי הדוכנים והחנויות המבקשים את ידידותך ותשומת לבך למה שיש להם להציע לך.

 

הם פשוט לא שואפים להשיג יותר! לא ממון, לא תהילה, לא חיים אחרים. הם מאמינים בגלגול נשמות, ולכן יש להם עוד הרבה צורות חיים אחרים להם יזכו, הם לא ממהרים לשום מקום והכל מתנהל אצלם בשלווה ובאורך רוח.

 

היום השני שלנו במקלוד גנג' היה חיפוש ותהיה אחרי ההיצע שיש למקום לתת ואכן למדנו כי כדי להגיע לשיעור של הדלאי למה, יש להירשם במקדש לעבור בדיקות ביטחוניות (ממש כמו בארץ) ולקבל רשיון כניסה אישי. הדלאי למה נותן שני שיעורים ביום הפתוחים לקהל.

 

לאחר הרישום ביקרנו במוזיאון המתעד את שואת העם הטיבטי. בשנת 1949 פלשו הסינים לטיבט ובמסגרת הלאמה וחינוך מחדש של העם הסיני כולו, החלו  במגמה זו  בקרב העם הטיבטי כולו. הסינים ביקשו להשמיד ולחסל את כל המורשת והתרבות של העם הטיבטי, ולהפוך את כולם לסינים נאמנים למאו טסה טונג ולספר האדום. כל ספריהם, פסליהם, מקדשיהם של הטיבטים נותצו והושמדו, הטיבטים הוכרחו ללבוש את חליפות מאו הידועות ולא  הורשו להשתמש בכל סממן טיבטי תרבותי: בגדים מסורתיים,שפה, תפילות ודת.

 

הטיבטים ניסו להתנגד ונלחמו אולם הוכנעו באכזריות על ידי הצבא הסיני. הדלאי למה וחלק נכר מהעם הטיבטי שלא הסכימו לאבד את תרבותם ומורשתם גלו מרצון וברחו לנפל ולהודו.  הודו קיבלה אותם ברצון ונתנה להם מקלט ומושב קבע בדרמסלה שם קבע הדלאי –למה את מקום מושבם הזמני (כך הוא מאמין) עד לשחרור טיבט.

 

המוזיאון מתעד תמונות מהמלחמה, הגירוש, העינויים בכלא, וכן את עיקרי תוכניתו של הדלאי למה לארגון מחדש והקמה של העם הטיבטי בעת חזרתו לטיבט, אם וכאשר ינתן להם הדבר .

 

הדלאי למה

 ב-0830 בבוקר החלה נהירה גדולה של נזירים ונזירות ברחובות מקלוד לעבר המקדש לשיעור הדלאי למה.  נהרנו עם תיירים נוספים למקדש בתוך ים של צבע ארגמן (בגדי הנזירים) בדיקה בטחונית  חוזרת, ואנחנו בפנים מחפשים מקום קרוב ככל האפשר כדי לראות ולשמוע את הוד קדושתו.

  

·        שביל הארגמן בדרך למקדש

 

השטח הקרוב למקום מושבו של הדלאי למה כבר מלא בנזירים ונזירות . הכל יושבים על שטיחים וכריות שהביאו עמם. בשולים נראים גם קבוצות אנשים ונשים מכל קצווי תבל שבאו לחזות ולשמוע.

התישבנו ליד קבוצת נזירים טיבטים וקשרנו שיחה עם אחד הנזירים שהיה מסביר פנים ומחייך. שאלנו על תוכן דבריו: האם יש בשיעורים סדר כלשהוא, האם הוא חוזר על דבריו מידי יום, שבוע?  מהו נושא השיעור היום וגם מהו מסלול הלימודים של הנזירים?

 

ובכן הדלאי למה נותן כל יום שיעור אחר מתוך הפילוסופיה שלו. תוכן הדברים בכל שעור אמור להיות מקושר לשיעור הקודם ולזה שאחריו,  פילוסופית החיים של הבודהיזם מכוונת בשיעורים אלו הן לנזירים והן למאמינים פשוטים ולכן הדברים מתורגמים סימולטנית להרבה שפות.

 

מסלול הלימודים של נזיר הוא ארוך 10-3 שנים, כל אחד על פי יכולתו ורצונו. בתום הלימודים נשלחים הנזירים לעבוד בקהילה. הנזירים מתגוררים במקום ומתפרנסים מהפעלת מסעדות, חנויות, דוכני מזכרות ועוד.  אמונתם – מלאכתם אבל לא על חשבון הקהילה. הם בהחלט מעורים בקהילה, מסתובבים בעיר, יושבים ואוכלים עם כולם במסעדות, קונים בשוק, מחלקים אוכל לקבצנים ונצרכים וגם מחתימים עצומות למען רווחת הקהילה והעם הטיבטי. כמו העצומה שחתמתי עליה בערב ביושבי במסעדה במקום: עצומה של מליון אנשים מכל העולם  למתן אפשרות לדלאי למה לנאום באו"ם!.

 

השיעור מתחיל בטקס תפילה משותפת של כל הנוכחים שאותה מוביל הדלאי למה בשפה הטיבטית. חלקם מעלעלים בספרי תפילה או מחזיקים וממוללים שרשרות תפילה מיוחדות. התפילה מסתימת בשילוב ידיים בצורה מסוימת ובזריקת אורז. תוך כדי התפילה עוברים נזירים  בין הנוכחים המוציאים מאמתחתם ספלים וממלאים אותם בתה! חלקם מביאים איתם אף מיני מאפה ואוכלים.

 

התפילה והשיעור מועברים בשתי שפות טיבטית וסינית. את הסינית מנחה נזיר סיני היושב ליד הדלאי למה ומדבר מיד אחריו. בנוסף ישנם נזירים בקהל המתרגמים את השיעור סימולטנית לשפות שונות. כדי לשמוע את השפה שלך יש לקנות רדיו FM ולהתכוונן לשפה הרצויה.

 

בשיעור בו נכחנו דיבר הדלאי למה על שורש הבערות הנובעת לא רק מחוסר ידע אלא מתפיסה לא נכונה של המציאות, על שלבי הבערות ועד כמה קשה להפטר מהם, מה שגורם  סבל רב לבני האדם. על החוכמה וסוגיה, על הנתינה, על המודעות העצמת וקיומה באדם בעולמו שלו ובעולמות אחרים. לא ירדתי לסוף כוונותיו של הדלאי למה מאחר וזהו שיעור אחד ברצף שיעורי הפילוסופיה של הבודהיזם, עם זאת המעמד היה מרשים ומרגש מאוד. כבוד, הבנה, ידידות  חמלה ופתיחות אלו הם הרגשות והתובנות ששררו בקרב הקהל במקום.

 

כעבור כשעה מסיים הדלאי למה את דבריו, קם עם פמליתו, עובר על פני חלק מהקהל בדרכו החוצה ומברך ולוחץ ידיים לחלק מן האנשים העומדים בדרכו וניכר בהם כי הם מתרגשים עד דמעות מהזכות הגדולה שניתנה להם.

 

ועוד מקלוד-גנג' , בגסו ודרמקוט

מעט מסודות המטבח הטיבטי וההודי!

סנג'י – בחור טיבטי צעיר, ויש האומרים גם הספיק לשבת בכלא הסיני עד שהגיע לדרמסלה, פתח בביתו קורס לבישול טיבטי.

 

המטבח הטיבטי אינו עשיר כמו ההודי, אך סנג'י  הפופולרי מצליח למלא קורסים פעמיים ביום במשך שישה ימים בשבוע. את עיקרי המטבח הטיבטי אפשר ללמוד בשלושה שיעורים: שיעור אחד על ה"מומואים"  וה"ספרינג רולס" שיעור שני על הלחם והעוגות והשלישי – מרקים.

 

כולם אוהבים את סנג'י ואת דרך העברת השיעור , לדעתי הרבה יותר מאת התוצרים עצמם שלדעת הישראלים חסרי תיבלון. בשיעור בו השתתפתי שמרביתם היו בו ישראליות וישראלים, כבר "שפצרנו" ו"שדרגנו" את ה"מומואים" שהם בעצם  ה"פירושקי" וה"קרעפלאך" הפולנים/ישראלים : בצק ממולא בירקות, תפ"א, בשר או שוקולד, ומאודים או מטוגנים – זה כל הסיפור!

 

אבל סנג'י ה"חתיך" והחביב מעביר את השיעור עם הרבה הומור, מתבל את הסבריו במילים עבריות שהוא מכיר ומשתף את כולן/ם בחגיגה.  השיעור הוא גם שיעור אמנות כי לסנג'י מימנויות קיפול בצק במגוון צורות יפהפיות. נסיונות התלמידות/ים להגיע לרמתו רק העלתה אותו לדרגת רב-אמן!

 

לעומתו בימסן – השף ההודי עשיר במתכונים בשל הבישול ההודי העשיר והמגוון. אצלו אפשר לקחת כמה שיעורים ולא לסיים את סודות הבישול ההודי הן בשל ריבוי המתכונים, עושר התבלינים, ותחכום צורות הבישול וההגשה. הליך ההכנה והבישול ארוך ומורכב. עם זאת השיעור שלו מעייף ומיגע גם משום שתלמידיו עומדים כל הזמן ומביטים במעשיו כמו בתכנית טלויזיה – אלא שזו מסוג live-show  , וגם משום שהוא עצמו חסר הומור ועייף משהו. (ביחוד אם הגעתן לשיעור מס' 4  שלו באותו יום), אך הארוחה בתום השיעור שווה את הכל!

בפרק ו': מהרוחני לגשמי

 ______________________________

הגיבי על הכתבה

________________________________________________________