המסע להודו

פרק   ג: מציאות של סרט בדיוני

מאת: מתי לוביאניקר

 

 

פרקים קודמים:

פרק א: הלם תרבות

פרק ב': המהטמה שמור היטב

עוד ב"הדרך למעלה:

 

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

פאתי דלהי, הרכבת לשימלה - עיר הנופש ההודית.

קמנו ב – 04:30  כדי להספיק לרכבת היוצאת ב-06:00  מדלהי צפונה. צריך לקחת מרווחי זמן גדולים לבטחון שמא.. לא נמצא ריקשה ב- 05:30 בבוקר, שלא נמצא את רציף הרכבת ועוד  עכובים בלתי צפויים אחרים.

 

ב- 05:15 כבר היינו מוכנים למטה במזנון ה – German Bakery (שם נפוץ בהודו למזנון המוכר גם מאפים). הצטיידנו באוכל מוכר, לחמניות ובננות ביסקויטים ארוזים ומים מינרלים כמובן החתומים בפקק. ( וגם ניר על הפקק.- אות לכך שלא מולאו  במים מורתחים)

 

שי מסיים את החשבון ב"גסט האוז" – כמובן שהבעלים העלה את המחיר מעבר למה שהצהיר עליו במייל שקיבלתי, אבל יש לו תירוץ:  "ביקשתם מים חמים במקלחת! זה שווה עוד 50 רופי"!  (בחדר יש דוד חשמלי, אבל דיירי החדר אינם יכולים להשתמש בו כי הנתיך המאפשר הדלקת הדוד נמצא בתוך ארון נעול במסדרון!) ביום הראשון התקלחנו במים קרים כי הבנו ש"זה מה יש!" אבל למחרת אחרי יום עמוס בדלהי דרשתי מים חמים! "אין בעיה תוך 10 דקות יהיה לך". חשבתי שיביא לי דלי עם מים חמים, אבל אז הגיע נער ובצע את הפעולה הפשוטה של חבור הנתיך המתאים להדלקת  הדוד ואז הדלקתי את הדוד, ואכן תוך 10 דקות היו מים חמים.  פשוט מדהים איך שדברים מובנים מאליהם פה- בבית הופכים מסובכים ומתוחכמים שם.

 

ובכן כאשר חששתי אכן היה  - אין ריקשה ממונעת ב-05:30 בבוקר  - אבל הייתה ריקשת אופניים שנראתה לי "פעולת עבדות וניצול"  לגרור 2 אנשים עם 2 תרמילים גדולים ושניים קטנים על ריקשה כזו. אבל לא הייתה ברירה אחרת אנחנו היינו צריכים לסחוב את הציוד הזה על הגב וברגל ולא היינו מגיעים בזמן, אז דחסנו למושב שני המקומות את התרמילים עלינו עליהם  וכך עם הרגלים מחוץ לריקשה הגענו לתחנת הרכבת תוך 5 דקות.

 

איך שירדנו והעמסנו על עצמנו את התרמילים, ומי מופיע? "סוכן המכירות" לצרכי התמצאות!  חיפשנו על לוח הרכבות הידני המתעדכן מידי יום את מספר רציף הרכבת שלנו ומצאנו – כי מסתבר שהרכבת הזו יוצאת כל יום ב06:00 בבוקר רציף 2 – רכבת "מלכת ההימליה" The Himalaya Queen   אכן שם מבטיח!

 

טוב איפה רציף 2?  לא בעיה למצוא אבל הנחנו ל"סוכן" להוליכנו, והגענו לרציף תוך שתי דקות. כנראה שקריאת ההכנה למסע, טבעה בנו חשדות שווא. עלינו למחלקה הראשונה אותה הזמנו ולהפתעתנו זו הייתה חצי ריקה, מושביה רחבים ונוחים והקרון אף היה ממוזג כמובטח.  הנוספים בקרון היו כמובן תיירים ישראלים ואירופאים.

 

יצאנו לדרך בדיוק בשעה 06:00 בדיוק. הרכבות בהודו הן  כלי הרכב היחידים הנאמנים לזמן!

 

שכונות הרכבת בפאתי דלהי

השעה עדין מוקדמת, מעט חשוך, ערפילי בוקר ואפילו מעט גשם – המונסון. הבטנו החוצה וחשבנו שאולי איננו רואים היטב... נגלה לעינינו מחזה ביזארי ממש, כמו מחזה הלקוח מסרט בדיוני. ממש במרחק מטרים ספורים ממסילת הרכבת וכך לאורך כמה עשרות קילומטרים  נגלו לעינינו שכונות הרכבת של דלהי – שכונות שאינם בתים ואינם צריפים אלא אוהלים, ארגזים, יריעות ניילון, פלסטיק, לוחות פח או כל חומר אחר היכול לשמש מחסה מפני הגשם  - ואלו הם בתיהם הקבועים של חלק גדול מאוכלוסייתה של הודו. לאורך מגרשים שוממים המשמשים ל"זבל העירוני"  או בין שטחי שדה פתוחים במרחק כמעט קבוע  ישבו להם כמו "שתולים" אנשים, נשים וילדים בשעות בוקר מוקדמת זו  ועשו צורכיהם. כל אחד החזיק ביד בקבוק מים.

 

ככל שהתרחקנו מדלהי, ציפינו למצוא ערים קצת יותר צבעוניות, מסודרות, מתוכננות או נקיות, אך לא, המחזה חזר על עצמו – שכונות רכבת כמעט בכל עיר בדרך ומבני העיר נראו כמו סלאמס מגובב של מבנים עם תוספות של יריעות, לוחות פחים ואבנים, מגורי בנינים הרוסים או בנינים שבניתם טרם הסתימה וכבר התמלאו באנשים שבחרו במקום למגורי קבע.

 

הרכבת הגיעה כעבור 6 שעות נסיעה לקלקה. בקלקה החלפנו לרכבת הרים קטנה וצרה הנוסעת על מסילה צרה מיוחדת לנסיעה בהרים. הרכבת מתנשפת ומשקשקת במעלה ההר , נוסעת במהירות נמוכה ונעצרת לעיתים קרובות כי המנוע שלה רותח והמים עולים על גדותיהם, בתחנה הבאה ממלאים מים!

 

הנסיעה נינוחה והנוף משתנה לנוף הררי ומיוער. גם ברכבת זו הנסיעה אורכת כשש שעות, חלקה בתוך עננים וגשם שחדר גם לקרון.

 

 הפרק הבא: שימלה - להיות בתוך ענן

______________________________

הגיבי על הכתבה

________________________________________________________