המסע להודו

פרק ב': "המהטמה שמור היטב"

מאת: מתי לוביאניקר

 

 פרק א: הלם תרבות

עוד ב"הדרך למעלה:

 

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

 

 

 

 

 

 

המבצר האדום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קבר המהטמה גנדי

 בפרק א' היגענו להודו וחטפנו הלם תרבות ראשוני.

 

המסע המייגע לקניית כרטיסים לרכבת

 על פי המדריך (Lonely Planet ), ישנו משרד למכירת כרטיסי רכבת לתיירים בקומה השניה בתחנת הרכבת. זהו משרד ממשלתי הגובה מחירים רשמיים ומשרת  אך ורק תיירים. ההודים המתפרנסים מעמלות יעשו הכל כדי להניא את התיירים מלהגיע לאותו משרד. הם מציעים שירות מכירת כרטיסים בסוכנות פרטית שגם הוא שירות טוב אך יקר יותר מאחר והוא כולל עמלות!

 

"המשרד סגור היום", "המשרד עבר למקום אחר", "המשרד בשיפוצים", ואפילו "אין מעבר מכאן", או "היום הכניסה אסורה". אלו הם משפטים השגורים בפי אנשים העומדים על גרמי המדרגות המובילים לקומה השניה בתחנה.

 

גם אנחנו נתקלנו באדם כזה שעמד במעלה המדרגות וניסה להניא אותנו בטענה שהמשרד סגור היום, הפעם התעלמות נחושה הייתה מספיקה והגענו במהרה למשרד שגם לא היה עמוס כלל.

 

כדי לנסוע ברכבת לכל יעד עלינו למלא טפסים! טופס לכל רכבת. יש מחשבים ויש כרטוס ממוחשב אולם ניהול התשלום ושמירת המקומות נעשה באמצעות טפסים וספרים. המשרד, הפקידים שבו וניהול הפנקסים הגדולים מזכירים את השיטה הבירוקרטית של ובר, הבירוקרטיה של האנגלים מימי המנדט שכבר פסה מן העולם. בהודו היא עדין קיימת בכל מקום.

 

סיור בניו דלהי

Counat Place  - קונאט פלייס, המבצר האדום, ראג'- גאת.

החלטנו לקחת סיור של כמה שעות בניו דלהי. הסיור החל במשרד נסיעות בכיכר המרכזית בניו דלהי,  קונט פלייס.  זוהי ככר מרכזית עגולה בניו-דלהי. הכיכר בנויה משלושה מעגלים: המעגל החיצוני – אינדירה צ'וק ;

המעגל האמצעי והמעגל הפנימי - ראג'יב צ'וק (ע"ש בנה של אינדירה גנדי). הכיכר נחשבת לכיכר המרכזית, המסחרית והמודרנית ביותר של ניו דלהי.  מתוך הכיכר יוצאים כבישים רבים כמו קרני שמש.

 

על פי כל המדריכים זוהי כיכר מודרנית ויפה, יש בה חנויות גדולות יפות ומודרניות!  אכן חנויות מודרניות אך הן כאלה ביחס לדוכנים והחנויות ב"מיין בזאר", ציפינו למודרני –מערבי כמו בארץ לפחות אך- לא  רובן חנויות המזכירות חנויות משנות השישים בישראל.

 

ניתן למצוא מסעדות מפוארות ובתי מלון מפוארים בניו דלהי ובקונאט פלייס אך הם מוסתרים בתוך בניינים שחזותם די ישנה ומכוערת.  גם בכיכר מרכזית זו, ערמות זבל בכל מקום כבישים משובשים תנועה כבדה וסואנת המעלה עשן ופיח מעל ומעבר למותר.

 

בשל התנועה הכבדה יש שימוש רב  באופנועים, וספות וכאמור ריקשות, אך רובם ישנים בעלי מנועים לא מכוונים ורבים מן הרוכבים עליהם מכסים את פניהם כדי לא לשאוף את העשן.

 

הסיור כלל ביקור במבצר האדום, ג'אמה מסג'יד (מסגד) וקברו של מהטמה גנדי.

המבצר האדום  מתחם בנוי הכולל  את הארמונות שבנה שאח שאהן (אותו מנהיג מוסלמי שבנה את הטאג' מאהל עבור אשתו מומתאז) . המבצר והארמונות שנבנו בין השנים 1648-1638 הינם מבנים גדולים ומרשימים, אך לצערי אינם שמורים ומתוחזקים. הבניינים בנויים בסגנון הארכיטקטוני  המוסלמי (קשתות ופיתוחים באבן) כשמתקרבים למבנים רואים כי ציורי הקיר  והכתובות נמחקו עם הזמן והאבנים האדומות מתפוררות. כיום מתבצעות עבודות שימור במקום אולם באיטיות וללא שימוש בחומרי שימור איכותיים (קיר עתיק נצבע בצבע סיד רגיל...). במתחם מערכת סירקולטיבית של מים האמורים היו לזרום מבית מרחץ אחד לשני  ובין כל המבנים במתחם – דרך תעלות אולם כיום אין מים זורמים במערכת. מסביב למבצר  קימת והייתה תעלת מים גדולה (כמו בכל מבצר) אלא שכעת התעלה הנה מזבלה ועיסת בוץ תמידית. ממש חבל...

 

קברו של מהטמה גנדי (תמונה מימין)  נמצא בפארק שמור ויפה! יש אף לחלוץ נעליים בכניסה לגן. ההודים מכבדים את המקום והקבר תמיד מלא בפרחים כתומים ואדומים.

 

ג'אמה מסג'יד  הוא מסגד שבנה אותו "שאח שאהן" בהיותו בשלטון בשנים –1658-1644 . זמן קצר לאחר שבנה את המבצר האדום  שאליו תכנן לעבור ולהמשיך לשלוט לאחר שאשתו האהובה מומתאז מתה (עבורה הוא בנה את הטאג' מאהל, באגרה) בגד בו בנו , הדיח אותו מהשלטון והחזירו לאגרה - לטאג' מאהל, שם בילה את אחרית ימיו כלוא וחסר שליטה במבצר שהוא עצמו בנה.

 

שוב ושוב אני מזדעזעת מחוסר המודעות לסביבה ולשימור הקיים.

ניו דלהי נבנתה ונהרסה שמונה פעמים. הפעם האחרונה נבנתה  על ידי האנגלים – עיר מתוכננת עם רחובות ושדרות רחבים, למעט אזורי המגורים של עשירי ניו-דלהי, כל השאר לא מתוחזק, מוזנח ומתפורר. הביוב זורם בתעלות פתוחות ברחובות, ריח של שתן – בגלל המשתנות הציבוריות הפתוחות ממש לרחוב, ריח של גללי הפרות המסתובבות ברחובות כ"מלכות", ריח של ריקבון הזבל המצוי ברחובות ונערם בפינות הרחוב, ריח של מזון המטוגן ומתבשל ממש ברחוב למען העוברים ושבים.

מבחינתי, הגעתי להודו מעולם אחר ומה שמצאתי גרם לי לשוק תרבותי!

 

נסיעה בריקשה ממונעת – חוויה מיוחדת. הנהגים מתמצאים היטב בכבישים ובדרכי העיר, יודעים איך לחתוך ומתי לקצר, אינם כועסים האחד על השני אם חותכים אותם, למרות זאת הנסיעה בכביש היא כמו קרב מהיר . המחיר שנגבה עבור נסיעה של כמה דקות הוא בין 10 ל-30 רופי תלוי בלקוחות כמובן!

 

הנסיעה הראשונה שלנו למרחק של 5 דקות נסיעה עלתה 30 רופי – בדיוק כמה שביקש הנהג! כדי לחזור חזרה בערך אותו מרחק שילמנו אחר כך רק 10 רופי כי לא ביקשנו את ההסעה, הנהג ביקש מאתנו שנסכים להסעה... Only ten rupies!.

 

גם נהגי הריקשות רוצים להנות מעמלות. לאחר שהזמנו סיור בדלהי הלכנו לאכול  היינו אמורים לחזור לכתובת המשרד משם יצא הסיור כעבור כשעה. לקחנו ריקשה מסרנו לנהג את הכתובת והזכרנו שזה משרד נסיעות  ממשלתי שרשום עליו TDC . הנהג הבין שפנינו מועדות לסיור כלשהו ולכן לקח אותנו למשרד אחר שם הוא אמור לקבל עמלה,  אך לא בכתובת שמסרנו לו. הוא ניסה להיתמם  בהצביעו על השלט  TDC אולם מאחר וסיורנו כבר הוזמן בקשנו שיקח אותנו לכתובת שמסרנו לו מאחר והסיור יוצא תוך חמש דקות.  הנהג "הביע צער על הטעות" ולקח אותנו מיד לכתובת שמסרנו לו בראשונה. נהג חרוץ- הוא נסה...

 הפרק הבא: פאתי דלהי, הרכבת - מציאות של סרט בדיוני

  ______________________________

הגיבי על הכתבה

________________________________________________________