המסע להודו

פרק א': הלם תרבות

מאת: - מתי לוביאניקר

 

 

מתי ב"מיין באזאר"

פרקים נוספים:

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

פרק ו'

פרק ז'

פרק ח'

פרק ט'

 

 

עוד ב"הדרך למעלה:

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

כל כך הרבה קראתי על הודו, מקומות, חוויות נעימות והרבה פחות נעימות, ממי וממה להיזהר ולאן ולמי לא להתקרב עד אשר, אני מודה,  חרדתי  מעט וחשבתי האם כל העניין כדאי? אני נוסעת לטיול בכדי ליהנות לא?  הסקרנות והאתגר גברו על הכל והחלטתי שכן! הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות עם גנבים, מראות קשים: המצורעים, המתחננים, מעוותי האברים, הלכלוך והזוהמה, וגם הרבה פתיחות וראש אחר, שינסה לקלוט הכל כמו שהוא. ימים יגידו לי ואולי רק כשאחזור, אבין מה קיבלתי מהנסיעה הזו.

 

שי – בן זוגי ואני יצאנו את הארץ בטיסה לדלהי לטיול תרמילאים למשך חודש שלם למקומות ואתרים בהם מבקרים ישראלים  ואחרים בעונה זו – צפון הודו חבל הימצ'אל פרדאש.

 

ממש בטיסה ומעט לפניה קראתי חומר רב על הודו בעיקר מהאינטרנט אתרים כמו  "למטייל" , ,Far-east  ויומן מסע של בני זוג בהודו. המשפט האומר שמילים אינן יכולות לתאר או להעביר את המראות, הדהד בראשי וצפיתי לגרוע מכל כבר בשדה התעופה בניו דלהי.

 

אולם, מסתבר  שהשד לא היה נורא כל כך, התור לביקורת הדרכונים לא היה ארוך יותר מזה שבנתב"ג, התנפלות בעלי הריקשות ואחרים עלינו, כלל לא הייתה . חיכה לנו שליח המלון עם שלט של שמינו ושם המלון אותו הזמנתי מראש דרך האינטרנט.

 

עלינו מיד למכוניתו של השליח, כך שחיפוש אחר מונית נחסך מאתנו. יחד עמנו נדחסו לרכב הקטן עוד זוג מספרד שהגיע לאותו מלון. את הרכב היה צורך לדחוף על מנת להתניעו...

 

הדרך ל"מיין בזאר"  הכניסה אותנו בבת אחת לאווירת העיר דלהי.

תנועה כבדה של מכוניות, "ריקשות"- ממונעות במנוע של וספה, משאיות נוסעות בעיר בשעה 0200 בלילה כאילו היה זה אמצע היום בתל-אביב. הנהגים בדלהי "חותכים" האחד את השני "בהסכמה" כולם כמעט פוגעים, נוגעים, משפשפים זה את רכבו של האחר, צופרים ללא הפסקה כדי להזהיר! להתריע! ולא בעצבנות, לא בכדי לחנך את האחר – כי כולם נוסעים כך, זו מלחמת ההישרדות בכביש, אף אחד אינו מתעצבן על השני, לא מקלל ולא מכה והפלא ופלא גם לא מתנגש!

הנסיעה בת ארבעים הדקות משדה התעופה לעיר הייתה כמו נסיעה "ברכבת שדים" בלונה-פארק, כמו במשחק מחשב וסימולציות כביש "עתיר כלי רכב" ומבלי שכלי הרכב יפגעו ואין פוצה פה ומצפצף.

 

הגענו בשלום ל"מיין בזאר" (ר' תמונה מימין למעלה) – רחוב המזכיר את סמטאות העיר העתיקה בירושלים בשנות השישים. סמטאות צרות, שרוחבם 2-3 מ' בתים שהמרחק ביניהם בקומות העליונות  הוא מטר בלבד. מרפסת נושקת למזגן הבית השכן.

 

את החדר ב"גסט-האוז" הזמנו מהארץ דרך האינטרנט בהמלצת בננו אוהד ששהה בהודו כחצי שנה. ניתן היה גם להתרשם מתמונות החדר באתר. זה נראה אמנם פשוט אבל בסדר... רק שני לילות, חשבנו לא נורא.  ובכן מקובל בהודו לראות את החדר לפני שמחליטים לקחת , אפילו שהזמנו מראש,  אז הלכתי לראות. החדר כלל אמנם כל מה שביקשתי: מזגן ומקלחת צמודה אלא שהחדר היה: מלוכלך – כזה שלא ראה סמרטוט ומים מימיו (מלבד מה שנוזל מהמקלחת). הקירות ה"לבנים" – שחורים אפורים ומלוכלכים, הסדינים החדשים שהוחלפו זה עתה – אפורים וקרועים, המקלחת והשירותים מעופשים ושבורים. ניר טואלט אין בבתי שימוש ציבוריים או ב"גסט האוסים". צריך להביא או לקנות בחנות.

  

ועוד רמז! ההודים לעולם לא יתנו לך יד שמאל לשלום וגם לא יעבירו דבר מאכל כלשהו באותה יד!

 

 מאחר והגענו כאמור עם ידע מוקדם למה שמצפה לנו על מקומות כגון אלה הצטיידנו בכל הדרוש "לקמפינג שכזה": סדינים, ציפיות, מגבות וניר טואלט מהבית וכל שאר אביזרי ניקיון הכרחיים.... השתלבנו!?!?

 

בלובי למטה פגשנו הרבה צעירים ישראלים שספקו לנו מידע ראשוני על המקום. ביומיים הראשונים הסתפקנו במזון חטיפים סגור – כי אם החדר נראה כך איך עשוי האוכל ואיך נראה המטבח?, אח"כ עברנו בהדרגה למזונות מורתחים: צ'אי, קפה, מרק  ובהמשך עברנו למסעדות שנראו נקיות או שהומלצו ע"י הישראלים במקום.

 

בוקר יום חמישי – 31.8.03 – התוודעות לעיר ול"סוכני המכירות"

החלטנו לגשת קודם כל לקנות כרטיסי רכבת לשימלה. תחנת הרכבת של ניו-דלהי ממוקמת במרחק הליכה קצר מה"מיין בזאר". למרות היצע ה"טוקטוקים- ריקשות ממונעות, החלטנו לתור קודם כל ברגל ולהתרשם מהמראות. לאחר שתית צ'אי הודי באחת ממסעדות הגג ברחוב (רעיון מעולה המרחיק את הצפיפות, העשן, הרעש וההיטפלויות ונותן מנוחה בשעה הארוחה), יצאנו לדרך ברגל. השעה תשע בבוקר ורוב החנויות עדין סגורות לכן הרחוב עדין לא עמוס. עם זאת השיווק המסיבי  של הסוחרים, הקבצנים ומקדמי המכירות למיניהם החל. מאחר וקראנו גם על כך, למדנו כמה שיטות כדי להיפטר ממי שאינו רצוי לנו ואף שכללנו את השיטה.

 

למדנו כי המילה "צ'לו" שפירושה לך מכאן או הסתלק, די מועילה בסוף התהליך כשאין ברירה. די לא נעים לומר מילה כזו אך לעיתים אין ברירה. ילדים קטנים ואחרים הזדנבו אחרינו והתחננו לכסף. קשה לראותם כך ולכן נותנים להם כמה רופי! זו שגיאה כי מיד מצטרפים אליהם נוספים ואנו מוצאים עצמנו הולכים בין עדת ילדים מתחננים ואינם מניחים. אחרי כמה "צ'לו" והתעלמויות עזבו אותנו. מאוחר יותר למדנו איך ומתי לתת את מטבעות הרופיס שנותרו בארנק מבלי  למשוך אחרינו את כל הרחוב.

 

שיטה נוספת עבור "סוכני המכירות", נהגי הריקשה, מציעי העזרה למיניהם היא פשוט לענות להם בעברית! אחרי שני משפטים הם מבינים שאין כנראה עם מי לדבר.

 

כמובן שגם להודים שיטות חדשות ומתוחכמות משלהם. ההודים הנם "מוכרים מעולים" מזהים את הטיפוסים ומכוונים את שיטת המכירה אליהם.

-         למחפשי כיוון, תמהים, לחוצים ובוהים – מציעים עזרה מידית של ריקשה, סוכנות מכירות מצוינת, הדרכה בכיוון, חנות מתאימה, מלון מצוין וכו'.

-         ל"יודעי דבר" , סגורים והחלטיים בדבר המטרה שלהם (כמונו), הם מציעים י ד י ד ו ת 

ו-small-talk  . הם גם חביבים להפליא וסגנונם אסרטיבי ולא אגרסיבי!

 

הם מתחילים  לקשור שיחה ב"מזג האוויר" (נשאר להם משהו מהבריטים) או בשלום ידידותי בכמה שפות! , ממשיכים ב-"איך אתם מתרשמים מהודו, כמה זמן אתם כאן, מהיכן אתם?" חלקם מפגינים גם ידע אודות ישראל וגם כמה מילים בעברית. אנחנו עונים בשמחה ומעונינים להכיר אנשים חדשים ולהתערות באווירה ואז אחרי הליכה משותפת של כמה דקות, מגיע "שלב המכירה" : " אם אתם צריכים סוכנות נסיעות או מלון טוב, אני מכיר..... דוד שלי הוא בעל מלון".... וכו'.

 

השיטה הזו מזכירה לי את שיטת המכירה בחנות תכשיטים יוקרתית בישראל – שיטת חמשת השלבים אותה לומדים המוכרים בקורס מיוחד:

שלב 1: חובה להתחיל מכירה עם הלקוחות ב-small-talk  שאינו קשור כלל לתכשיטים ולמכירתם.

שלב 2: שואלים מה מוצא חן בעיני הלקוחות

שלב 3:  מציגים ללקוח ממבחר הפריטים אותם מבקש לראות

שלב 4: מוסיפים פריטים תואמים לפריט המבוקש.

שלב 5: מביאים לסגירת עסקה!

ההודים אינם צריכים קורס מכירות – הם פתחו את השיטה!

ובכן התוודענו לכמה טיפוסים מוכרים כאלה: האחד , הציג עצמו כעיתונאי והתלווה אלינו מתכנת הרכב עד ל"קונאט פלייס" Counat-Place- , שאל אותנו את השאלות הנכונות, ספר על עבודתנו, מגוריו וקשריו עם ישראלים, כשהגענו למחוז חפצנו, הדריך אותנו בידידות והסביר לנו על המקום ו- לפני שנפרדנו לשלום הציע לנו סוכנות מכירות תיירותית טובה שהוא מכיר. אמרנו לו שאנחנו כבר מסודרים, מלון, נסיעה לצפון וכו' ואז הוא אמר " יש לי דוד בדרמסלה והוא בעל מלון......

 

בשעות הצהרים נכנסנו למסעדת מלון מומלצת, שי נכנס לשירותים ופגש שם את המנקה. בעודו רוכס את מכנסיו פנה אליו המנקה והחל במכירה, שלח את שי למלון של חבר שלו ב"מיין בזאר"...

 

בהודו לא סומכים על "טיפים" השיטה היא שיטת ה"עמלות". אדם שמביא תייר למלון, חנות, סוכנות נסיעות – מקבל עמלה מידית מהמוכר גם אם הלקוח לא קנה דבר!

 

הפרק הבא: "המהטמה שמור היטב"

 ______________________________

הגיבי על הכתבה

________________________________________________________