כהיותי כלה

מאת: סילביה שמיר, מורה מוסמכת בשיטת "פאולה"

 

עוד גופנפש:

הכאב כמאהב

צמד-חמד מרכזי האנרגיה

תכנית חיים בגיל המעבר

מנופאוזה

ארבע היסודות ברומנטיקה

הצ'קרות: מרכזי האנרגיה שלנו

השפעת ביטוי רגשות על מחלת הסרטן

ממוגרפיה - חבל על הזמן?

טיפול טיבעי למחלות ילדים

השפעת התערבות פסיכולוגית על הפחתת הסיכון

 

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

 

תשעה חודשים של טירוף חושים

הריון: אור שמחה ובריאות

עיסוי בהריון

עיסוי לאם ולילד

תזונה ומתח

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

לבשתי שמלה לבנה. שמלת כלה, ולא הרגשתי כך!    

גופי ונפשי לא הרגישו בלובן אותו עטף גופי בבדי השמלה הלבנה.

גופי היה אז כבר מיוסר ועייף מהצבע הכחול שהקפיד לבוא ולהופיע עם בוא הקור, בכל חורף, ונפשי היתה עייפה מהמלחמה הפנימית אותה לחמתי עם הגיע הצבע הכחול, העוטף את קצה אצבעותיי.

 

ואיך לא? הרי כל שנה, מאז היותי בת 14, כל שנה הצטרפה אצבע נוספת "לחגיגה", חגיגת הצבע ופיתולי הגוף, מתוך הכאב.

כך הצעדתי עצמי לחופה, בשמחה מהולה בעצב, בחוסר הביטחון של הכרות עם המחר כפי שרציתי לייחל לעצמי כאשה צעירה.

 

המציאות אותה הכרתי היתה שונה, כואבת, קורעת וזועקת בנפשי פנימה על אותו מר גורלי.

שאלתי וחיפשתי את כל השאלות והתשובות בחוץ, מי יוכל לענות לי מדוע זה סבלי כה גדול ואינו מרפה?! מנין הגיע העונש הזה? מאיפה תבוא ההצלה?! המרפא?

 

כמה עצוב היה לי וכמה קשה! פניי לא יכלו להסתיר את מחול השדים אותו חוויתי, יחד עם זאת לא היתה בידי איש היכולת להבין ולקלוט את חוסר השקט שחייתי בו. כעסתי, כעסתי על כך שאין קולטים, כעסתי על כך שאין מבינים, כעסתי על עצמי, על אי היכולת שלי לבטא את מה שעובר עלי בכל רגע ורגע בו אצבעות ידיי כחולות וכואבות.

 

אותו כעס, אותה האשמה שהטלתי על סביבתי הפכו להיות האויב הכי גדול שלי.

הם הרחיקו אותי מעצמי עד כדי שיפוט עצמי והפיכת עצמי לאדם לא ראוי לאהבה, מן אדם סוג ב', מופחת בערכו לעומת האחר, בעל ידע מצומצם לעומת האחר, לא שלם פיזית לעומת האחר, מופחת סמכותיות לעומת האחר, ללא יכולת לסמוך על עצמו כדרך האחר.

 

כל אלה הכתיבו את עצם "מהותי", כפי שיצרתי אותה אני בעצמי לעצמי.

בעצם חייתי על פי דמות אותה אני בניתי וגיבשתי מתוך אותם כעסים ואותן האשמות, שכביכול היה כל כך פשוט ונח לקחת אותן ולעשות מהן דרך חיים וכפי שאכן עשיתי.

 

כך הלבשתי עצמי שמלה לבנה ולא היה בה די כדי להפריך ולהוריד ממני את אותה עוולה שעשיתי לעצמי.

שנים רבות התהלכתי כבהיותי כלה.

 

היום  לא נשאר בתוכי מהכעס ומהאימפוטנציה הרגשית שליוו אותי זמן רב כל כך. 

הם התחלפו בהבנה ובסליחה.

כן, הסליחה לעצמי על כך שאלו היו הכלים והאמצעים בהם השתמשתי, כי רק אלה היו קיימים עבורי, לא ידעתי אז שאפשר אחרת.

 

הכלים שעמדו אז לרשותי היו: אני והמחלה כלעומת תגובותיה של המשפחה למצוקות שלי, כפי שהיה ביכולתם לראות אותן ומתן העזרה בהתאם.

הייתי כשבויה בתוך עמדות החינוך שקבלתי עם כל "הצריך" למיניהם.

אני סולחת לעצמי על כך שנתתי לעצמי להיות אז, בהרגשה שלי, כשבויה, כיון שהיום נהיר לי שזו היתה בחירה שלי, לא מודעת, אך עדיין בחירה, כדי לשרוד ולזכות במה שהאמנתי אז שזהו מה שנחשב ונקרא אהבה.

 

אז כלל לא ידעתי שקיימת אהבת אדם את עצמו, שזו בעצם אהבה אמיתית, אהבה ללא תנאי, אהבה שיש בה קבלה ונתינה לעצמי וכתוצר נלווה, לזולת.

 

לכן בחרתי באותה דרך בה התנהלתי בחיים, כיצור שיונק את האהבה דרך הפצעים הפתוחים והכואבים של הגוף והנפש יחדיו.

 

מהסליחה הדרך לקבלת עצמי וללקיחת האחריות על חיי ועל הבראתי הייתה סלולה.

כמה טוב לי!

ואולי יש בכך כוח לעודד אותך הקוראת ולו במעט?!

_____________ 

סילביה שמיר, מורה מוסמכת "בשיטת פאולה", מפתחת שיטה  " לרפוי Si” –  ללמוד לשחרר כאב מתוך גלוי והתוודות למקורות ש"הולידו" הכאב והחולי, מנחה קבוצות זוגות ונישואין, מטפלת בפרחי באך, מתקשרת.

טל' 7315423 – 03 , silvia31@netvision.net.il

 

מה דעתך?    תגובות: כיתבי אלינו                          מעניין? שילחי לחברה

 

 

 

_______________________________________