שבות לגוף

פרק ד': להניק – לגמרי לא מובן מאליו

מאת דבורה לדרמן-דניאלי

 

 

פרקים קודמים:

פרק א: שבות לגוף

פרק ב': כשאת נולדת

פרק ג': הסודות הלא מדוברים

 

עוד גופנפש:

שיעור יתר בקרב נשים

התקפי זלילה

הרזיה ללא דיאטה

לרזות ללא מאמץ

אומגה 3

קריסטלים

הצבעים

טיפול על פי חמשת האלמנטים

כואב זה לא אומר שאת לא מאושרת

תרפיה רוחנית

אנרגיה ושיטות טיפול

שיטת פאולה

יוגה צחוק

בהיותי כלה

צמד-חמד מרכזי האנרגיה

תכנית חיים בגיל המעבר

מנופאוזה

ארבע היסודות ברומנטיקה

הצ'קרות: מרכזי האנרגיה שלנו

בין שני הקצוות --   נשים פמיניסטיות הרואות ב"הטפה" להנקה אויב הפמיניזם ( גורם שבסופו של דבר משעבד את האישה אל ביתה, ואל הטיפול בילדיה), לבין נשים פמיניסטיות לא פחות, הרואות בהנקה חובה אימהית ברורה ומובנת מאליה (והמספרות על ההנאה המושלמת והעילאית שבהנקה), אני נעה במקום כלשהוא באמצע. בין לבין.  

 

כאימא לשלושה ילדים הנקתי הנקה מלאה למשך תקופות ארוכות יחסית. הנקתי כי חשתי שהגוף-נפש שלי רוצה להניק. שזו דרכי האימהית. האמנתי ביכולת של הגוף שלי להעניק לתינוקות שלי את המזון הטוב ביותר. אולם, האם זה עושה אותי בהכרח לאימא טובה יותר? האם לא חשתי מתוסכלת, לעיתים, על התלות הכול-כך אינטנסיבית של התינוק שלי, בי, בגלל ההנקה?  האם לא חשתי מרוקנת, לעיתים? האם לא קנאתי באימהות שישנו כל הלילה, כשאני קמתי כל שעה וחצי להניק?

 

בשיחותיי עם נשים אני פוגשת רגשות מעורבים מאד לגבי הנקה. הדבר המפתיע ביותר הוא, שאימהות יעשו בדרך-כלל כל דבר עליו ימליץ רופא הילדים, אך גם כשהוא ימליץ  להניק חצי שנה, רבות מהן  ינטשו את ההנקה, במיוחד את ההנקה המלאה, תוך חודש חודשיים.

 

האם זה הופך אותן לאמהות רעות או מזניחות?

נושא ההנקה מקפל בתוכו "עניינים לא סגורים" ומעורערים מאד בנפש הנשית. כדי להניק אישה צריכה  להאמין שהגוף שלה  חכם מספיק, מתוחכם מספיק ויודע מספיק, כדי שיוכל להעניק לתינוק שלה את המזון לו הוא זקוק. האם זה כל כך פשוט? כל חייה לימדו אותה בדרכים גלויות וסמויות שהגוף שלה הוא מכונה פסיבית, חלשה, לא צפויה, לקויה, נוטה להיכשל, וחסרת תבונה משלה. כיצד לפתע, היא אמורה לעשות את הקפיצה הגדולה הזו, אל אמון מלא בגוף שלה, במיוחד בתקופה בה היא גם ככה לא בטוחה ביכולותיה האימהיות (במיוחד אחרי לידה ראשונה)? 

 

נשים מחונכות להתייחס לגופן ככלי משיכה, אביזר פיתוי, דרכו הן זוכות לאהבה ולתשומת לב. כיצד לפתע עליהן לוותר על "אביזר" זה, שכל כך חיוני להערכתן העצמית, ולהפכו לכלי האכלה, המנוטרל (בתפיסה החברתית-תרבותית שלנו) מהדימוי הסקסי האטרקטיבי?

 

ישנן הרבה נשים שלא זכו, ושלא זוכות, להזנה רגשית-אימהית תומכת. כשהן הופכות לאימהות הן נתבעות לגייס משאבים אין סופיים, ולהעניק מעצמן. הן נדרשות להזין ולהזין מקרבן  –  הן בצורה הכי ברורה, על ידי הכנת המזון, והן על ידי אין סוף הנתינה, הדאגה, החום וההכלה שאימא נדרשת להעניק בטיפול בילדיה. לא תמיד בן הזוג מסוגל, רוצה  או יודע כיצד להזין אותה, ופעמים רבות הוא דורש בדרכו את הזנתו שלו עצמו...   כיצד אישה במצב חסר כזה  אמורה לבחור להניק? והאם  חוויית ההנקה בהכרח תהיה עבורה הנאה מושלמת ושלמה?  האם ההנקה בהכרח תהיה בריאה לה? ואם היא תחווה מצוקה, וגופה ישדר מצוקה, האם התינוק הצמוד לחזה במשך רובו של היום, לא יחווה זאת?

 

לכן, כשתומכות הנקה ו"אמהות רצף" מדברות על המובן מאליו שבבחירה להניק, וטוענות שהענקת הידע בלבד היא התשובה לבעיות ההנקה שחוות נשים, אני מאד סקפטית. מדובר כאן בנושא הרבה יותר מורכב, כפי שאימהות ונשיות הן נושאים הרבה יותר מורכבים וטעונים.

 

הגופניות הנשית, על פי תפיסתי, נושאת בתוכה שתי תנועות מנוגדות - תנועת הנתינה וההענקה לאחר, אל מול הצורך בנתינה והענקה פנימית עצמית.

 

בתקופת ההיריון מתגלים שני כוחות אלו  בשיא עוצמתם. זוהי תקופה בה גוף חי אחד, גוף האם, מכיל בתוכו ישות נוספת. בתקופה זו האישה  צריכה לשמור על חיי תאיה שלה, התהוותם וצמיחתם, כמו גם על צמיחתו והתהוותו של האחר בתוכה. היא נעה בין כמיהה להיות אם לחיים חדשים ולהעניק עד קצותיה, לבין הצורך העמוק להתמקד בהענקה לעצמה. משימתה היא לתת חיים בלי לוותר על חייה שלה, ולכבד את מה שהיא, ואת מה שהיא מביאה עימה לעולם. רצונה של האישה איננו רצון "רוחני", ו-"אוורירי", המנותק מחומר הגוף. רצונה זורם בגופה, ובתנועת דמה, המכילה את  האוויר שהיא נושמת. לכן, על האישה לבדוק למה היא זקוקה כדי לנשום נשימה נקייה, נאמנה לעצמה ומתואמת עם צרכיה.

 

כשאישה הופכת לאם היא מוותרת על חלק מצורכי עצמה. היא נכבשת באהבה. היא-גופה הופכים משועבדים, רוב הזמן באהבה גדולה. האם היא כוח שנותן, תנועה פנימית-דמית של הענקה, נתינה, ולעיתים גם הקרבה עצמית.

 

את אוטומטיות הנתינה פוגש הכוח האחר -  הצורך לשמור ולהגן על משאביה הנפשיים, הרגשיים והגופניים של האישה. הזנה טוטאלית לא מתאפשרת ללא התמלאות מתחדשת של הגוף-נפש –נשמה, המזינים מקרבם ללא הרף. כשהאם חווה בתוכה מחסור  -  מחסור בתמיכה,  מחסור בגוף אם מזין ומרגיע עבור עצמה, מחסור באדמה נפשית בוטחת, נושאת ומכילה, או  מחסור באמון בידע של גופה, מנגנוני ההישרדות שלה מופעלים ביתר עוז ויוצרים התנגדות, גם אם לא מודעת, לתביעותיה הטוטאליות והמאיימות של משימת ההנקה.

 

חשוב להניק, כמו שחשוב להיות נוכחת כמה שיותר בחיי הילד, וחשוב להיות אימא חמה וסובלנית, וחשוב  להעניק גירויים מטפחים,. וחשוב ל...  

 

אבל,  בסופו של דבר, עומדת שם אישה  –  בשר ודם, עם ה"שק" שהיא נושאת איתה, עם מטעני עבר, רגשות, פחדים, חסכים, מחסורים, כעסים ומצוקות...  והיא צריכה למצוא את דרך האימהות שלה, עם כל אהבתה וכל מגבלותיה. זו דרך שלבטח לא תהיה מושלמת, אך ברב המקרים היא תהיה טובה מספיק, כפי שהיא, עבור ילדיה.

 

ואולי, לפני ההטפה להנקה, נדרש כאן תהליך עמוק יותר, ששם את האישה ואת צרכיה העמוקים יותר, במרכז.  תהליך כזה עשוי לכלול זיהוי אמונות יסוד הקשורות לגוף, והתייחסות למקורות ההזנה והתמיכה הפיזיים והרגשיים שברשותה.

 

זה נפלא אם האישה בוחרת להניק כשהיא שלמה, ומוזנת ביד רחבה על ידי סביבתה, אך זה הרבה פחות נפלא אם היא נגררת להניק בעקבות לחץ וציפייה חברתית, כשהיא קרועה, חצויה, חסרה ואומללה.

לפרק ה': ארכיאולוגית הגוף-נפש הנשי

____________

 ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי הינה חוקרת תחום חוויית הגופניות הנשית, מחברת הספרים "דת אישה" ו- "הרחם יודעת – עבודת רחם כהכנה להיריון ולידה", מפתחת גישת "הרחם יודעת" כהכנה רגשית-קיומית ללידה. dvoradl@gmail.com

 

 

מה דעתך?תגובות: הגיבי על הכתבה             מעניין? שילחי לחברה

   

_______________________________________