שבות לגוף

פרק ב': כשאת נולדת

מאת דבורה לדרמן-דניאלי

 

 

 

פרק א: שבות לגוף

 

 

עוד גופנפש:

שיעור יתר בקרב נשים

התקפי זלילה

הרזיה ללא דיאטה

לרזות ללא מאמץ

אומגה 3

קריסטלים

הצבעים

טיפול על פי חמשת האלמנטים

כואב זה לא אומר שאת לא מאושרת

תרפיה רוחנית

אנרגיה ושיטות טיפול

שיטת פאולה

יוגה צחוק

בהיותי כלה

צמד-חמד מרכזי האנרגיה

תכנית חיים בגיל המעבר

מנופאוזה

ארבע היסודות ברומנטיקה

הצ'קרות: מרכזי האנרגיה שלנו

כשאת נולדת  --  תהליך ההיריון והלידה כמתווה ייחודי לעבר התמרה, התהוות ויצירה מחדש.

 

ההיריון והלידה נתפסים כתופעות פונקציונאליות מאד עם מטרה ברורה אחת – להביא תינוק לעולם. הרחם הנשית נתפסת כאיבר שנועד להכיל ולגדל את התינוק, וכל שאר תפקודיה מפורשים רפואית ותרבותית כמשרתים פונקציה זו.

גישת "הרחם יודעת" מתייחסת  לרחם כחורגת הרבה מעבר להיותה איבר מתפקד. הרחם, על פי גישה זו, מכילה בתוכה את ידע יצירת החיים והתחדשותם. את נקודת ההתחלה במסע יצירה זה מלווה שאלת הבחירה בחיים במלאותם, כשבחירה זו הינה למעשה גם בחירה בחומר החיים - חומר הגוף, כלומר, הבחירה בחיים היא בחירה במלאות התחושות, מלאות החוויות, מלוא הנוכחות (ואין נוכחות מלאה שאיננה מורגשת בבשר-ודם...) ומלוא האמון בגוף הזה, שהוא אנחנו.

 

כשאנו תופסות את הרחם רק כאיבר מכיל, ככלי קיבול – אנו מצמצמות את עוצמתה. כשאנו נותנות אמון עיוור בפרוצדורות הרפואיות מבלי להקשיב גם לקול הגוף, ומבלי לקחת גם אחריות אישית, אנו מתנכרות לגוף. כשאנו מעדיפות לא לחוש את הלידה, ו-"שמישהו אחר כבר יטפל בזה ויוציא ממני את התינוק", אנו בוחרות לחיות מחוץ לגוף, מחוץ לתחושותיו, מחוץ לחווייתו המלאה ומחוץ לנתיב ההתהוות שהוא מתווה עבורנו.

 

ויש לנו את כל הסיבות המוצדקות: הלידה כואבת בטירוף, אנו פוחדות להיות חסרות אונים, אנו פוחדות שמשהו ישתבש, ו- אילו סיבות יש לנו לחוות בשלמות את הגוף? מדוע לחוות את כל תחושותיו? הגוף הנשי הסב לנו, פעמים רבות, כל-כך הרבה כאב, תסכול, או תחושות לא ברורות, לא מובנות או מערערות...  מנגנוני הדחקת התחושות, והבחירה (הלא מודעת, לרב) להשתיק קולות מסוימים הבאים מהגוף, בכלל, ומהרחם, בפרט, הם הרי כל כך ראשוניים, הגנתיים והישרדותיים...

 

ובכל זאת, לא ניתן לחיות באופן מלא מבלי לחוות באופן מלא את הגוף. כשאישה חייה מחוץ לגופה, או בניתוק מתחושות מסוימות, היא חוצה בכך את אופן התקיימותה. היא חייה כאדם חצוי. לא ניתן לשמוח באמת, להתרגש באמת, להתלהב באמת, לאהוב באמת, כשאנו חיות כהוויה חצויה. לא ניתן להרגיש "בבית" בעולם, מעוגנות בתחושת ערך ושייכות שאינה תלויה בדבר, כשאנו דוחות מעלינו חלק מהותי מעצמנו. לא ניתן לצמוח ולחיות כנשים מוגשמות וממומשות כשאנו מפורדות מה"בשר ודם" שלנו.

 

בתקופת ההיריון, הרחם, שבדרך כלל איננו מודעות לקיומה, הולכת ותופסת מקום בולט יותר (תרתי משמע) ומרכזי יותר בחיינו. לא פלא שאז לרב גם עולות תחושות פיזיות לא פשוטות, שכן שכבות הזיכרון החוויתי והתחושתי המושתקות הופכות להיות מעוררות בעקבות הגברתה של פעילות הרחם,  ועשויות להביא את תחושת הבחילה המוכרת, תחושת אי נוחות, תחושת מיאוס לא נעימה או אפילו סחרחורת ותחושת ערפול. חיים חדשים הולכים ונובטים ברחם, ומעלים איתם את שאלת חיינו שלנו. כיוצרות חיים אנו ניצבות אל מול שאלות קיומיות מהותיות: כיצד אנו יוצרות את חיינו? האם אנו בוטחות בחיים ובמה שהם מביאים עימם? האם אנו בוטחות בחומר החיים, בידע הגוף ובידע הדם? האם אנו חיות בשלמותנו בתוך גופנו? 

 

העובר גדל ואיתו גדלה גם בטננו. הטבור הופך בולט יותר ויותר ומזכיר לנו את שאלת טבור חיינו – האם אנו "מחוברות" לשורשי הווייתנו הנשיים? האם אנו נטועות באדמת רחמנו, יונקות מידע החיים העשיר והמזין הנובע ממנה, או שאנו חיות כתלושות וכעקורות מבסיסנו, מנותקות מ"טבור" נשמתנו?

כשמגיעה שעת הלידה, ומגיעה שעתם של החיים החדשים שטופחו בתוך הרחם להיוולד אל העולם, השאלות כולן הולכות ומתעצמות ביתר שאת, תובעות, בשפתו של הגוף, את נוכחותנו, כשהכאבים הולכים ומתעצמים.  עד כמה אנו מאפשרות לחיים לפתוח בנו? עד כמה הגוף, המבטא אותנו, מפוחד ומכווץ? עד כמה נרשה לכוח החיים הפותח שבשרירי הרחם לפעול את פעולתו בחופשיות? 

 

שאלות אלו אינן חיות במודעותינו החיצונית, אלא בתודעה הרחמית הפנימית העמוקה השוכנת ברקמותינו, והן מהדהדות בנו עם כל התכווצות, תרות אחר התשובה שתענה במעמקינו.

 

כשאנו בורחות מהכאב, מנסות לשתק תחושות הבאות מהרחם, ומתייחסות לתהליך הלידה הגופני כתהליך טכני ומכני בלבד, אשר ניתן לתמרן אותו, לתפעל אותו או לעקוף אותו על פי העדפותינו, אנו מחמיצות את משמעויות העומק רבות עוצמה של תהליך הלידה, ואת אפשרויות היצירה מחדש המגולמות בתוכו והמתגלמות דרכו.

 

פתיחת ציריה של דלת הרחם מהדהדת בכל שכבות התקיימותנו, ופותחת בנו שערים שהיו נעולים עד כה. חומרי-נשמה שגודלו וטופחו לכדי מבני אישיות חדשים, תכונות וכוחות נפש שהתהוו וספגו את פוטנציאל המימוש ברחם - כל אלה הולכים ומשתחררים דרך הדלתות הדמיות הפעורות, יחד עם השתחררותו של התינוק, נדחפים ודוחפים אל עבר תעלת הלידה (איזור הדמדומים שבין מחשכיה המוגנים של הרחם לבין האזורים החשופים שמחוצה לה).

 

וכאן כוח החיים מתגלה בשיא עוצמתו, באינטנסיביות אדירה, בתנועת הפריצה וההעזה ללדת ולהיוולד. מחסומים מוסרים, סכרים נפרצים, אדמת ישותנו רועדת, מתהפכת, נסדקת, נפערת ומשתנה, כשתינוקנו נולד מתוכנו ואיתו נולדות אפשרויות התממשויותינו והזדמנויות היצירה מחדש של עצמנו.

 

ואנו מדממות את דם הלידה המשותף, של התינוק ושל עצמיותינו החדשה, שגם היא, רק בראשית דרכה – רכה, מבקשת הזנה  וזקוקה להגנה.  בניגוד לתינוקנו, איננו מצופות לתת לה שם. איננו מצופות להיות מודעות לקיומה או לדאוג לטיפוחה. ובכל זאת, אם חווינו את מלוא האינטנסיביות  של תהליך אדיר המימדים שהתרחש בגופנו, אם היינו נוכחות ולא מורדמות, ישנו סיכוי גדול יותר שהתחושות החזקות כל כך יחזרו ויהדהדו בנו, לא יתנו לנו לשכוח, ולא יתנו לנו להתכחש למה שהתרחש שם, בזמן הלידה. אם היינו שם, חוות את הכאב, את הפחד שהוא מעורר, את ההליכה אל מעבר לו  ואת בקיעתם של החיים במלוא עוזם מתוכנו, יהיה הרבה יותר קשה להתעלם מהחוזק מעורר ההערצה של גופנו, מעוצמתה הפלאית של רחמנו וממתנותיה הנדיבות המלוות אותנו בעקבותיה של הלידה.

 

הפרק הבא הסודות הלא מדוברים

____________

 ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי הינה חוקרת תחום חוויית הגופניות הנשית, מחברת הספרים "דת אישה" ו- "הרחם יודעת – עבודת רחם כהכנה להיריון ולידה", מפתחת גישת "הרחם יודעת" כהכנה רגשית-קיומית ללידה. dvoradl@gmail.com

 

מה דעתך?תגובות: הגיבי על הכתבה             מעניין? שילחי לחברה

   

_______________________________________