שבות לגוף

פרק א': שבות לגוף

מאת דבורה לדרמן-דניאלי

 

הפרקים הבאים בסידרת הכתבות "שבות לגוף":

פרק ב: כשאת נולדת

פרק ג': הסודות הלא מדוברים

פרק ד': להיניק - לא מובן מאליו

פרק ה': ארכיאולוגית הגוף-נפש הנשי

 

 

עוד גופנפש:

שיעור יתר בקרב נשים

התקפי זלילה

הרזיה ללא דיאטה

לרזות ללא מאמץ

אומגה 3

קריסטלים

הצבעים

טיפול על פי חמשת האלמנטים

כואב זה לא אומר שאת לא מאושרת

תרפיה רוחנית

אנרגיה ושיטות טיפול

שיטת פאולה

יוגה צחוק

בהיותי כלה

צמד-חמד מרכזי האנרגיה

תכנית חיים בגיל המעבר

מנופאוזה

ארבע היסודות ברומנטיקה

הצ'קרות: מרכזי האנרגיה שלנו

"אנו הרי לא נולדות נשים, אנו לומדות להיות נשים", פסקה בביטחון המרצה שלי ללימודים פמיניסטיים, כשהיא מצטטת את טענתה של הפילוסופית סימון דה בבואר,  ואני זזתי באי נוחות על הכיסא...

להשתחרר כאישה, היא ניסתה ללמד אותי, משמעו לערער מכל וכל על ההתייחסות לנשיות כמהות, ולחקור אותה בקונטקסט של הגדרות חברתיות מגדריות, ומאבקי כוח בין המינים.

 

לא יכולתי לקבל את הגישה האקדמית המקובלת הזו.  נולדתי אישה – אני מתקיימת בגוף נקבי, בעל וואגינה, שדיים ורחם.  אני נחדרת ולא חודרת, הגוף שלי יודע ליצור חיים חדשים, לגדל אותם וללדת אותם.  הגוף שלי נע אחרת, חש אחרת ונוגע אחרת בעולם...  כיצד אפשר לצמצם הכול לתהליך של הגדרות חברתיות-פוליטיות???

 

מצד שני, הבנתי מהיכן באה הרתיעה הגדולה מלדבר על מהות נשית. הרי בשמה דיכאו נשים והשתיקו את קולן במשך דורות על גבי דורות. הגוף הנשי נוצל, נאנס ודוכא, ועדיין זוכה להתייחסות כאל חפץ לשימושם של אחרים.

האישה מאז ומתמיד זוהתה עם הגופניות ודוכאה דרך הגוף, ולכן המאמץ הפמיניסטי התרכז בעיקרו בהתנערות מהגוף, אשר נתפס כחומר נחות, שולי, פסיבי, משעבד וחסר תבונה.

 

אבל מי כמו האישה יודע כמה גופה מדבר אותה... וכיצד ברגעים הגנוזים, הנסתרים, בהם היא אמיתית וכנה עם עצמה, נטולת מסיכות ומגננות, גופה משקף לה את רגשותיה, כמיהותיה ופחדיה העמוקים ביותר. מי כמו האישה יודע כמה היא מחלישה את נפשה כשהיא מסרבת לשמוע את אותותיו של גופה. ומי כמוה יודע כמה עוצמה יוקדת עולה מתוך גופה, כשהיא יולדת, ממש כבוראת העולם עצמה, אדם חדש לעולם.

 

בוויכוח שניהלתי עם אותה מרצה היא אמרה לבסוף, מתרצה: "או קיי, נניח שיש מהות מסוימת, נניח שיש תוכן גופני מסוים, אמת נשית מסוימת – הרי אין לנו את השפה האותנטית לתאר ולבטא אותה. מחשבותינו וחוויותינו כלואות בתוך שפה זכרית מניפולטיבית...  נשאר לנו רק לחשוף את השקרי, את הכולא ואת המשעבד, וכך לשחרר את עצמנו לחופשי..."

 

"לחופשי לאן?" רציתי לשאול. אם אני מתנכרת לגוף שלי, מה שווה החופש שלי? אני נותרת כלואה בתור ניכור עצמי וחוסר משמעות. אני נלחמת כדי שתרבות זכרית לא תדכא אותי, אך אני מדכאת חלק גדול מעצמי במו ידיי ה"משוחררות...".

 

אבל ידעתי שהיא צדקה בטיעון אחד: חסרה לנו השפה לדבר את עצמנו. חסרים לנו המושגים וחסרות המילים המדויקות שיבטאו את ידע גופנו, את דרך התייחסותו ואת דרך התנהלותו בעולם.  יש כל כך הרבה תהליכים וחוויות שאין לנו  שפה מדויקת לתאר אותם. עולם גופני-נפשי-נשמתי שלם נותר מושתק ולוט בערפל...

 

אני לא בלשנית ואני לא בקיאה ברזי הבלשנות והשפה, לכן אני, אומנם, משתמשת במילים הקיימות, אך מנסה לרקום דרכן מארג תובנות שיסייע לתאר את ההוויה והחוויה הגופנית הנשית לעומקה, עם החוכמה, התבונה, הכוח והעוצמה האדירים שיש בה.

 

ספריי, מאמריי, וגם הטור הנוכחי, הם הניסיון שלי לשרטט קווים מנחים ולצעוד עוד ועוד צעדים (גם אם הם מעגליים ספירליים, ולאו דווקא ישרים) אל עבר יצירתו של מארג נשי אותנטי זה.

 

כולי תקווה שהנכתב כאן יסייע לכן, הקוראות, להתקרב לחוויית הגוף ולתמוך בה במקומות בהם הכוחות החיצוניים והפנימיים אינם מעוניינים או יודעים לעשות זאת.

 

קריאה מעשירה ומעצימה...

 

דבורה לדרמן-דניאלי.

 

לפרק ב: כשאת נולדת

_____________-

 ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי הינה חוקרת תחום חוויית הגופניות הנשית, מחברת הספרים "דת אישה" ו- "הרחם יודעת – עבודת רחם כהכנה להיריון ולידה", מפתחת גישת "הרחם יודעת" כהכנה רגשית-קיומית ללידה. dvoradl@gmail.com

 

מה דעתך?תגובות: הגיבי על הכתבה             מעניין? שילחי לחברה

   

_______________________________________