אני,  משפחתי וחיות אחרות  – מחוויותיה של אם צעירה

 

7. ארוחה עסקית

מאת:   נירית צוק - עיתונאית,  M.A בספרות.    

פרקים קודמים:

פרק מס. 1

פרק מס. 2

פרק מס. 3

פרק מס. 4

פרק מס. 5

פרק מס. 6

 

עוד ב"הדרך למעלה":

 האם יש לי תקווה לעתיד?

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

ערב אחד שאל אותי בעלי: "רוצה לבוא איתי לארוחה עסקית?"

"ודאי שאני רוצה", השבתי בהתלהבות, "אמור יום ושעה ואני מתייצבת".

האמת היא שכבר מזמן רציתי לשנות אווירה ולו גם ליום אחד. אני,כמו רוב האימהות (לפחות אלו שאני מכירה) חיה בשגרה יום-יומית. מדי יום בשעה 15:30 אני לובשת את בגדי העבודה שלי, הווה אומר: לובשת ג’ינס וטריקו ונועלת נעליים נוחות. בשעה 15:40 (תודו שאני זריזה) אני יוצאת מהבית ואוספת את הילדים מהגנים. השלב שלאחר מכן הוא התכנית האומנותית: פעם אנחנו הולכים לגינה, פעם לג’ימבורי, פעם לקניון וחוזר חלילה.

ואין זה משנה היכן אנו נמצאים היות והתפאורה משתנה אבל הטקסטים קבועים.

 

יושבות מספר אימהות (בדרך-כלל עם מספר כפול של ילדים) ומחליפות ביניהן  מידע בסיסי:

מה הילד עשה בגן, אלו תעלולים הוא מעולל ואלו חוכמות הוא השמיע לאחרונה. נשמע מוכר, לא?

 

בקיצור, פגישת עסקים נשמעה לי אווירה חלופית מתאימה ומגוונת .דמיינתי עצמי לבושה לבוש אלגנטי, מטופפת קלות על נעלי עקב ומשוחחת על נושאים שברומו של עולם (תפישתו של סדאם חוסיין, למשל). מרוב התלהבות לקראת האירוע המרגש התאמנתי מדי יום על השחזת האנגלית שלי. אפילו הפרזתי בהתלהבותי והתאמנתי מול הראי בשתיית כוס תה בדיוק כפי שהנסיכה דיאנה נהגה לשתות. כלומר: ארבע אצבעות יד ימין אוחזות בכוס בעדינות רבה והזרת ישרה, מורה כלפי מעלה. יחי החיים הטובים!

 

  יום הפגישה הגיע ואני הייתי ממש נרגשת. כל אותו היום דיברתי עם עצמי אנגלית וחייכתי לכולם חיוכים מנומסים. חיכיתי בקוצר רוח לפגישה המובטחת אבל הזמן, כאילו להרגיז, עבר בעצלתיים. עבדתי, קראתי, סידרתי, כיבסתי אבל הזמן סרב בעקשנות לזוז. מרוב ייאוש הספקתי אפילו לעשות את כל הסידורים שאני תמיד מתחמקת מהם (דואר,עירייה וכדומה).

 

בסופו של דבר הגיע מועד הפגישה הנכספת. בעלי ואני, חגיגיים ומבושמים, הגענו למסעדה  ידועה ופגשנו שם שלושה גברים רציניים לבושים בחליפות עסקים מחויטות ומהודרות.

עשינו הכרות רשמית, שתינו יין, שוחחנו.

בשלב מסוים פנה אלי אחד הגברים ושאל: "במה את עוסקת?"

"אני עיתונאית", השבתי.

"אה", הוא גילה התעניינות, "באיזה תחום?"

"בעיקר בנושאי משפחה", עניתי.

"איזה יופי", אמר אחד מהם והוסיף: "אשתי בהריון".

"מזל-טוב", אמרתי, "באיזה שבוע היא?"

"שבוע 37 ",הוא ענה בגאווה.

"ואו, היא בשלב מתקדם", אבחנתי.

"אשתי ילדה לפני חודשיים", אמר השני.

"מה אתה אומר?", אמרו כולם פה אחד ואני התבוננתי בהם בתדהמה: ’כאילו, מה, הם לא משוחחים זה עם זה?"

"הילדות שלי כבר גדולות", אמר המנכ"ל בנוסטלגיה, "אבל כשהן היו קטנות..."

וכך נעלמה לה האווירה העסקית ושלושה גברים רציניים בחליפות מהודרות ישבו ושוחחו בהתלהבות גדולה על ילדיהם.

 

ואני? אני לא האמנתי שזה קורה לי. התלבשתי, התכוננתי, התלהבתי וכמו באיזו קומדיה (ולא מוצלחת במיוחד) מצאתי עצמי יושבת ערב שלם ומדברת על... הילדים: מה הם היו עושים בגן, אלו חוכמות הם נהגו להשמיע ואלו תעלולים הם עוללו ועדיין מעוללים.

  

כשחזרנו הביתה אמר לי בעלי: "איזה ערב נחמד היה. ממש נהניתי. סוף-סוף היה גיוון כלשהו בנושאי השיחה.סוף-סוף אנשים דיברו על עניינים קצת יותר אישיים ולא רק על ענייני עבודה".

"כן", מלמלתי, "ערב מרתק".

 

 

יש לכם רעיונות כיצד ניתן להחליף אווירה ולבלות בצורה קצת שונה?

 

 

_____________________________

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

______________________________________________