אני,  משפחתי וחיות אחרות  – מחוויותיה של אם צעירה

 

6. שותפה בלתי צפויה

מאת:   נירית צוק - עיתונאית,  M.A בספרות.    

פרקים קודמים:

פרק מס. 1

פרק מס. 2

פרק מס. 3

פרק מס. 4

פרק מס. 5

 

עוד ב"הדרך למעלה":

 האם יש לי תקווה לעתיד?

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

 ערב אחד, לאחר שהילדים נרדמו ושקט (זמני) השתרר בבית, אמרתי לבעלי: "אני נוסעת".

"לאן?", הוא תהה.

"היעד אינו משנה", השבתי, "אני זקוקה לחופשה".

"מה קרה לך פתאום?", הוא התעניין.

"כבר זמן רב שאני רוצה לנסוע ", אמרתי, "אני מפנטזת על שינה רצופה במשך לילה שלם, על קריאת ספר שאינו מספר על חוויותיו של "פליקס" הארנב ועל צפייה בטלוויזיה בערוץ נוסף מלבד "הופ" (למרות שאליק ובליק דווקא משעשעים למדי ו"מרגלית הבלשית" כמעט שוות ערך למותחן של פליני)".

"אם אלו הפנטזיות שלך מצבך בהחלט לא טוב", לגלג בעלי, "את באמת חייבת לנסוע ואני אשמח להצטרף אלייך. אומנם הפנטזיות שלי שונות... ", הוא הוסיף וצחק בהתלהבות (שהייתה מוגזמת מדי לטעמי),"אבל גם אני זקוק לחופש".

"יופי,אז ניסע", התלהבתי, כשלפתע נזכרתי ששני הילדים שישנים שם בחדר הם ילדינו, "נראה לי שתהיה לנו בעיה קלה", אמרתי.

"איזו בעיה יכולה להיות?", הוא תהה, "את רוצה לנסוע, אני רוצה לנסוע, אז נוסעים".

"אבל איך נתארגן?", שאלתי אותו, "מה נעשה עם הילדים?"

"אל תהיי מוטרדת", השיב, אופטימי כדרכו, "אמך תשמח לעזור".

 

למחרת בבוקר צלצלתי לאימי.

"אימא, אנחנו נוסעים לחופשה", בישרתי לה בהתלהבות את הבשורה.

"יופי", השתתפה אימי בשמחתי, "חופשה משפחתית היא דבר נהדר".

"מה פתאום חופשה משפחתית?", תמהתי, "אני מדברת אתך על חופשה זוגית. רק אני והוא בצימר בודד למשך שני לילות".

"אה", הצטנן קולה של אימי, "ומה תעשי עם הילדים?".

"רציתי לבקש ממך שתשמרי עליהם", אמרתי.

"אני לא יכולה", היא השיבה.

"את אפילו לא שאלת אותי באלו תאריכים מדובר", נזפתי בה.

"טוב", היא נאנחה ושאלה: "באלו תאריכים מדובר ?".

"מדובר בסוף השבוע הזה", אמרתי.

"אני לא יכולה", היא ענתה.

 

בערב, כשבעלי שב הביתה, סיפרתי לו את תוכן שיחת הטלפון. כנראה שנשמעתי ממש מיואשת כי בסוף הדיווח הוא אמר: "את יודעת מה, סעי לחופשה לבד. אני אשמור על הילדים".

"אבל רצינו לנסוע יחד", הזכרתי לו.

"לא חשוב", הוא ענה, "הפעם אני מוותר. את סעי ותיהני. נראה לי שאת זקוקה לחופשה הרבה יותר ממני".

"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב", היססתי.

"איך שאת מרגישה", הוא אמר.

תהיתי לרגע קט כיצד אני מרגישה ומיד צלצלתי לאחותי.

 

 "רוצה לבוא איתי לאילת?", שאלתי אותה.

"אילת?", היא תהתה ושאלה בטון סרקסטי: "מדוע לא לונדון?"

"נו, באמת, תהיי רצינית", גערתי בה, "אני רוצה לנסוע לחופשה ואני מציעה לך להצטרף אלי".

"אצטרף אלייך בשמחה", היא ענתה, ואני לרגע קט כבר הספקתי לדמיין עצמי שוחה בבריכת המלון, "אבל רק אחרי שיסתיים הסימסטר. עד אז אני חייבת ללמוד".

"היא לא יכולה לבוא", דיווחתי לבעלי בצער.

"אין דבר", הוא ניחם אותי, "נסי למצוא שותפה אחרת".

צלצלתי לחברות, ידידות, אפילו צלצלתי לכמה מכרות מימי הצבא. לצערי, אף לא אחת מהן התפתתה לבוא איתי.

 

לאחר שיחת הטלפון האחרונה התיישבתי בסלון, בהיתי בתקרה והרגשתי מובסת. בעודי נפרדת לשלום מהחופשה המיוחלת הגיעה בתי ונעמדה לידי.

"אימא, את עצובה?", היא שאלה.

"קצת", הודיתי.

"את יכולה לנסוע איתי", היא הציעה.

לא היה לי נעים להסביר לילדה שהרעיון היה להיות לבד, כלומר להיות בלעדיה ובלעדי אחיה, ולכן לא נותר לי אלא לשאול אותה בנימוס: "לאן את מציעה שניסע, חמודה?".

"לסבתא", היא ענתה.

"לאן?", תמהתי.

"לאימא שלך", היא הסבירה לי בטון פדגוגי והוסיפה בניסיון לשכנע אותי: "סבתא תסכים שנישן אצלה לילה אחד ולנו יהיה כיף".

"ומה נעשה שם?", שאלתי אותה משועשעת.

"נאכל פופקורן, נראה סרטי וידאו ונשחק בבובות שלי", היא ענתה.

הנטייה הראשונית שלי הייתה ללטף את ראשה, לחייך ולסרב. ’שאני אסע לישון אצל הורי’, חשבתי, ’ מה אני השתגעתי? כבר שנים שאני לא ישנה שם’. אבל משהו עצר בעדי. אולי היה זה הייאוש, אולי פתאום הבנתי שהחלום שלי יכול להתממש (בתנאים קצת פחות נוחים ועם שותפה שלא תכננתי) ואולי רגישותה של בתי נגעה ללבי. בכל מקרה, נסענו. והיה ממש כיף.

  

מהו, לדעתכם, "זמן איכות" מומלץ לבילוי עם הילדים?

(יום שלם בו ההורה והילד נמצאים יחד ויכולים לשלב את עיסוקיהם השונים או שעות ספציפיות המוקדשות אך ורק לילדים?)

 

 

_____________________________

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

_______________________________________________