אני,  משפחתי וחיות אחרות  – מחוויותיה של אם צעירה

 

5. " הבליין"

מאת:   נירית צוק - עיתונאית,  M.A בספרות.    

פרקים קודמים:

פרק מס. 1

פרק מס. 2

פרק מס. 3

פרק מס. 4

 

עוד ב"הדרך למעלה":

 האם יש לי תקווה לעתיד?

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

 היה זה יום שבת בצהרים. הילדים ישנו, לשם שינוי, ואני שכבתי בנינוחות במיטה וקראתי כתבה מרתקת. הכתבה שכותרתה "נשים מסרסות - נהרסות", עסקה בנשים שתלטניות שאינן מאפשרות לבעלים שלהן חופש פעולה. "נשים אלו", כך נכתב בכתבה, "מסרסות את בעליהן תוך שהן נוטלות על עצמן, בלי ידיעתן, סיכון אדיר. רוב הגברים, שנמצאים במערכת יחסים הרסנית כזו,  מתמרדים בשלב זה או אחר. חלקם עוזבים הבית, חלקם בוגדים בנשים שלהם וחלקם מעוללים רעות חולות אחרות".

 

      כמעט סיימתי לקרוא את הכתבה כשלפתע הגיח בעלי. הוא הביט בי בריכוז ואז שאל  בנונשלנטיות: "מה את עושה ?"

"קוראת כתבה", עניתי.

"אה. מעניין?"

"כן ".

"יופי, אז הכל בסדר?"

כבר לפני זמן רב למדתי שכאשר בעלי מנסה ליצור בינינו אווירה של שיחה טריוויאלית סימן שהוא רוצה לומר לי משהו חשוב.

"מה קורה?", שאלתי אותו בקול מעודד.

"תגידי", אמר וכחכח בגרונו, "אכפת לך אם אצא לבד הערב?"

"תצא?", שאלתי בקול עוין, "לאן תצא?".

"ככה סתם, אצא לשתות משהו עם חברים", ענה והביט בי תוך שהוא בוחן את תגובתי.

 

           האמת היא שרציתי להגיב בצורה חריפה ולומר משהו כמו: "נראה לך הגיוני שתצא לבלות לבד??? לא מספיק שאתה חוזר מאוחר מהעבודה ואני נמצאת כל היום עם הילדים? מה זה, אני אמורה לטפל בהם לבד גם בערב? גם כך אני בקושי רואה אותך אז איך אתה בכלל מעיז לבקש ממני דבר כזה?!", אני לא מתחייבת שאלו היו המשפטים שהייתי אומרת לו מילה במילה, אבל משהו בסגנון הזה ודאי וודאי שהייתי אומרת. ובכן, שינסתי את מותני והתכוננתי נפשית לשאת את המונולוג הארוך ברגש ובדרמטיות הראויים לו כשלפתע נתקלה עיני בכתבה שקראתי קודם (זאת על נשים מסרסות, זוכרים?).

 

        ’אוי לא’, חשבתי,’ אני מתנהגת בדיוק כמו אישה מסרסת, עלי לשנות את התנהגותי ומיד!’. וכך מצאתי עצמי, באופן מפתיע, בולעת את רוקי, מרגיעה את רוח הקרב שאחזה בי ואומרת לבעלי בקול הכי רגוע שהצלחתי להפיק מגרוני: "בסדר, תצא לבד, אין בעיה". בעלי נראה מופתע אך כמי ששרת בצבא כ- "ג’ובניק" ושנים היה נאמן לפתגם: "אם נותנים לך - תיקח, אם מרביצים לך -תברח", הוא ידע שעדיף שלא יאמר דבר. לכן הוא חייך אלי ומיד רץ והתקשר לחבריו כדי לתכנן את  ה-"יציאה ".

 

       האזנתי לשיחות הטלפון שלהם, וזה היה דיי מעניין. בניגוד אלי ולחברותי,  בעלי ובני שיחו לא בזבזו זמן על נושאים מיותרים, כמו: מה שלומך, מה שלום הילדים, כיצד עבר יומך וכדומה, אלא ניגשו מיד לשלושת העיקרים, הווה אומר לשלושת הנושאים החשובים: מתי יוצאים (אחת עשרה), לאן (פאב בת"א, אלא מה) ומי מביא את האוטו (הנושא עדיין לא הוחלט סופית ).

 

       בשעה עשר החל בעלי להתארגן לקראת הבילוי. הבטתי בו כשהוא מתגלח,

מתלבש, מתבשם, מסתרק והתחלתי להצטער על תגובתי המהירה.

’לא חשוב’, ניחמתי את עצמי,’ גם אני איהנה. אצפה בטלוויזיה, אקרא ספר ואהיה קצת לבד ’.

 

           בשעה עשר ושלושים יצא בעלי מהבית. בשעה עשר שלושים וחמש הצטערתי לחלוטין על שאני קונה מגזינים מטופשים ועוד טורחת לקרוא את הכתבות הכתובות בהם. ניסיתי לצפות בטלוויזיה אבל לא הייתה תוכנית מעניינת, ניסיתי לקרוא ספר אבל לא הצלחתי להתרכז. היה לי כל-כך משעמם שכמעט והערתי את הילדים. וכשהבנתי לאיזו רמה הידרדרתי החלטתי ללכת לישון.

 

        באמצע הלילה גיליתי את בעלי ישן במיטה לידי.

חיבקתי אותו בהתלהבות, נישקתי אותו, אמרתי לו שהתגעגעתי אליו וסיפרתי לו עד כמה הרגשתי בודדה.

"איך היה הבילוי שלך?", שאלתי לבסוף.

"האמת", הוא אמר, "לא היה משהו. הייתי עייף והיה דיי משעמם. אבל לאור התגובה שלך נראה לי שאצא גם בשבוע הבא...שמעת על איזה פאב מעניין?! ".

 

 

מה דעתכם על בילוי לילי נפרד של בני זוג עם חברים וחברות?

  

 

_____________________________

תגובה:

רצוי, מומלץ, חובה!!!

יפה.

 

 

 

 

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

________________________________________________________