יופי ללא דופי?

מאת  נילי רעם, יועצת לתקשורת לא מילולית, מרצה ומנחה סדנאות

מחברת הספר "גברים ונשים מעבר למילים" בהוצאת ידיעות אחרונות 2001

 

דימוי הגוף ואורח חיים

עוד ב"הדרך למעלה:

 ארכיון מאמרים

  בריאות

 כל הטיפים

  סגנון חיים

  יעוץ

  כיתבי לנו

"הדברים היפים יפים הם מכוח היפה"

סוקרטס

 

כולנו רוצים להראות טוב יותר, להיות יפים יותר.  יופי נחשב למעלה המקנה  יתרונות ניכרים. מחקרים מעלים שאמהות מבלות עם ילדיהן היפים זמן רב יותר, מורים נוטים ציונים טובים יותר לילדים יפים ומצפים מהם להיות בעלי תכונות חיוביות יותר. אם אתם יפים יש לכם סיכוי טוב יותר לשכנע את השוטר לוותר על הרפורט  ויש להניח שתזכו ליחס טוב יותר מנותני שירות,  להזדמנויות רבות יותר, למשרות טובות יותר וגם למשכורות גבוהות יותר.  בקיצור – היופי פותח דלתות ומשמן את מסלולי  החיים של מי שניחנו בו.

 

האם היפים הם גם המאושרים?  אולי, אבל לא במידה שהיינו מצפים שיהיו,  בהתחשב בכל היתרונות שיש להם. על השאלה מהו הקריטריון ליופי וכיצד  נקבע אידיאל היופי  אין תשובה מוחלטת.

 

לטענת הסוציולוגים  אידיאל היופי בכל תקופה משתנה בהשפעתן של תמורות  פוליטיות, חברתיות או כלכליות באותה עת .  לעומת זאת הגישה הביולוגית  גורסת שמי שמקרין  איכויות גנטיות טובות נתפש בעינינו כ"יפה" או כמושך, שכן המשיכה המינית מונעת על ידי אינסטינקטים ביולוגיים-אבולוציונים.  קיומה של גירסה אוניברסלית ליופי  היא אחת הטענות שמביאים הטוענים לתפישת יופי המוכתבת על ידי האבולוציה ולא על ידי החברה.  לפי טענה זו, כאשר אישה מתבוננת בגבר  ושופטת את הופעתו החיצונית היא בעצם מנסה להחליט, באופן לא מודע, אם היא  רוצה שילדיה יישאו את הגנים שלו. אותו קוד אחראי גם לההעדפה הגברית של  אישה המקרינה איכויות בתוליות ופוריות.

 

הביקורת החזקה ביותר המושמעת כנגד גישה זו היא שהיא משקפת למעשה העדפות אידאולוגיות חברתיות, בעיקר כאלה שהתגבשו אצל הגבר המערבי הלבן. למשל, אידאל היופי הנשי של ימינו הוכתב על ידי גברים, המעדיפים נשים הנראות כילדות שכן הן מקרינות חוסר ישע ואינן מאיימות על האגו הגברי הפגוע ועל מעמדו הרעוע של הגבר המודרני.

 

אידאל היופי

רוב האנשים ובעיקר רוב הנשים אינם מרוצים מהופעתם החיצונית. נשים בעיקר מבלות זמן לא מועט בניסיון לשפר או לשנות את נתוניהן הפיסיים תוך שהן שופטות את עצמן באכזריות ואפילו נכנסות לדיכאון בגין שדיים קטנים מידי, גדולים מידי, רגליים שמנות מידי, רזות מידי, מותניים רחבים מדי ושאר מיני  "פגמים".  נשים רבות מרגישות כמי שעומדות לבחינה מתמדת ולא בכדי. נעמי וולף,  פמיניסטית ידועה ושנויה במחלוקת בארה"ב  תוקפת, בין השאר, את חברות הקוסמטיקה בטענה שהן אחראיות לתחושת הנחיתות של הנשים הנובעת מן ההשוואה הבלתי אפשרית שנאלצות הנשים לעשות עם המודלים הנשיים שחברות הקוסמטיקה העמידו לפניהן. המחקרים הביולוגיים, טוענת וולף, נעשו מנקודת מבט גברית ומשוחדת, המציגה את מראה האישה כמרכיב המרכזי והחשוב שלה, המאפיל על תכונות אחרות שלה.  אין ספק שיש כאן חטא לתחושת הערך העצמית של האישה כאדם, חטא הנובע מאופן הצגתה של האישה כמי שאמורה לנסות ולמצוא חן בעיני הגבר.  אופן הצגתה של האישה והשימוש נעשה בה ובגופה, בעיקר בפרסום, יוצר תהליך של דה-הומניזציה של האישה האישה אינה אדם, אלא משהו אחר סמל, אובייקט, מוצג, אידאל וכיוצא באלה.

 

היופי, שאמור היה להיות מושג מופשט כמו חופש, אהבה או נפש הפך זה מכבר למוצר שיווקי ולאמצעי שליטה ושיעבוד המכוון בעיקר כלפי נשים. בהשפעתם של כוחות אינטרסנטיים בחברה, אלה השולטים במגזינים, פרסומות, בטלוויזיה ובקולנוע  נקבע המיפרט ה"תקני" של מרכיבי היופי הנשי, מעין מתכון המבוסס על מרכיבים מוגדרים  ומוחלטים. המראה הנשי ה"יפה",  כך מבהיר המסר החברתי העכשוי,  הוא רזה מאוד, צעיר מאוד, גבוה למדי ובהיר עור. נשים אידיאליות כאלה המוצגות לראווה במטרה שישמשו מודל לחיקוי ולהשוואה  ניבטות אלינו מכל  מודעה או פרסומת כשהן משדרות "אני מושכת" בכל רמ"ח איבריהן הצנומים.  כולנו מושפעים מן המסרים האלה ונשים שופטות את עצמן על פיהם ומעצבות בהשראתם  את תפישת גופן הן שלעולם יהא חסר או פגום בהשוואה. 

 

את החשיבות הרבה שהחברה, הגברית בתפישתה,  מייחסת למראה החיצוני מפנימה האישה כבר מגיל צעיר מאוד. בנות לומדות שעליהן לנסות לשאת חן בעיני רואיהן, שלמראה החיצוני שלהן יש ערך חברתי ושהיופי הוא מימד בסיסי בתפקידי המין של האישה. כשילדה צעירה מגיעה לגיל ההתבגרות, היא כבר מודעת למלוא החשיבות שיש להופעה החיצונית ובדרך כלל כבר סובלת מבעיות רגשיות הקשורות למראה שלה. כיון שהופעה חיצונית קשורה בהערכה העצמית, גוף שאינו מתאים לאידיאל השליט  עלול להוביל להערכה עצמית ירודה, תחושת בושה וחוסר ביטחון. החברה אינה עושה הנחות בעניין זה. ההתעסקות המוגברת בגוף ובמראה החיצוני הופכת להיות חלק מרכזי בחייה של האישה, מקור לתסכולים, להשקעה בלתי נדלית ולהשוואה. האישה מפנימה את המסר שהמראה החיצוני שלה קובע את הצלחתה בחיים ושמאמציה  לקראת שלמות גופנית  יתוגמלו  בהצלחה בחיים. מראה גופני המעוצב  התואם לקריטריונים שהכתיבה החברה הופך להיות ל'סמל הסטאטוס' של הנשים. כל זה כמובן לא גורם לנשים להיות מאושרות או בריאות יותר, נהפוך הוא, הוא גורם לאישה לשנאה עצמית או תחושת כשלון חריפה.

 

ברבי לשלטון 

כמעט לכל אדם יש משהו במראה החיצוני שלו שאין הוא מרוצה ממנו, אפילו אם רק בעיני עצמו - אבל  אצל הנשים זו תופעה גורפת.  מן הפער הזה  בין בין המצוי  לרצוי  מתפרנסים לא רע הרבה עסקים ותעשייה שלמה משגשגת על תסכולן של  הנשים.  יש מי שמשתלם לו שנשים ממוצעות ימשיכו  להרגיש נחותות מבחינת צורתן  וימשיכו להעשיר את קופותיו בחיפוש אחר השלמות – כפי שהיא מוכתבת על ידי התרבות. אמנם טרם התחילה מרידה מאורגנת נגד תכתיבים אלה אבל למשל בבריטניה  כבר החל גל של תלונות כנגד אמצעי התקשורת ובעיקר נגד עורכי האופנה. הם מואשמים  באחריות לעלייה במספר הצעירות  הסובלות מהפרעות אכילה שונות. גם ממשלת בריטניה הצטרפה להאשמת התקשורת בעידוד האשליה שגזרה דקה היא אידאלית, ושכל מי שאינה רזה אינה נראית טוב. ממשלת בריטניה אף הודיעה ביוני 2000 כי צוות מעקב מיוחד יבדוק אם התקשורת שינתה את דרכיה והחלה להציג יותר דמויות של נשים עם גזרה בינונית או אפילו מלאה. האם שלטון הברבי ימוגר?

 

בובת הברבי היא אחת הדוגמאות הבולטות לשלטון הרודני של אידיאל יופי תקופתי. הברבי הפכה למעין איקונין המסמל את דמות האישה האידיאלית בימינו, אולי בדומה  לפסלוני הנשים שנמצאו בחפירות באשור, אסיה הקטנה וכנען הקדומה. בשונה מדמויות אלו,  הברבי  מעוצבת לפי פרופורציות לא אנושיות: היא גבוהה ודקה באופן שאינו מתקבל על הדעת, בעלת מותניים זערוריים וחזה זקור ומלא,  כפות רגליים מחודדות בתנוחה מתמדת של נעלי עקב.  ממדי הגוף של ברבי הופכים להיות הסיוט של הנשים. לפני 25 שנה שקלה הדוגמנית הממוצעת בכשמונה אחוזים פחות מן האישה האמריקנית הממוצעת,  כיום משקלה  של הדוגמנית הממוצעת הוא בכעשרים ושלושה אחוזים מתחת לממוצע האמריקאי.  משמעות הנתון הזה היא, שיותר ויותר נשים נאות, בריאות ובעלות ממדים תקינים לחלוטין מוצאות את עצמן  נכללות בעל כורחן בקטגוריה של  מי שאינן עונות על הקריטריונים האידיאליים ליופי. היופי, שהיה תמיד מושא להערצה, הפך במאה הנוכחית לקלגס – למושג  צר,  קשיח ובלתי מציאותי - אידיאל נשי בדמות רזון  על גבול החולניות,  מראה שמעט מאוד נשים ניחנו בו באופן טבעי.  כך נוצר משטר הדיכוי המודרני, ששמו: דיאטה,  שאינו אלא גלגול מודרני של המחוך שנשים נדחסו לתוכו בעבר. ואכן, רוב תעשיות הדיאטה מכוונות כלפי נשים, שלעולם הנן מלאות מדי ביחס לקריטריון הרזון הבלתי מציאותי  שהוצב בפניהן. כאשר החברה  מכתיבה מושא חיקוי  כדוגמת הברבי, אין פלא שנשים מתמסרות באופן אובססיבי  למאבק מתמיד נגד מימדי גופן  שכן הן חוות את עצמן תמיד כ"לא מספיק יפות".

 

הפרוצה, הקדושה והגבר שביניהן 

תגידו, גברים,  איך בדיוק נתפשת בעיניכם  דמות האישה? איך אנחנו ניראות בעיניכם -  אבל בכנות…? מחקרים בתחום זה מספרים לנו על כך שיש לכם  רגשות סותרים,  יחס דו-ערכי  ובכלל… שקיימת אצלכם מבוכה רבה בנוגע לנשים ולנשיות. עבור רוב הגברים מצטיירת דמות האישה כמפוצלת לשתי ישויות נפרדות שהגברים מתקשים למזגן לכלל מהות נשית אחת שלמה. גברים שנשאלו מה היא דמות האישה המועדפת בעיניהם הפרידו בתשובתם  בין שתי  מהויות נשיות: בין האישה הנחשקת ליחסים לטווח קצר, לבין האישה המועדפת ליחסים ארוכי טווח. בהתאם להבחנה זו תארו הגברים גם שני סטריאוטיפים נשיים: האחת – היא האישה המינית,  הייצרית, האפלה, הנועזת והמסעירה, אותה  מעדיף הגבר לראות מעליו או מתחתי. השניה – אותה הוא מעדיף לצידו, היא טיפוס בת השכן –  האישה התמה, המוסרית, הטהורה  והייצוגית. האישה המועדפת לטווח הקצר היא דמות המאוויים הפראית של הגבר, מושא תאוותיו המיניות הכמוסות וכוכבת הפנטזיות המיניות של הזכר  תאב הכיבושים וההנאות. האישה אותה יעדיף כבת זוג  לטווח הארוך - היא דמות החזות הייצוגית והחברתית שלו, האישה שתגדל את ילדיו, תשקף את מעמדו ותנהל את משק ביתו.  האפשרות ששתי הדמויות האלה יכולות לדור בכפיפה אחת באותה אישה מבלי שתהיה בכך סתירה מקובלת אולי על הגברים  באופן אקדמי – אבל המציאות מראה שבפועל נישפטות נשים כשייכות לסוג האחד – או השני.

 

זו הדיכוטומיה הנצחית בין הזונה והבתולה התמה, בין המכשפה והקדושה,  בין ה"רעה" וה"טובה",  הכהה והבהירה.  פיצול זה של דמות האישה הוא עדות רבת עוצמה למבוכה ולתחושת האיום שחשים גברים לנוכח הנשיות השלמה והאמיתית,  המשלבת בתוכה יצריות מינית וחושניות פראית  יחד עם רכות, אימהיות, אצילות ומוסריות.

 

כמובן ששתי הדמויות גם יחד  סובלות מהפשטה סטריאוטיפית חריפה וחושפות את מורכבות יחסו של הגבר לגבי דמויות הנשים שבחייו ואולי גם את מקורו: תחושת האיום שהנשיות השלמה, המלבלבת במלוא סגולותיה, משרה על הגבר. הפיצול  שמפצל הגבר בדמותה של האישה הוא עמוק וחד ביחס ישיר לדרגת הצביעות בה חי הגבר . ככל שגדול יותר הפער בין החזות החברתית שהגבר מטפח כלפי חוץ (הוא מצליחן העטור באישה ייצוגית) לבין מה שרוחש מתחת למסכה  (הוא שטוף תאווה המפנטז על זו שיוכל להשכיב) כן חריף יותר הקיטוב שהוא יוצר בין  דמות האישה הזולה, הנועזת, הפרובוקטיבית והמינית לבין דמותה של האישה הנעלה, האלגנטית, המשכילה והמתוחכמת. כמובן שנורמות חברתיות מושרשות באות לסייע להשליט את ההבחנה הזאת ולהבטיח שנשים "תדענה את מקומן". כך, מי שהופעתה מדגישה את מיניותה (חשוף, הדוק, שקוף, בלונדיני והרבה איפור) שתדע שגברים יניחו כמובן מאליו שהיא ממקמת את עצמה בקטגוריה הראשונה וינהגו בהתאם.

 

בתהום הפעורה בין שתי דמויות הנשים האלו: הפרוצה הלוהטת והמדונה קרת הלב, נופלת ישותה האמיתית והאפשרית של האישה קורבן ונדונה למעין קיום חסר ממשות היא שם, אבל אין מכירים בקיומה.

 

 

שילחי לחברה                                                      הגיבי על הכתבה 

כתבה מעולה!
עלתה בי שאלה לגבי האישה שהגבר מחפש, האם השטן והמלאך יוכלו לדור יחדיו כלומר האישה האלגנטית והאישה המטורפת?

_____________________________________________