דרך האמן ליצור את החיים, לחיות את היצירה

פרפרי היצירה

 

מאת: מיכל גזית

 

 

עוד:

 

הצ'קרות: מרכזי האנרגיה שלנו

השפעת ביטוי רגשות על מחלת הסרטן

ממוגרפיה - חבל על הזמן?

 

השפעת התערבות פסיכולוגית על הפחתת הסיכון

 

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

 

תשעה חודשים של טירוף חושים

הריון: אור שמחה ובריאות

עיסוי בהריון

עיסוי לאם ולילד

תזונה ומתח

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

בשבוע שעבר ישבתי מול קבוצה, שהחלה באותו יום תהליך של סדנה לפיתוח וביטוי של היצירתיות. מפגש ראשון, 12 זרים, שעוד ארבעה חודשים יהפכו לחברים בלב ונפש, חברים למסע לחיבור לאמת הפנימית שלהם, ליצירתיות שבתוכם. שש שנים אני שותפה במסע הזה, המון נסיון, ועדיין הפרפרים האלה בבטן. אותם פרפרים שאני חווה לפני כל כתבה עיתונאית שאני כותבת או עורכת, לפני כל ציור שאני מציירת, לפני כל קבוצה שאני פוגשת. פרפרים של התרגשות, של פחד, של יציאה למסע שעובר דרך הלא נודע ויוצר את עצמו. פרפרים שעפים איתי ומעיפים אותי אל החופש המוחלט, פרפרים שהם בעיני היצירתיות.

 

שיתפתי את הקבוצה בהתרגשות הזו. איחלתי להם שבתום התהליך המשותף של ארבעת החודשים, כל אחד מהם יחוש את הפרפרים האלה ברגעים רבים בחייו. ביצירה של מערכות יחסים, בעבודה, באומנות, בכל בוקר, כשהם קמים ליצור יום חדש. יצירה היא בעיני הענווה להתחיל כל פעם מחדש, להתגבר על הפיתוי להשאר במוכר ולעבור שוב ושוב דרך הפחדים שאורבים בפתחו של כל תהליך, בפתחה של כל התחדשות, של כל יצירה. 

 

יצרתי מאות כתבות בימי חיי, וכל כתבה מפגישה אותי עם הרגע, שלפעמים נמתח על יומיים,   של חוסר אונים מוכר שהפעם אולי לא אתגבר עליה. אני מכירה את הרגע הזה, שדוחף אנשים למקרר, לשינה, לשיחות של פתרון בעיות של חברים, אלכוהול, עומס עבודה, הכל רק לא להתמודד עם היצירה המתהווה. אני מכירה את הרגע הזה, צוחקת ממנו ואיתו, יודעת שעוד רגע יזרמו המילים והכתבה תיצור את עצמה. אבל עדיין, הרגע הזה של לפני, עם הפרפרים, שהם פחד והתרגשות מעורבים.  הנחיתי עשרות קבוצות, ועדיין, לפני כל מפגש, אני מדליקה נרות, עוצמת עיניים, מתרכזת בתוכי, ומבקשת מאלוהי שיעזור לי ויהיה איתי גם הפעם. וזו ההרפתקאה הגדולה שנמצאת בחיי יצירה, קבלת העובדה ששום דבר בתהליך לא מובן מאליו, ולא משוחזר. הכל נוצר ברגעים אלה, מחדש. לידה אחר לידה, והצירים נוכחים שם כל פעם, כמו בפעם הראשונה.

 

פעמים רבות שואלים אותי אם אפשר ללמד יצירתיות. ג'וליה קמרון, יוצרת טכניקת "דרך האמן" שעליה מבוססות הסדנאות שאני מנחה, עונה "אי אפשר, אני מלמדת אנשים איך הם יכולים לאפשר לעצמם להיות יצירתיים". יצירה אי אפשר, גם לא צריך ללמוד, היא חיה בתוכנו, צריך רק להיזכר בה. כילדים, כולנו היינו מחוברים ליצירה הטבעית שלנו, ידענו בדיוק מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ואיך עושים את זה, והכל בצורה הכי ספונטנית וטבעית. הפרפרים עוד לא מתורגמים כפחד, אלא כ-וואו, יש כאן משהו חדש. אצל ילדים כל רגע בחיים הוא גילוי, לימוד והפתעה, וההתייחסות אליו רלוונטית לחלוטין. כשלילד כואב הוא בוכה עם כל הלב, בלי לחשוב איך זה יראה ומה יחשבו עליו. כשהוא שמח, הוא רוקע ברגליים וקופץ משמחה, ושהוא רוצה לבטא את עצמו הוא מצייר על הקירות או על כל מה שנמצא סביבו, מציג, משחק. היצירה הספונטנית שלו נובעת מתוך ביטוי חופשי וראשוני של הרגשות.  לא מעניין אותו אם בית נראה באמת כך, כמו אצלו בציור, כך הוא הרגיש, וזה מה שהוא צייר, ומהמעין הרגשי הזה נבעו היצירות מלאות השמחה, התמימות והיופי.

   

עם הזמן, נכנסנו פנימה לעולם המבוגרים. למדנו שיש כללים בציור של בית, והפסקנו לצייר בית או כל דבר אחר. למדנו לעצור ולחשוב לפני שאנחנו מבטאים את עצמינו, שיראה טוב ומכובד, ושלא יחשבו שאנחנו מטופשים ולא פחות חשוב, שיהיה פרקטי. למדנו לפחד להעיז ולשנות.פגשתי במהלך עבודתי, מאות אנשים שחיים את החיים הנכונים, עובדים בעבודות הנכונות, מרוויחים את המשכורות הנכונות, אבל משהו בפנים מרגיש בלתי מסופק, מרגיש אפור. איבדנו את הצבע שהיה שם בילדות.

 

יצירתיות היא בעיני היכולת לאהוב. פשוט לאהוב את עצמינו עם כל מה שנמצא בנו. הכל שם נפלא. הידיעה הפנימית הזו מאפשרת לנו  להיות חשופים, לפרוץ לעולם עם כל מי שאנחנו. להיות. הרבה טכניקות ותאוריות מדברות על כך שהמכונה שלנו "מקולקלת", יש בנו דברים לא טובים שצריך לתקן ולשנות. בעיני זה גלגל אין סופי של חוסר מבסוטיות גדל והולך מעצמינו, ובשיקוף גם ממי שסביבנו שמשקפים לנו דברים שאנחנו לא אוהבים בנו, וזה אף פעם לא מצליח. אי אפשר לעקור מעצינו תכונות ולהיות מישהו אחר.  אפשר ונכון לתת לגיטימציה לכל מה שבנו. כל תכונה, כשרון ורגש שבנו הם חיוביים, וכשנותנים להם פשוט להיות, אפשר להפיק מכל דבר את המקסימום, את הגבוה. כעס, כשהוא אותנטי ומיידי, הוא כוח יצירתי מדהים. כשהוא מדוכא כלא יפה וכתכונה שלילית שלנו, הוא צובר כובד, עייפות ומרמור על העולם. פרפקציוניזם עצור יכול להיות ביקורת על כל מי שמעיז לידנו ועל כל קו שחרג ממקומו, וכשהוא פורץ החוצה בלגיטימות יתהווה ליצירה עשירה בפרטי פרטים כשלכל קו בה את החריגה המיוחדת שלו.   

 

מקצוע פופולארי בין משתתפי הסדנאות אצלי הוא עריכת דין, ולא במקרה. רבים מהם גילו בילדות כשרון משחק, כושר המצאה ותמרון, יכולת לעמוד מול קהל ו"לתת הופעה". כשהעזו לחלום על קריירת משחק למשל, או תחום אחר שבו יבטאו את הצבעוניות שבהם, הסבירו להם שכשרון זה נחמד, אבל זה לא פרקטי, וראוי שימצאו לעצמם תחום מסודר יותר. אז הם מצאו, והגיעו לשנות השלושים והארבעים, מצליחים, מתקדמים, ומשהו בתוכם לא שבע, לא הגשים את חלומות הילדות. אני חלילה לא אומרת שמשפטים הוא מקצוע שבו אין ביטוי עצמי ואפשרויות למימוש היצירתיות והאמת הפנימית. אני יודעת לפחות על מישהי אחת שסיימה אצלי את הסדנה ונרשמה ללמוד משפטים, כי זה היה חלום חייה. אני גורסת שאנחנו עלולים לאבד את הצבע, השמחה והחיות, אם אנחנו פונים לכיוונים שלא נוגעים בחלומות האמיתיים שלנו, וממשיכים להיות שם יום אחרי יום, בלי לחוות שם יצירה ואהבה.

  

האפרוריות הזו יכולה להיות גם מנת חלקם של אנשים שעוסקים במקצועות שהם מטבעם ודרישותיהם יצירתיים. אדריכלים רבים שבחרו במקצוע מתוך חדוות היצירה איבדו אותה במהלך הדרך והחלו לייצר מתוך הרגל והמשכיות, כותבים איבדו את השמחה וההתחדשות ועברו לכתוב באופן טכני וחסר חיות, והתופעה קיימת במקצועות יצירתיים נוספים. תקופות של בצורת, ירידה של מוזות, פרפקציוניזם, חוסר יכולת להרויח ולהתפרנס מהיצירה, חוסר חיות, כל התחלואים הללו מוכרים היטב לאנשים שעוסקים ביצירות חייהם או חולמים לעסוק בהם. חיבור לטכניקות פשוטות ויישומיות ואימון בהן, מאפשר לעבור את המחסומים האלה. זו התעמלות יומיומית, אימון של המוח ושאר המעגלים האנרגטיים שלנו, מה שמאפשר להשאר בחיבור עם הילד הממציא והספונטני שבתוכנו, בצד הבוגר הפרקטי והיישומי, שחשוב שישאר גם הוא מחובר תמידית למעגל היצירה הפנימי שלנו.  

  

תהליך החיבור לחיים של יצירתיות זורמת דורש חיבור ואינטגרציה בין שני ערוצים בנו,  של קלט ופלט. תהליך הקלט, משמעו ללמוד להזין את עצמנו, להשתעשע, לערות לתוכינו  גירויים מהעולם. נכון, רובינו יוצאים מידי יום מהבית, פוגשים אנשים, עושים דברים, אבל עד כמה אנחנו באמת נותנים לעצמנו לספוג מהסביבה, להנות מהדברים הכי קטנים, לחוות באופן מודע באמצעות כל החושים, להשתעשע בדברים לא חשובים, ממש כמו ילדים. הרבה מאיתנו שכחו את ההנאות הקטנות האלה, מה שבהדרגה מצמצם את החיות, את ההנאה ואת האפשרות לחוות את היצירתיות. "רוב היוצרים החסומים נמנעים מהנאה באותה דבקות שבה הם נמנעים מיצירה" מסבירה ג'וליה קמרון "מפני שהנאה גוררת יצירה. הנאה גורמת למרד. הנאה גורמת לנו להרגיש את כוחנו, והרגשה זו מפחידה".

 

כשאנחנו מאפשרים לעצמנו ללכת לשוק הפשפשים, סתם כדי להריח, לטעום ולראות, אנחנו מחדדים את החושים ומספקים חומר גלם ליצירה הבאה. כשאנחנו לומדים להשתעשע עם ציור, לחוות את המגע עם הצבע, את הזרימה איתו, אנחנו מבטאים את הרגש שבנו, והציור שיבוא לעולם, יעביר את החיות וההשראה כשיצרנו אותו. אני אישית פגשתי את עולם הציור בעזרת "דרך האמן" אחרי 30 שנה שלא נגעתי במכחול ובצבע. התחום הראשון שפגשתי בי דרך הסדנה היה הכתיבה, כשרון לגיטימי שפיתחתי מילדות והפך גם למקצוע, השינויים בצורת הכתיבה, בבחירת הנושאים וההנאה מהתהליך היו דרמטיים מבחינתי. ההעזה הבאה והמפתיעה היתה הריקוד, אהבה ישנה שמשך שנים הסברתי לעצמי שאני מבוגרת מידי כדי לחזור אליה, ודרך התהליך נזכרתי שלהנאה אין גיל.  השלב היצירתי הבא מבחינתי היה הציור, עולם שנחסם בגיל צעיר מאד. החזרה אליו, היתה זרימה נטולת שיפוטיות ומלאת אושר ושמחה ראשוניים. המוני דפים ובדים שנזרקו לפח לאחר שמילאו את ייעודם שחרור ספונטי של יצירתיות והנאה. אלה נכחו בציור, ומילאו המון פינות אחרות בחיי באור וצבע. חלק מהציורים הבאים כבר מצאו את מקומם על קירות ביתי, תזכורת יומיומית מהנה בשבילי לכייף שביצירה הספונטנית.

  

אימון נוסף בחיי היצירה, הוא שמירה צד הפלט. שידור החוצה, קודם כל לעצמנו ואחר כך לעולם, מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ואיך בדיוק עושים את זה. אנשים בוגרים לומדים עם הזמן שלא  לספר, אפילו לעצמם את הסודות הקטנים והגדולים הללו כדי שלא להתאכזב. המידע נמצא בתוכנו, אבל מתכסה שכבות של אבק ואנחנו לומדים לראות אותו פחות ופחות. תרגיל פשוט באחד השיעורים של הסדנה הוא לקחת עמוד, למספר בו עשרים שורות, ובכל שורה משפט שמתחיל במילים הלוואי ש ילדים משתעשעים עם התרגיל הזה על בסיס קבוע, כשהכל לגיטימי בו. אנשים בוגרים מתבוננים בדף, ולא מעיזים להעלות את חלומותיהם, את ההנאות, את הדברים שבאמת "בא להם". צריך ממש ללמוד לפתוח שוב את הברז של הרצון, לחזור לבשר לעצמנו ולעולם את האמת שלנו. כשהדברים בהירים לנו, הם מתחילים לקרות כמעט מעצמם. הזדמנות ועוד הזדמנות, עזרה ותמיכה מאנשים, צירופי מקרים שמתחילים להתרחש סביבנו ומובילים אותנו מדרגה אחר מדרגה להגשת החלומות שלנו. 

  

אחד התרגילים המומלצים שמאפשר מפגש ראשוני וחוויתי עם עצמנו, עם השאלות שבנו ובהדרגה עם הפתרונות והדרכים נקרא "דפי בוקר". זהו כלי רב עוצמה, שאימצתי בחום בשנים האחרונות כמו רבים מבוגרי הסדנה והוא מאפשר בין השאר להתגבר על הפרפקציוניזם ועל הצנזורים שבנו ולהתאמן ביצירה באשר היא מתוך שטף וזרימה. דפי בוקר הם שלושה דפים של כתיבה אינטואיטיבית, בכתב יד. החוויה החזקה והיעילה ביותר היא לכתוב אותם סמוך לזמן היקיצה, זה הזמן שבו אנחנו הכי קרובים לזרם התודעה שלנו ונקיים יותר מביקורת עצמית.  אבל, אם הבוקר עמוס ובלתי אפשרי, עשו זאת בערב. החוקים היחידים של דפי הבוקר הם  שאף אחד, לעולם לא קורא אותם, וגם אתם, לאחר סיום הכתיבה של אותו יום, לא חוזרים לקרוא בהם עד שלושה חודשים אחר כך. מלבד כללים אלה, הכל כשר, כתבו טענות, כתבו שאלות, ספרו על היום שהולך להיות, על חלומות שחלמתם, מילים בלתי קשורות, משפטים, מלאו שלושה עמודים בכל מה שעולה מתוככם. ואם לא עולה, זה מה שנוכח שם, כתבו אין לי מה לכתוב. זה לא יקרה. הטכניקה הזו מאפשרת לזרם של תודעה ומחשבות לצוף מתוכנו, מסדרת את היום, ולא אגזים אם אומר, על סמך החוויה שלי ושל רבים אחרים, מסדרת את החיים. כמו שאמר וולט דיסני "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה".

 

____________________

מיכל גזית - מנחת סדנאות "דרך האמן" לפיתוח וביטוי היצירתיות, עיתונאית ויועצת פסיכו-אסטרולוגית.

טל: 03-6476495

  

ומה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                          מעניין? שילחי לחברה

 
תגובה:
הכתבה מענינת ומהנה. אך יש לי רק חומר למחשבה. מתוך עבודתי עם ילדים - פעוטות , ילדי גן וילדי ביה"ס- אני רואה שאיבוד הספונטניות והזרימה היצירתית מתחיל אצל רבים כבר בילדות ולא כשהם מבוגרים. אין ספק שבגיל הרך הילד ספונטני ואוטנטי ושקוע ביצירה. אך בגיל ביה"ס חלק מהילדים מתחילים להיות פרפקציוניסטים ,מעוכבים ועסוקים באיך הם נראים- וכאן אנו כמבוגרים צריכים לשאול את עצמנו מה המסר שאנו מעבירים לילדים. לעיתים דווקא הגיל והביטחון שצוברים עם השנים נותנים את ההעזה לבטא את עצמנו.
                                                                                                      מיכל

______

שלום רב!
אני עובדת בעצמי על הספר ולא מחפפת. נהנית ממנו מאוד וממה שיוצא לי מהעבודה. מפריע לי נושא האלוהים שחוזר כל הזמן.
ספרותי

 

_______________________________________________