אמא שרפה אותי כשהייתי תינוקת

 סיפור אמיתי

 

מאת: נחמה פרקש

סיגל כהן (שם בדוי), צעירה מדהימה ומבריקה מבית שאן, חולמת ללמוד מחשבים ומנהל עסקים, אבל בינתיים מתמודדת עם קשיים בלתי פוסקים. משהו בבחורה הזו ובעיניה הנוצצות, מסרב לוותר, למרות עובדות החיים המחרידות שהיא נאלצת לעבור על בשרה מאז היוולדה. בימים אלו למשל, במקום להתכונן לבחינות הקבלה באונירסיטה, היא מתחננת בפני הרופאים בבית לוינשטיין להשאיר את אביה שמאושפז עם מקרה קשה של דלקת קרום המוח ומאויים כל רגע בזריקה לרחוב בגלל חוסר תקציב.

 

עוד:

 

הצ'קרות: מרכזי האנרגיה שלנו

השפעת ביטוי רגשות על מחלת הסרטן

ממוגרפיה - חבל על הזמן?

 

השפעת התערבות פסיכולוגית על הפחתת הסיכון

 

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

 

תשעה חודשים של טירוף חושים

הריון: אור שמחה ובריאות

עיסוי בהריון

עיסוי לאם ולילד

תזונה ומתח

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

 המשך מחלק א'

לצייר לב ופרח

"את יודעת משהו? פעם עובדת סוציאלית ביקשה ממני לצייר ציור. תמיד הייתי מציירת בית ויותר מאוחר למדתי את הפענוח של זה. בית זה משהו סגור, סוגר. הייתי מסתכלת על החברות שלי ומקנאה שהם מציירות לב ופרח ודברים כאלו של בנות. כל החברות שלי היו בחוגים, בלט, מוסיקה וכאלו. כל הזמן הייתי אומרת לעצמי שאין לי כשרון כנראה ושאני מוזרה שאין לי כשרון בשום דבר".

 

"ברחוב ילדים היו מציקים לי, את הבת של רותי? אמא שלי ואבא שלי רבים ברחוב ומשפילים זה את זה בצרחות. אמא שלי לא יודעת לדבר רק לצעוק. תראי, זה לא פשוט. היא עברה חיים קשים. לקחו לה ארבעה ילדים. ההורים שלי הם אנשים טובים, הם צנועים כאלו אבל מה לעשות, יש להם בעיות".

 

"אני זוכרת  פעם הייתי בבית ספר, זה היה באמצע מבחן ופתאום אמא שלי מתחילה לצרוח מהמסדרון, נכנסת לכיתה וצועקת. הייתי בשוק, כולי חיוורת. יצאתי רגע החוצה וביקשתי ממנה שתתן לי רגע להתרכז אבל זה לא עזר. בשיעורים כל היום אני חושבת מה מחכה לי בבית ומה אני צריכה לעשות, לשלם חשמל, לפתור את הבעיה הזו והזהו, מעניין אם שאר הילדים בכיתה מעסיקים את עצמם בדאגות האלו. בטח הם רק חושבים איזה משחק הם ישחקו בהפסקה".

 

"לפעמים מגיע לי קצת כעס ללב. אני שואלת את עצמי מה עשיתי רע? לא עשיתי רע לאף אחד אז למה זה מגיע לי. כשהבנות בכיתה שיחקו קלאס בכיתה ו' אני הייתי בביטוח לאומי. אני לא אשכח יום אחד הגעתי למרפאה בקופת חולים להביא איזה משהו לדודה שלי, לא הייתי יותר משמונה והאחות שם צעקה עלי נורא "ילדה, מה זה הדבר הזה, תבואי עם אמא שלך". לכי תסבירי לה, איפה אמא שלי".

  

רוצה להיות מנהלת בנק

"אחרי השחרור עבדתי במפעל ועשיתי קורס פסיכומטרי לשיפור מתמטיקה ואנגלית. החלום שלי עכשיו הוא להתקבל לאוניברסיטה וכמובן שאין לי כסף ללימודים, כרגע אני לא מוצאת עבודה בבית שאן, יש אבטלה מאד גבוהה. עד לפני שבועיים עבדתי בקייטנה אבל זה נגמר".

 

"כל הזמן אני דואגת, יש לי אלף ואחת טרדות על ראשון. אני מטפלת כבר חודש לבד באבא שלי שנמצא ברעננה, לא ישנתי כבר חודש. אני רוחצת אותו מחליפה אותו, אם לא אני אין אף אחד. אין מי שיחליף אותי. איך שהוא רואה אותי, בגלל המחלה שלו, הוא מקלל אותי אבל זה לא חשוב כי לטפל בו עושה לי טוב. נורא כואב לי שאין לי כסף לאחים שלי שיבואו לבקר וכל הזמן אני עצובה".

 

"אני לא מעניינת את אמא שלי, היא אוהבת את אחותי הקטנה. אם אני מתחילה לדבר איתה על הבעיות הקטנות היא כבר חושבת מה לקנות לאחותי הקטנה. הדודה שלי דואגת לילדים שלה. היא לא מבשלת, רק כשהיא נוסעת לתל אביב לבקר אותם. אין לי לאיפה לברוח, מאיפה לקבל אהבה. לא מספיק שהם לא ההורים שלי, אני עוד צריכה להיות ההורים שלהם".

 

אהבה עצובה

"היה לי חבר שש שנים בבית שאן, המשכנו גם בצבא והכל היה בסדר אבל נפרדנו. הוא עובד במפעל, אין לו שאיפות להתקדם, ללמוד, אני רוצה משהו אחר. הוא איש טוב אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. אני רוצה שיהיה להם עתיד, שיוכלו לקוות למשהו יותר טוב. אחרי שנפרדנו הכרתי מישהו בן שלושים ומשהו, ממשפחה מליונרית. היה לנו טוב ויצאנו כמה חודשים. יום אחד הוא בא אלי ואומר שאנחנו צריכים להיפרד. שאלתי למה, לא קיבלתי תשובות. לא ויתרתי, רציתי לדעת ואז הוא נשבר והתחיל לבכות וסיפר לי שההורים שלו ישבו יום אחד באיזה ארוחה עם זוג חברים וסיפרו להם שהבן שלהם יוצא איתי. מיד הם סיפרו להם מאיפה אני באה ושההורים שלי חולי נפש ושדיכאון זו מחלה תורשתית. בדקתי באנציקלופדיה וזה לא נכון. דיכאון לא עובר בתורשה".

 

"בהתחלה מובן שהרגשתי מאד רע. ההורים שלו אמרו לו שהם לא יכולים לעמוד מתחת לחופה עם ההורים שלי ואין מצב שיתחתן איתי. לדעתי, הוא יצא אפס. יכולנו לצאת לגור ביחד, היינו עובדים והיינו חיים. חברים אומרים לי שיותר טוב ככה. אם היינו מתחתנים הוא כל הזמן היה מזכיר לי שיש לו כסף ולי אין. אני קצת מפחדת שכל בחור שאני אכיר יעזוב אחרי שידע את הסיפור שלי אבל מה אני יכולה לעשות".

 

"למרות הכל אני מאמינה בכל זאת, שמישהו באמת יאהב אותי. אני יודעת שמי שיתחתן איתי, אולי לא יהיה לו למי ללכת בשישי שבת ולילדים לא יהיה סבא וסבתא כמו לכולם מהצד שלי, אבל אני אתן את הנשמה שלי בשבילו, את כל כולי. אני רוצה להתחתן רק מהבחינה שתהיה לי קורת גג. אני צריכה שקט נפשי, די, עייפתי. בבית שאן בחורה לא נשואה בגילי זה נחשב רע. אני רוצה להצליח ואני צריכה עזרה בשביל זה".

 

פנינה רוזנבלום היא ההשראה שלי

"ברגעים שנורא קשה לי אני כותבת לעצמי. יש לי עוד חלום – להוציא ספר. זו הבריחה שלי, לא בריחה לסמים או בית בושת. אוציא אותו מתישהו. כמו פנינה רוזנבלום. ממנה לקחתי את ההשראה. גם לה לא היה כלום ותראי לאן שהגיעה. אני מאד רוצה להצליח, רוצה ללמוד כלכלה ומנהל עסקים, רוצה להיות מנהלת בנק".

 

"הנה, היום כתבתי למשל : "אני הולכת ברחוב בראש מורם ולוקחת הכל על הכתפיים שלי ומתגאה בכל הדברים של יש לי". המסר של חיי הוא שידעו מאיפה באתי ולאן הגעתי ושאף אחד לא צריך לברוח ממני לשום מקום.

 

"אני לא מתביישת לבקש עזרה ממי שקורא את הכתבה. אולי אוכל לנצח את נסיבות החיים האומללות האלו ולא לגמור כמו אנשים אחרים, מובטלים, פועלים קשי יום וממורמרים. אני רוצה להגשים את חלומי ואני מקווה שמישהו ישמע מכאן את הקריאה שלי".

 

ומה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                                מעניין? שילחי לחברה

 

תגובה לכתבה של סיגל,

בימים אלו ישנם תחומים מסויימים שלא דורשים תואר, והם נחשבים תחומים בעלי סטטוס. כאלה הם עולם הפרסום (תקציבאית), או יחסי הציבור וכן תפקידי תחקירנות בטלוויזיה. לכל אחד מהם ניתן להגיע ע"י בקשה לסטאז' או להיות עוזרת ל... אז בתחילה המשכורות הן נמוכות מאוד (3500-4000 ש"ח נטו/ברוטו) וההשקעה הנדרשת היא מרובה (כ-10-12 שעות ביום), אבל משתלמת – כיוון שבתחומים אלו התחלופה גבוהה מאוד בשל הדרישות הגבוהות ורמת הסטרס הגבוהה (שבשביל אחדים היא אדרנלין, ולאחרים היא סטרס ולחץ מיותר ובלתי נסבל), אפשר לעזוב עבודה אחרי 1/2 שנה ובמקום החדש לבקש כבר משכורת גבוהה יותר (5000-6000). להבדיל, כך התקבלה חברה שלי – דווקא בחורה בוגרת תואר בתקשורת, אבל "רוסיה", למרות שהייתה בארץ כבר 8-10 שנים משסיימה את התואר. היא לא התקבלה לעבודות רלוונטיות. אני הכנסתי אותה כסטאז'רית למשרד שלי, בו עבדה חינם 80 שעות, ועשתה את הרושם שלה. אח"כ כבר קיבלו אותה לעבודה. אני לא מציעה לעבוד חינם, אבל אני במקומה, עם רצון ללמוד מנהל עסקים וכלכלה, הייתי בוחרת בתחום הפרסום,שהוא תחום תכל'סי יותר, עם נטייה לעסקים, נכנסת לתפקיד תקציבאית ומתקדמת משם.

 בברכה,

 נועה לוי

 

______________________________________________