אמא שרפה אותי כשהייתי תינוקת

 סיפור אמיתי

 

מאת: נחמה פרקש

 

 

עוד:

 

הצ'קרות: מרכזי האנרגיה שלנו

השפעת ביטוי רגשות על מחלת הסרטן

ממוגרפיה - חבל על הזמן?

 

השפעת התערבות פסיכולוגית על הפחתת הסיכון

 

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

 

תשעה חודשים של טירוף חושים

הריון: אור שמחה ובריאות

עיסוי בהריון

עיסוי לאם ולילד

תזונה ומתח

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

הסיפור הזה  אולי לא קשור למחשבים אבל בטח שהוא קשור לאנשים. סיגל כהן (שם בדוי), צעירה מדהימה ומבריקה מבית שאן, חולמת ללמוד מחשבים ומנהל עסקים, אבל בינתיים מתמודדת עם קשיים בלתי פוסקים. משהו בבחורה הזו ובעיניה הנוצצות, מסרב לוותר, למרות עובדות החיים המחרידות שהיא נאלצת לעבור על בשרה מאז היוולדה. בימים אלו למשל, במקום להתכונן לבחינות הקבלה באונירסיטה, היא מתחננת בפני הרופאים בבית לוינשטיין להשאיר את אביה שמאושפז עם מקרה קשה של דלקת קרום המוח ומאויים כל רגע בזריקה לרחוב בגלל חוסר תקציב.

 

בין כל המקרים הקשים והחלומות השבורים של עיירות הפיתוח נוסח 2004, המקרה שלה יוצא דופן בעיקר בגלל הנחישות. בין כל היאוש והאדישות היא היא פשוט לא מוכנה לוותר ומוכנה לעבוד קשה בשביל זה. נסיבות חייה היו שוברות אנשים מנוסים ומבוגרים ממנה, אבל היא נלחמת כדי לשרוד. החלומות שלה פשוטים, כל כך פשוטים שזה כואב. הנה הדברים כמו שאמרה לי בלשונם,  איך אומרים?  לא נגענו :

 

שם זמני: חלומות בית שאן

 

אמא ניסתה לשרוף אותי כשהייתי תינוקת

"אני סיגל כהן, בת 22 מבית שאן, בת בכורה למשפחה של ארבעה אחים, כולם נולדו להורים במקרה קיצוני של הורות לקויה. אמא חולת נפש 100 אחוז ואבא חולה לב וסכרת, גם במצב נפשי בעייתי. מהיום שהתחתנו ועד לרגע זה הם חיים מביטוח לאומי. יש לי אחות גדולה לא מתפקדת, אח בן עשרים שמאושפז בבית חולים לחולי נפש ואני היחידה שבקשר איתו, אחות בת 18 שעדיין גרה אצל ההורים, ואח בן 15 שנולד נכה ונמצא במעון מיוחד. אחים שלי בוכים כל הזמן שהם רוצים לבקר בבית, במיוחד בחגים, אבל לאף אחד אין כסף לתת להם לאוטובוסים או מוניות מיוחדות".

 

"אותי מסרו למשפחה אומנת, במקרה שלי לסבתא שלי, אחרי שאמא שלי שטפה את השיער שלי בפליט נגד מקקים, ושרפה אותי, עד היום יש לי צלקות. עם סבתא גדלתי עד גיל שש ואחרי שהיא נפטרה העבירו אותי לדודה שלי, אחות של אבא, שהיא כעין אפוטרופוסית שלי. אף פעם לא הייתי בגן ילדים. עד גיל שש כל מה שאני זוכרת זה את מועדון הזקנים שהלכתי עם סבתא. סבא לא היה, לא קיבלתי חינוך רק ליויתי אותה ועשיתי את הסידורים. הייתי ילדה מאד בודדה, לא היה אף פעם נושא לשיחה. האחים לא באים לבקר כי אין כסף ואני בתור ילדה עובדת  בעבודות מזדמנות ועוזרת להם לפעמים".

 

"סבתא שלי מאד אהבה אותי. הייתי האור שלה. כשהיא נפטרה אני זוכרת היטב את האמבולנס שחיכה למטה ודוד שלי אמר לי מהר לרוץ להביא את תעודת הזהות שלה. הייתי בת שש וחשבתי לתומי שרק אם אני אמצא מהר את תעודת הזהות של סבתא היא לא תמות".

 

"עם דודה שלי לא הסתדרתי אף פעם. כל הזמן היו מריבות. היא לא יודעת קרוא וכתוב אז בתור ילדה הייתי המטפלת שלה וגם של ההורים שלי שגרים לא רחוק ממנה. קניות, קופת חולים, מס הכנסה, ביטוח לאומי,  עד היום אני עושה הכל וגם דואגת לשלושת האחים וגם לומדת בבית ספר. ממשרד הרווחה אני שומעת את אותו פזמון : אין תקציב אין תקציב. דודה שלי לא הרויחה כלום. לא היה לי כלום, לא כסף לא חום ולא אהבה".

 

אבא מבקש ממני כסף ללחם

"תביני, מדובר בבית עני מאד. שני חדרים טלויזיה אחת, ההורים חיים מגמ"ח וארוחות חמות ביום שישי. בתוך הבית הסביבה קשה. יש צעקות, יש אלימות. לא פעם אני מפרידה ביניהם פיזית.  לפעמים כשאבא שלי מבקש ממני כסף לקנות לחם ואין לי לתת לו, כואב לי כל הלילה ואני לא ישנה. שני אחים שלי נמצאים בפרדס חנה והם לא ראו אחד את השני כבר עשר שנים. הגדול מאד חכם וחמוד, כל הזמן הוא בוכה שכולם יוצאים לחופש והוא תקוע שם".

 

"אני יודעת שאבא שלי מאד אוהב אותי ואני חושבת שהוא היחידי שמתגאה בי. תמיד הוא שואל אותי מה שלומי ואומר לכולם, הנה תראו, זו הבת שלי".

 

במפעל דגים עד שלש בבוקר

"תיכון סיימתי עם בגרות מלאה במגמת מצטיינים במחשבים. היה לי מאד קשה ללמוד. מחמש בבוקר ועד שמונה, שהתחיל בית ספר, הייתי עוזרת למישהי לחתל ילדים, אחר כך שמונה עד ארבע בית ספר, עד שש הייתי עושה שיעורים ובשש הייתי הולכת לעבוד במפעל דגים עד שלש לפנות בוקר ושעתיים ישנה. כל י"א י"ב הייתי ככה. בכל פעם לפני הבגרות הייתי בוכה מרוב עייפות אבל לא היתה לי ברירה".

 

"לצבא התגייסתי בקב"א, כמורה חיילת בנתניה. מי שגר בפריפריה ישר מורידים לו נקודה כאשר המקסימום הוא 55 אז אני קיבלתי 54. בתחילה שלחו אותי לקצונה או לחיילת שב"ק אבל אני רציתי להיות מורה חיילת, תמיד עסקתי בהדרכות. בצבא היו השנתיים היפות בחיי. אהבו אותי, העריכו אותי. בעיר שלי אני הולכת ברחוב וכולם אומרים "הנה זו היחידה שיצאה נורמלית. קיבלו אותי בהתחלה לקצונה אבל היה לי חבר ששכנע אותי שזה לא בשבילי, אני מצטערת על זה היום"...

 

בהמשך: לצייר לב ופרח

 

ומה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                           מעניין? שילחי לחברה

 

 

 

__________________________________________