החופש לבחור

  

מאת: רחל לוי הרץ

 


עוד:

מסרים מהילדות הקמים להורגינו

לאן את חותרת

להתחבר למשאבים הפנימיים

ביקורת קטלנית

לחופש נולדה

מדריך מעשי למתגרשת

10 החוויות שכל אישה צריכה...

תרגול משפר את הזיכרון

שיטת המ.ת.ת - דרך חיים

אם תרזו, אין זו אגדה

דמיון מודרך לטיפול בבעיות גוף ונפש

דמיון מודרך לאהבה עצמית ולריפוי

קרוב לנפש

מודעות עצמית

לחלום ולהגשים - ללא פרפקציוניזם

דרך האמן

דאגה, חרדה ושאר מזיקין

תיבת הנגינה

תנועת הגוף האנושי

פחד מהצלחה

לתכנת את המוח

חסימות ריגשיות

חטאי האם

  ביום חמישי האחרון, אחרי שבוע ארוך, מייגע ומעייף של "אחרי החופשות", נפגשתי לטיול אחר הצהריים עם חברתי הטובה והילדים. חברתי בדיוק חזרה מהעבודה והתלוננה על הקושי לחזור לעבוד אחרי כמה ימי חופש מרגיעים. שתינו נזכרנו בערגה בחופשה, כאילו זו קרתה לפני יובלות... התיישבנו על ספסל בגינת השעשועים ונתנו דרור לילדינו, משגיחות בזווית העין ומקוות שגם הם נותרו עייפים ותשושים כמונו.
 

כמו "מועדון הפנויים – פנויות" של שנות ה- 80, גן השעשועים הוא המקום לפגוש אנשים חדשים ובעיקר נשים למיניהן. בעיקר נשים אימהות. זו הזירה בה נערכות טבילות האש הראשונות שלך כאמא. שם את נחשפת לראשונה בחייך למושגי יסוד בחינוך הורי – סדר יום קבוע, זמן איכות, סדנת אדלר, החייאת תינוקות...בהתחלה הראש מסתחרר מאוטוסטראדת המידע (או הדעות..). בשלבים מתקדמים יותר, את נרגעת ומצליחה לסנן.
 

לצערי ובמיוחד לצערה של חברתי היקרה, אותו אחה"צ היה רווי באימהות עייפות אחרות. כנראה שמשהו באוויר האביבי, בעייפות או בהרעלת המצות והבשר גרם להן להסתובב בין המתקנים עם תשוקה גדולה מתמיד להרביץ את תורתן באימהות אחרות. כמובן שעל אף השקט שחיפשנו לנו ועל אף ניסיונותינו להרחיב את הטריטוריה על הספסל בכל דרך אפשרית, מצאה את מקומה לידינו אחת כזו.
לאחר מספר דקות של התאקלמות למצב החדש, זרקה לעברי חברתי: "אני כל כך עייפה. לחזור כל יום הביתה לילדים בחמש ואפילו היו כמה ימים שנאלצתי לחזור בשבע. זה מתיש. אני ממש לא יודעת איך אני אתגבר על העייפות שלי...". הנהנתי בראשי בהקשבה והבנה. אני הרי יודעת שחברתי עובדת קשה מאוד במשרד החדש וצריכה להתמודד עם הקולגות הצעירות או הזכריות, שלא חייבות לחזור הביתה כדי לקלח ולהרדים את הילדים. אבל עוד לפני שהספקתי להגיב, הגיבה חברתנו החביבה לספסל: "אבל זה פשוט נורא..". "כן", ענתה חברתי, "אני הרוסה". "אני לא מדברת עליך...את לא מבינה מה זה עושה לילדים שלך? איך את יכולה לשים את הקריירה שלך לפניהם. את יודעת מה קורה לילדים שגדלים לנשות קריירה?.."
 

אני וחברתי חייכנו במבוכה. ההתפרצות של האורחת הלא קרואה לשיחה שלנו הייתה כל כך עזה ונחרצת, אבל ממש לא מפתיעה. חברתי רגילה לתגובות כאלו. היא סופגת אותן בלי סוף מחמותה, הוריה, מסרטי תעודה בערוץ שמונה, כתבות תחקיר בערוץ 2, מחברות שבחרו לעשות את הדברים אחרת, סתם מעוברי אורח ומכרים או בגן השעשועים הקרוב לביתה. והמפתיע (ואולי לא....) שהמבקרות הגדולות ביותר הן נשים. אולי בגלל זה לא ממש הגבנו, חוץ מלמלמל משהו מתחת לאף, לאסוף את החפצים ולהמשיך את הבילוי בסלון הביתי.
 

אבל אין מה לעשות, תפקודך כאמא ואישה עומד כל הזמן לביקורת הצופים. אם את בוחרת לפתח קריירה, את מואשמת בהזנחת ילדיך והדחתם לאומללות ואף פשע. אם את בוחרת לשים את הקריירה שלך בהילוך נמוך ולהקדיש את מרבית זמנך לגידול הילדים, את מואשמת בהזנחה עצמית, בהדחקה של הדברים החשובים לך ואף עשויה לקבל את התואר הנחות ביותר "עקרת בית".
 

אני באמת לא יודעת מה נכון ומה לא. כנראה שאין "נכון" ו"לא נכון". כל מה שיש זה "נכון עבורי". עבור כל אחת ואחת. השאלה היא האם את בוחרת לבחור?
בעולם המערבי המודרני, נשים זוכות לחירויות רבות. לפני 100 שנים, היינו רכוש אבותינו או בעלינו, לא היו לנו זכויות פוליטיות, כלכליות או כל זכות הורית על ילדינו. המאבק לשחרור האישה אפשר לנו לצאת מהטריטוריה המשפחתית, להתפרנס בכוחות עצמנו, לבחור את אופי החיים הפוליטיים והחברתיים, לקיים יחסי מין ללא חשש מהיריון לא רצוי...
 

התהליך ההיסטורי הזה הרחיב את התפקידים האפשריים לנשים, אבל צריך לזכור שבמקביל התפקידים המסורתיים שלנו כמעט שלא השתנו. מרבית הנשים עדיין מתפקדות גם כאימהות ומנהלות משק בית.
 

רובנו לא בוחרות מבין התפקידים השונים, אלא מבקשות לקיים את כולם במקביל ובבת אחת. וזה קשה ומורכב. ומחייב הרבה מאוד החלטות ובחירות במהלך הדרך. האם אנחנו באמת מנצלות את חופש הבחירה שלנו? האם אנחנו תמיד משתדלות לבחור את הבחירות הנכונות לנו? האם אנחנו מחליטות על פי סדרי עדיפויות שקבענו לאחר מחשבה מעמיקה ומשמעותית? האם אנחנו באמת מחלקות את עוגת הזמן והמשאבים שלנו על פי סדר העדיפויות שבחרנו?
 

פעמים רבות, אני מרגישה שאני רק רוצה לעצור ולממש את חופש הבחירה שלי, כדי להחליט איזו אישה אני רוצה להיות. אולי אם נעצור בשטף החיים ונהיה שלמות ובטוחות בבחירות שלנו, קודם יתפוגגו רגשות האשם (על מה שבחרנו שלא..) ואח"כ נוכל להישיר מבט למבקרינו הגדולים ביותר. אולי אז חברתי היקרה תהיה קצת פחות עייפה ומוטרדת ותוכל להמשיך לבלות בגן השעשועים.


רחל לוי הרץ, חניכה אישית (Life Coaching), MA בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות.
בעלת ניסיון רב בעבודה פרטנית והנחיית קבוצות נשים, הורים ומתבגרים וביצירת מערכות יחסים קרובות המושתתות על אמון, הקשבה וקבלה.
אי – מייל: leviherz@netvision.net.il
טל': 054-5300490
 

 

מעניין? שילחי לחברה                                      הגיבי על הכתבה 
 

 

שלום רב
אני בהחלט מסכימה בנוגע לעודף הלחצים בהם נתונה אישה עובדת כולל הצורך לבצע את הבחירות האישיות.
לא תמיד מה שנכון לאחת מתאים לאחרת מאחר וכל אישה נמצאת בנקודת התפתחות אחרת. מה שבטוח שנשים נאלצות לנתב את עצמן וחייהן כל הזמן
בברכה
רותי

 

 

___________________________________________