אינטליגנציה ריגשית - שפת הגוף

  

מאת: ענת קלקה, M.A., סוציולוגית מרצה ומנחה קבוצות מטפלת בביופידבק

 


עוד:

מסרים מהילדות הקמים להורגינו

חיבור לילד הפנימי

נס אמיתי

לאן את חותרת

להתחבר למשאבים הפנימיים

ביקורת קטלנית

לחופש נולדה

מדריך מעשי למתגרשת

10 החוויות שכל אישה צריכה...

תרגול משפר את הזיכרון

שיטת המ.ת.ת - דרך חיים

אם תרזו, אין זו אגדה

דמיון מודרך לטיפול בבעיות גוף ונפש

דמיון מודרך לאהבה עצמית ולריפוי

קרוב לנפש

מודעות עצמית

לחלום ולהגשים - ללא פרפקציוניזם

דרך האמן

דאגה, חרדה ושאר מזיקין

תיבת הנגינה

תנועת הגוף האנושי

פחד מהצלחה

לתכנת את המוח

חסימות ריגשיות

חטאי האם

אנה אנו באות? - מחשבות על יום האישה הבינ"ל

ימין ושמאל משני צדי המדרס

אובדן כושר עבודה

להוריד את הפיוזים

דרכים להרפייה

נשים מצליחות מתמודדות

"האמת הרגשית מובעת בדרך שהאדם אומר משהו, ולא במה שהוא אומר" (דניאל גולמן)

 

מהי שפת הגוף (תקשורת לא מילולית)

זהו מונח כללי המקיף את כל היבטי התקשורת המבוטאים ללא שימוש בשפה המדוברת הגלויה, מחוות, תנוחות גוף, הבעות פנים, גורמים הקשריים, הנחות מובלעות וכד' – כל אלה כלולים בתחום מרכיביה של מערכת תקשורת, המשדרים מידע ללא שימוש לשוני מפורש. הכוונה – למשמעויות המועברות באמצעות נימת הדיבור, הקצב, ההפסקות, ההדגשים, ההמהומים, המלמולים  והחרחורים. כמו כן נכללים במונח זה מאנירות חברתיות, תנועות גוף, הבעות פנים וכו'.

שפת הגוף מתבטאת בכל זיז וזיע של גופנו, פנינו, ידינו, ישיבתנו, הליכתנו, עמידתנו וכיוב'.

 

כאשר התקשורת הבלתי מילולית אינה הולמת את התקשורת המילולית

אדם שאומר באופן מילולי: "אני מחבב אותך" – אך מפנה ראשו הצידה, או משפיל את עיניו באותה עת, מביע בעצם – כי מה שביטא במלים אינו תואם את רגשותיו הפנימיים. בשפת גופו הוא מביע בעצם מבוכה, חוסר בטחון בנושא, חוסר הערכה, חוסר יחס וחיבה, או כל דבר אחר – שונה מהצהרתו.

לרוב, נוטה גופנו להביע את הרגשות האמיתיים – הפנימיים שלנו, בפחות מעצורים וביתר כנות מאשר המילים שלנו, שבעזרתם למדנו במשך הזמן ובמשך חיינו – להסתיר יותר מאשר לגלות.

תנועות גופינו משדרות שדר עצמאי, אשר מדגיש או סותר את התקשורת המילולית שלנו. תנועות גופינו משדרות בעצם את חוויותינו, רגשותינו ומחשבותינו האמיתיות ביותר.

אמנם האדם הוא יצור מדבר (ורק האדם הוא כזה), אך שפת הגוף היא שפה ראשונית ופרימיטיבית יותר, בלתי-אמצעית, וקרובה יותר לשורשים שלנו ולתקופה בה לא ביטאנו את עצמנו במילים – היא בכל זאת שפה שיש ללמוד אותה, ולהבין את מעלותיה ומגבלותיה. שפת הגוף יכולה להיות מובנת ומפורשת בצורות שונות על ידי המתבונן או המשדר.

דוגמה לביטוי של מחשבות ורגשות של שפת גוף העומדים בסתירה לשפה המילולית:

אדם שואל את זולתו: "אפשר לבקר אצלך הערב?"

תשובת הנשאל הייתה ספונטנית – בשפת הגוף, ובמקרה זה, תנודות הראש מימין לשמאל = "לא", אך בפיו, ענה לאחר רגע של מבוכה: "כן, כן, אתה יכול לבוא". ברור ששפת הגוף ביטאה כאן את רצונו האמיתי של הנשאל, אך שפת הפה נתנה ביטוי לקונפורמיות, למקובלות החברתית, לחרדת הנשאל מדחייה או מכעס, וברור, שהשפה המילולית – שהייתה יותר מחושבת ופחות ספונטנית, נתנה ביטוי שונה, ומיצתה וייצגה את תשובת האדם לקונפליקט הרצונות שלו.

דוגמה אחרת לפרשנות סותרת:

אדם מניח ידו על כתפי הזולת. הזולת יכול להרגיש ולפרש זאת כיחס של אינטימיות וקירבה, או להרגיש ולפרש זאת כפגיעה במרחב המחייה שלו, כפלישה לא נעימה וגסה לתחומו, כשליטה בו, כעמידה בדרכו או כפגיעה בו. הוא יכול להרגיש, כאמור, קשר טוב ונעים עם הנוגע, או להרגיש מרוחק, קטן, ויחס של זלזול. שוב אפשר לראות כאן פרשנות סותרת, שונה, המצריכה התייחסות, לימוד, הכרת הקוד החברתי, ותחושה עצמית מאוזנת וטובה.

 

באופן מילולי, עשוי אדם לבטא בטחון, חוזק, התחשבות בדברי הזולת או במחשבות הזולת עליו. אך אם נסתכל על הליכותיו, על עמידתו השפופה, הכפופה או הנבוכה – גופו משדר, לנו למעשה, את אשר הוא מרגיש באמת. לדוגמה:

אישה אשר מצהירה מילולית: "בכלל לא איכפת לי מה חושבים או אומרים עלי", וכשנשאלה: "האומנם?", עדיין עמדה על דעתה, שאכן אינה מתחשבת בדברי הזולת. ברם, הופעתה הכללית המסוגננת, המאבק שלה בדיאטה להרזיה, לבושה המטופח, חרדתה על מה שמדברים עליה בחברה, ועזיבתה את החברה הזו עקב כך – מוכיחים מעל לכל ספק שמלותיה – "לא איכפת לי מה שאומרים עלי" – אין להן כל כיסוי. התנהגותה ושפת הגוף שלה מסגירים את האמת הפנימית שלה, דהיינו, מאד איכפת לה מה חושבים עליה ומה מדברים עליה.

 

גבר המעונין בקשר עם אישה, אף אם אינו נאה, משכיל או מבריק, יכול לשדר דרך תנועות גופו, שהוא מעוניין ליצור קשר. הוא אינו חייב להשתמש בשפה מילולית, אך גופו, תנועותיו, סגנון לבושו, עשויים לבטא יותר מאלף מילים את כוונותיו, את מיניותו, את גבריותו, ואת היותו זמין וכובש. גבר כזה אף אם לא ישתמש בתקשורת מילולית, יצליח ליצור קשר עם בת זוג, במידה ויקרין את אותה "הילה" בשפה הפרימיטיבית – הגופנית, ושזו תיקלט על ידי אותה אישה המעונינת ליצור קשר עמו. אם ננתח את שפת הגוף שלו, נמצא שעמידתו משדרת ביטחון, הליכתו קלילה וחיננית, אולי מעט שחצנית, כאומרת בלי מילים: "נראה אם תשיגי אותי", או "אני פנוי", "אני מעוניין...". סגנון הלבוש – מבליט את אברי גופו, תסרוקתו משדרת גם היא את מה שהוא מעוניין לשדר, מבטיו המרפרפים בחינניות קלילה גם הם עשויים לעזור ליצירת אותה תדמית, או שפה של: "אני גברי, מנוסה, פנוי לקשר, ומעוניין..."

 

חשוב שאדם ידע לקרוא את שפת הגוף של הזולת, על מנת לדעת כיצד לכוון את תקשורתו אל מצבו הנפשי של הזולת – המבוטא על ידי גופו, פניו ותנוחותיו.

לדוגמה: אדם השמח באירוע או בחוויה מסוימת, ממהר לשתף את חברו בעניין. החבר – שפניו נפולות, או שהינו עייף, עצוב, מדוכא, נתון להרהורים נוגים, או עסוק בחרדותיו, בבעיותיו, בכעסיו, בריבו עם מישהו – עשוי להגיב בצורה צוננת, דוחה, או בשדר של "מה לי ולך?", "הנח לי" וכיוב' – כי אינו פתוח בעת זו לשמחת חברו ה"נופל" עליו בזמן לא מתאים. המתקשר, שהינו ה"שמח", יכול היה לחסוך מעצמו דחייה, קרירות או הרגשת זלזול ואי התחשבות ברגשותיו, לו היה קורא כראוי את שפת הגוף של חברו.

ולהפך: אדם מתקשר עם חברו בעת שהוא נתון במצוקה, בכאב, בצער, ורוצה להתחלק עמו או להיוועץ בו, עשוי להרגיש דחייה או זלזול ברגשותיו, אם לא שם לב לשפת הגוף של השני, ואם לא הבחין שחברו במצב רוח קליל, מבודח. החבר עשוי להשתמש באמירות או בביטויים כמו: "יהיה בסדר", "אל תיקח ללב", או בדברים אחרים, כיוון שהוא אינו במצב רוח מתאים, ואין ביכולתו להתייחס ברצינות למתקשר ולכאבו. רצוי שהמתקשר יבחין בשפת הגוף, על מנת למנוע מעצמו סבל נוסף והרגשת זלזול. נשאלת השאלה:

 

מי צריך לקרוא את שפת הגוף?

תשובתי ברובה: שני הצדדים יכלו לתקשר בצורה טובה לו כל צד היה קורא את זולתו. ה"שמח" צריך היה לקרוא את שפת הגוף של המדוכא, וה"מדוכא" היה צריך לקרוא את שפת הגוף של ה"שמח", על מנת שיוכל להתקרב וליצור תקשורת מילולית. אין טעם לשדר דברים, בלי להיות בטוח שהזולת מוכן להקשיב, ושהינו במצב-רוח הולם, וכי העיתוי מתאים. יש "לפנות" את הזולת, כלומר, לדאוג שהוא יהיה פנוי להקשיב לך.

אדם אינו צריך להיות קשוב רק לעצמו. כדאי שיפתח "אנטנות" לשפת הגוף של הזולת, וינסה להתאים עצמו אליו, על מנת לשפר את יכולת התקשורת שלו, ואת יחסיו עם בני-אדם.

לכולנו יש צרכים שונים ומגוונים, צרכים נפשיים, גופניים, שכליים, חברתיים ואחרים. תקשורת טובה צריכה להכיל ולבטא גם את שפת הצורך. בתקשורת טובה אני קשוב, ער ומודע לצרכי שלי, אך גם לצורכי הזולת, למצבי רוחו, להיותו "פנוי" או "בלתי-פנוי" אלי, וכיוב'.

 

דניאל גולמן מכנה מודעות זאת "אמפתיה - היכולת לדעת מה הזולת מרגיש"  ומדגיש כי "ככל שאנו פתוחים יותר לרגשותינו שלנו, כן אנו מיומנים יותר בקריאת תחושות". ניתן לפתח ערנות ומודעות לצורכי הזולת, על ידי ערנות והסתכלות בזולת, תוך לקיחה בחשבון של העיתוי, המצב, הביטויים החיצוניים והפנימיים בכל צורה ולשון, ותוך הפעלת שיקול דעת וקשב לזולת.

 

 

מעניין? שילחי לחברה                                      הגיבי על הכתבה

   

___________________________________________