כתיבה אינטואיטיבית –  לגלות את עצמי בין המילים

  

מאת: חגית גלר

 

עוד:

לאן את חותרת

להתחבר למשאבים הפנימיים

ביקורת קטלנית

לחופש נולדה

מדריך מעשי למתגרשת

10 החוויות שכל אישה צריכה...

תרגול משפר את הזיכרון

שיטת המ.ת.ת - דרך חיים

אם תרזו, אין זו אגדה

דמיון מודרך לטיפול בבעיות גוף ונפש

דמיון מודרך לאהבה עצמית ולריפוי

קרוב לנפש

מודעות עצמית

לחלום ולהגשים - ללא פרפקציוניזם

דרך האמן

דאגה, חרדה ושאר מזיקין

תיבת הנגינה

תנועת הגוף האנושי

פחד מהצלחה

לתכנת את המוח

חסימות ריגשיות

חטאי האם

האם חשבתם פעם כמה רחוק אנחנו מסוגלים להפליג למקומות חדשים ועלומים רק כדי להתחבר לעצמנו, לגלות בתוכנו את השקט? כל כך הרבה ישראלים, ביניהם חברים טובים שלי, נסעו וחיפשו את השקט הזה ברחבי העולם. הם הגיעו למנזרים בטיבט, לאשרם של אושו בהודו, לחוות שכוחות אל בדרום אמריקה או להרי הקילימנג'רו שבאפריקה. כל זה כדי למצוא את השקט שבתוכם. כדי להתחבר לעצמם. לאמת הפנימית שלהם.

 

כתיבה אינטואיטיבית היא כלי מדהים, שמחבר רבים מאיתנו, באמצעים הכי פשוטים שיש ברשותנו, לעצמנו. לאמת הפנימית שבתוכנו. לא צריך לנסוע לשום מקום רחוק. לא צריך הרבה מאמץ, לא הרבה זמן וגם לא מרחב גדול. צריך רק לרצות. להיות. כאן ועכשיו. נשמע פשוטה וקל?

 

כמה פעמים בחייכם הרשיתם לעצמכם לקחת כמה ניירות ועט ולכתוב לעצמכם? רק לעצמכם. לא לכתוב שיר. לא סיפור. לא רומן גדול. לא מסה אקדמאית ולא מאמר פוליטי נוקב. פשוט כתבתם. רק כדי למלא את העמוד. או את המחברת. כדי לתרגל את חדוות הכתיבה. כדי להוציא החוצה את מה שעולה. סביר להניח שמעט מידי פעמים.

 

רובנו שבויים בקסמיה של הכתיבה, כאילו היה זה דבר קדוש שבקדושים. רבים מאיתנו אינם מוכנים לקחת לידיהם את העט, אם אין להם את ההשראה, המוזה, או התשוקה שתביא אותם לכתוב בין לילה את הרומן שיהפוך אותם לסופרים מפורסמים או את השיר שייכנס לקובץ שירי משוררים.

 

רבים מאיתנו רגילים לחיות בתוך מגבלות מאוד ברורות של כללי כתיבה נוקשים, ולא נותנים לעצמנו את המרחב ואת האפשרות לכתוב פשוט את מה שעולה מתוכנו, מתוך הבטן, באופן ספונטאני, אסוציאטיבי, גולמי, מבולבל, כמו שאנחנו באותו רגע. כמו שאנחנו מרגישים.

 

כשאנחנו כותבים, אנחנו בדרך כלל מפנים את הכתיבה שלנו באופן אוטומטי עבור גורם אחר, קורא פוטנציאלי, מבקר חיצוני. שנים רבות בתוך מערכת חינוך נוקשה ובתוך כללי כתיבה ברורים, הרגילו אותנו לכתוב הרבה מאוד עבור אנשים אחרים ופחות מידי עבור עצמנו. רבים מחובבי הכתיבה שבינינו מסתתרים מאחורי רשימות קצרות ולקוניות, פתקיות אהבה או ברכות יום הולדת יצירתיות ומתרצים לעצמם שפשוט אין להם כישרון כתיבה.  

 

אלה מאיתנו שכבר מכירים בכך שיש להם איזשהו כישרון כתיבה, מספרים לעצמם, בעצם לעצמנו, שאנחנו מנסים לכתוב או "עובדים על זה", שעה שאנחנו בעצם רק ממתינים שזה פשוט יקרה מאליו. מידי פעם אנחנו מבריקים באיזה הברקה חוצבת להבות, ומסתפקים בה לשבועות הבאים ולפעמים גם לשנים הבאות.

אבל האמת היא שגם כשאנחנו חושבים ומתאמצים ללכת עם עצמנו רחוק בכתיבה, אנחנו נשארים מאוד קרוב. אבל הכי לא קרוב לעצמנו. או במילים קשות יותר, הכי רחוק ממי שאנחנו באמת. הכתיבה משמשת לעיתים רק עוד דרך לכסות על האמת הפנימית שלנו, אם כי בצורה ערמומית ומתוחכמת למדי.

 

אפילו ביומן האישי שניהלנו בחיינו התאמצנו למצוא חן, גם אם בעיני עצמנו, ובכך ויתרנו על האמת הפנימית שלנו. פיללנו לעצמנו בסודי סודות שיום אחד, אפילו אחרי מותנו, מישהו ישלוף את היומנים הללו מהמגירה, יחשוף את הכישרון שלנו ויגלה את גדולתנו. זאת הסיבה ש"בילפנו" את מי שאנחנו אפילו ביומן האינטימי שלנו. כתיבת "יומן אישי" היא שיטה טובה מאוד לבטא לכאורה את מי שאנחנו, אבל פעמים רבות היא רק דרך לתאר עוד אחת מהמסכות שעל פנינו.

 

כתיבה אינטואיטיבית היא הדרך לפרוץ את כל הגבולות. לשבור את כל הכללים. לבטל את כל החוקים. למחות על כל האיסורים. ללכת עם המחשבות הראשוניות שלנו, הבתוליות, אלה שטרם עברו את הצנזורה הפנימית שלנו, המגיעה מהראש. אלה שלא מוצאות חן בעיני האגו, שמנהל אותנו רוב חיינו ומעדיף אותנו בשליטה גמורה.

 

כתיבה אינטואיטיבית היא הדרך שלנו ללכת עם הבטן, עם האמת הפנימית שלנו, עם הזרימה הטבעית רק לנו, ולהכיר את עצמנו בצורה עמוקה. זהו כלי נוסף ועמוק למודעות עצמית. דרך אמיתית לנהל עם עצמנו דיאלוג כנה ומתמשך. בכלים כל כך פשוטים ונוחים, אנחנו מתחברים למהות של מי שאנחנו, ולא למי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רוצים להיות.  

 

אז איך מתחילים?

בדיוק כאן. ועכשיו. לוקחים מחברת ספירלה פשוטה או ערימת דפי מחשב חלקים וריקים. קונים עט נובע פשוט וכיפי ומתחילים לזרום עם כל מה שעולה בנו, בלי צנזורה. בלי חרוזים. בלי גינונים. בלי מילים יפות. תנו לעצמכם את המרחב ואת החופש לכתוב את כל שעולה בכם, בלי חשבון. הקפידו שהיד תהיה בתנועה לזמן שהקצבתם לכך מראש. אפשר להתחיל בחמש דקות ומשם לעלות בהדרגה לפי התחושה.

 

במהלך הזמן שהקצבתם לכם, אל תעצרו אפילו לרגע. גם לא כדי לחשוב. גם לא כדי לקרוא את מה שכתבתם. בטח לא כדי לערוך את עצמכם ולסגנן את מה שיוצא מכם.

 

אל תנסו לשלוט בתהליך. אל תנסו אפילו להבין מה אתם כותבים. פשוט תכתבו. אל תמחקו. אל תישארו בשוליים. אל תפסקו: אין צורך בפסיקים, נקודות ומבנה דקדוקי נכון של משפט. תרשו לעצמכם לכתוב בכתב חרטומים, לעשות שגיאות.

אל תחשבו מידי, אל תהיו הגיוניים. אין היגיון באינטואיציה. יש רק אמת.

אל תתחכמו. אל תנסו להרשים אף אחד בכתיבה, בטח לא את עצמכם. פשוט שחררו את האגו ותבהירו לעצמכם שוב ושוב שהפעם, בזמן המוקצב הזה, אתם לא הולכים לכתוב יצירת מופת.

 

כשאני מנחה את סדנאות הכתיבה שלי, אני מבקשת מהמשתתפים לחשוב על הכתיבה כעל שיטה לניקיון פנימי. פשוט לאפשר לכל הג'יפה לעלות החוצה, בלי ניסיון לשלוט ולייפות, מה שאנחנו נוטים לעשות פעמים רבות במהלך חיינו. אם תחשבו על כתיבה כניקיון, תוכלו אחר כך פשוט להשליך את מה שכתבתם לפח. או לשרוף את זה. בעצם, למי בכלל איכפת? מה שחשוב כאן הוא התהליך, ולא התוצאה. ואם תאמינו בתהליך ותתייחסו אל כתיבה כאל תרגול יומיומי או שבועי, תוכלו משם לצמוח בקלות ובזרימה גדולה יותר למקומות של כתיבה יצירתית אותנטית, כתיבה אמיתית, חזקה ונוגעת יותר. 

 

כי האמת היא, שכולנו נולדנו עם כישרון כתיבה. התאווה לכתיבה זה משהו שטבוע בנו כל כך עמוק, אבל במשך השנים פיתחנו עכבות, מחסומים ותירוצים. אם רק נסכים לעצמנו להתחבר שוב למקורות שלנו, לבטן, לאינטואיציה. אם נסכים לפנות לכתיבה מקום אמיתי בחיינו, מתוך אמונה במי שאנחנו ומתוך צורך פנימי עמוק לביטוי אישי הקיים בנו, נוכל לגלות את עצמנו שוב ושוב, בכל פעם מחדש, מבין האותיות, המילים, המשפטים והשורות.    

 

ושיהיה בהצלחה.

 

כותבת המאמר היא חגית גלר, עיתונאית במעריב, צלמת ויוצרת

מנחת סדנאות "ריפוי במילה", לכתיבה אינטואיטיבית ולכתיבה תרפויטית

לתגובות, לפרטים על סדנאות חד פעמיות, סדרת מפגשים או סופי שבוע של כתיבה בחיק הטבע ניתן לפנות בדוא"ל: hagitgel@netvision.net.il

או בטלפון: 052-6052113

 

 מעניין? שילחי לחברה                                      הגיבי על הכתבה

 

לא הבנתי..

איך כותבים שיר???!!

ביי.. :]

_____________

שלום,

שמי יחיאל ואני בן 24. אני חושב שאי אפשרות לכתוב אינה הבעיה. אני חושב שזה רק סימפטום. הבעיה היא שכילדים חונכנו לרצות את הסביבה שלנו ולא לבטא את עצמנט כמו שאנחנו. אם את באמת רוצה לשנות אנשים תנסי יותר לגעת באישיות שלהם ולגישה שלהם לחיים בכלל.

בהוקרה,

יחיאל

 

 

___________________________________________