בתנועה מתמדת

  

מאת: מיכל גזית מנחת סדנאות דרך האמן

 

(ציור: אופירה אריאל)

 

עוד:

התרפיה הרוחנית

יצירה כדרך חיים

10 החוויות שכל אישה צריכה...

תרגול משפר את הזיכרון

שיטת המ.ת.ת - דרך חיים

אם תרזו, אין זו אגדה

דמיון מודרך לטיפול בבעיות גוף ונפש

דמיון מודרך לאהבה עצמית ולריפוי

קרוב לנפש

מודעות עצמית

לחלום ולהגשים - ללא פרפקציוניזם

דרך האמן

דאגה, חרדה ושאר מזיקין

תיבת הנגינה

תנועת הגוף האנושי

פחד מהצלחה

לתכנת את המוח

חסימות ריגשיות

חטאי האם

יום האישה הבינלאומי - סקירת מצב

אנה אנו באות? - מחשבות על יום האישה הבינ"ל

ימין ושמאל משני צדי המדרס

אובדן כושר עבודה

להוריד את הפיוזים

דרכים להרפייה

נשים מצליחות מתמודדות עם

 לחצים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה נשתנה?

בעידן של שינוים מואצים אחד הכישורים המועילים הוא היכולת לזרום בקלות עם השינויים ולהתפתח באמצעותם. אולם,  תהליך ההשתנות לעולם יעלה פחדים מכיוון שהוא מאלץ אותנו לצאת מאזורי הנוחות המוכרים ולעבור דרך מנהרת אי הוודאות. על הפחד מהשינוי והדרכים לצלוח אותו.

 

החיים שלנו מצויים בתנועה מתמדת, במציאות שמשתנה מידי רגע ואנחנו בתוכה. אין רגע אחד שדומה לקודמו. ההשתנות הטבעית והנכונה ביותר היא זו שבה אנו זורמים עם גלי החיים, פתוחים לספוג כל מה שיש להם לתת לנו. ילדים קטנים חווים את העולם בדרך הזו, הם קולטים כל גירוי סביבם, מגיבים אליו, ומתפתחים בעזרתו תוך שהם לומדים דברים חדשים. קצב הצמיחה בשנות החיים הראשונות הוא מדהים, בעיקר מכיוון  שהוא נעשה ממקום גמיש, סקרן ופתוח, וכמעט ללא הפרעות פנימיות. נכון, גם לילדים קשה לעזוב את הבית לטובת גן וחברה חדשים. אולם, כשזה נעשה מתוך הקשבה של הוריהם ובמעבר הדרגתי בזמן שהילדים בשלים להתערות חברתית, הם יעברו את השינוי כחוויה חיובית. הקושי של עזיבת הקן הביתי והמוכר יהיה בכל מקרה, אולם המשיכה להרפתקה החדשה תלהיב אותם די בכדי לעבור את ההתנתקות הזו מתוך התרגשות והסכמה. 

 

החברה האנושית לרוב אינה מעודדת אצל אותם ילדים את הדחף הטבעי להתפתחות קשובה, ואת חכמת  ההתמודדות עם מצבים משתנים. ההפך הוא הנכון. המסרים שגדלנו עליהם בילדות כיוונו למציאת עבודה קבועה ומסודרת, מערכת נישואים יציבה, שאיפה למשכרות ממקור בטוח וידוע שנכנסת מידי חודש, ומבנים נוספים שנועדו ליצור בטחון, וסביבה נטולת זעזועים.

 

המורשת החברתית והמשפחתית דוחפת אותנו לספק את הצרכים הבסיסיים ליציבות שהיו חיוניים בחברות שבטיות קדומות ועודם חשובים לכל שלבי ההתפתחות שלנו. אולם, בעידן של השתנות בתפיסות החברתיות והאישיות והתפתחות מואצת בכל התחומים, היכולות לזרום ולהסתגל בקלות לשינויים הם כישורים חשובים לא פחות, ואליהם לא הכינו אותנו בילדות.

 

אחוז מסוים מן האוכלוסייה בורך באינטליגנציה רגשית טבעית שמאפשרת התחדשות בפשטות יחסית. גם הם חוששים, אולם הצורך בהתפתחות חזק אצלם דיו. הרעב החיובי הזה אפשר להם לפתח מיומנויות ואמונה שמקלים עליהם בהתמודדות עם אי הוודאות שאורבת בפתחו של כל תהליך שינוי.

 

בקיצוניות השניה מצויים אלה שיוצקים את החיים לתבניות ומבנים ברורים ואינם משאירים הרבה מקום למקריות וספק. הם אלה שיודעים בכיתה א' מה יעשו כשיהיו גדולים, ומצוידים בתוכנית פעולה ברורה הם כובשים את היעדים ומתמקמים בהם.

 

היציבות הזו היתה תמיד מושא קנאה בעיני, כמי שעדין לא יודעת מה תעשה כשתהיה גדולה (וכיום מאושרת מהדרך הזו שרצופה באי וודאות ותהיות אבל מבטיחה הקשבה ערנית ואקטיבית). אותם אנשים נראו לי יציבים ובטוחים בדרכם. יש להם שלל אמירות נחרצות ושכלתניות על החיים, ומה נכון ולא נכון בתוכם, והם יוצרים סביבם תחושה של ידיעה החלטית ומעוררת הערצה. פגשתי חלק מהם במצבים בהם המציאות שינתה כיוון וטפחה על פניהם. הם נאלצו לזוז, אולם מכיוון שמיומנות השינוי פחות מוכרת להם, התהליך שלהם עבר לעיתים דרך משבר גדול.

 

אנחנו לא באמת משתנים מבפנים

הזמנים בהם עלינו להיות אקטיביים וליצור שינויים, מגיעים כשאנו מזהים ששקענו בתוך עולם  פנימי וחיצוני שאינו משרת אותנו עוד.  במצבים כאלה גובר הקונפליקט בין הדחף להתחדש ולנוע, ובין הרצון להתחפר במוכר, שכבר לא מתאים לנו, אבל הוא נוח, ולו רק בשל היותו מוכר.

 

השינויים שאנו יוצרים יכולים להיות בסביבתנו: האנושית, החברתית, זו של העבודה וזו של מרחב המחיה. שינוי יכול להתבטא גם במטענים שאנו אוחזים בהם בתוכנו כמו: אמונות, דעות, מחשבות ופנטזיות. למרות זאת, אני לא חושבת שבמהות אנו באמת משתנים, הופכים למשהו אחר ממי שאנחנו. מה שמוגדר כשינוי חיובי הוא לגרסתי מתן לגיטימיות לעוד רבדים שבנו להתבטא. לעומת זאת,  שינוי שלילי הוא בלימה של יכולות ואיכויות בנו.

 

ההבדל הוא סמנטי אולי, אולם יש לו בעיני חשיבות עצומה בקבלת עצמנו כפי שאנחנו. הרצון להשתנות במובן של להפוך למשהו אחר, נטוע בתפיסה שמשהו פגום בנו, אנחנו לא טובים מספיק, חסרים לנו דברים, ורק אם נוכל להשיג אותם ולהשתפר, נהיה באמת מאושרים. כשאנו פועלים ממקום כזה של חוסר, נכבוש את האתגר הבא, ועדין לא נהיה מסופקים כי אז נתמקד בדברים האחרים שעדין אין בנו ולנו. לעומת זאת, הגישה שאנחנו נפלאים בדיוק כמו שאנחנו ואין מה להשתנות, רק לבטא יותר מהנפלאות הזו, יוצרת מרחב פנימי לקבלה אוהבת. היא מאפשרת לנו להביא יותר מעצמנו, ומתוך שמחה. מתוך תחושה של בטחון גדל והולך.

 

אבחנה בין מה נכון לשמר ומה ראוי לשחרר

השלב הראשוני בתהליכי התחדשות הוא זיהוי. סדנת "דרך האמן" מאפשרת באמצעות כלים חווייתיים חיבור מהיר ומדויק לאותנטיות שבנו. למקום בו מרוכזים החלומות, הרצונות, והתשוקה הטבעית להתפתח. המפגש הזה עם עצמנו יוצר אצלנו אבחנה ברורה בין מקורות העוצמה שלנו, שאותם נעצים ונפתח, ובין מה שבשלב זה בחיים מהווה חסימה.

 

ההפרדה בין מה נכון לנו ומה לא היא צעד חיוני בתהליכי שינוי. פעמים רבות ראיתי אנשים שאינם מסופקים ומבינים שמשהו חייב להשתנות. מתוך ייאוש וחיפזון הם מסלקים מהחיים לעיתים דברים שכן מועילים להם, כי אותם קל להם יותר לשחרר. כך למשל, מי שחווים חנק וחוסר התפתחות בעבודה עלולים לעזוב מערכת יחסים שטובה להם, או ליצור בה דרמה, ובלבד שיחוו שינוי כל שהוא. 

 

תהליכי העבודה ב"דרך האמן" כוללים אימון בכתיבה אינטואיטיבית כתהליך רציף שמתנסים בו מידי יום.  הדפים חושפים מולנו את חלומותינו מחד ואת ההדחקות שלנו מאידך. נוצרת התנצחות חזיתית שמעמתת ביניהם ומחייבת פעולה. אנחנו לא יכולים עוד להמשיך לטעון מול עצמנו שאנו יכולים לשהות במצבים אותם זיהינו כבלתי מספקים.

  

החשש מעזיבת המוכר מייצר הדחקות שמביאות אותנו לומר משפטים שמכילים  סתירה פנימית בלתי הגיונית, כמו: "אני עובד בעבודה שאני לא מתפתח ולא נהנה בה כבר המון זמן, אבל זה בסדר בינתיים" או "אין לי שום חיבור בתוך מערכת היחסים הזו, אבל בינתיים זה בסדר". בתוך תהליך התבוננות, לא ניתן לבטא את התלונות הללו מידי יום, ולטעון ש"זה בסדר".

  

אם אנחנו לא מרוצים והמציאות הפנימית והחיצונית אינן משרתות את הצמיחה שלנו, אז זה לא בסדר, והדבר הבא שמתבקש הוא פעולה. השינוי מעלה פחדים ואלה גורמים לנו לעיתים למצוא את כל הדרכים לבלום את התהליכים שחושפים בפנינו את האמת הזו, ובלבד שלא לזרום עם התנועה ההכרחית שכבר החלה להיווצר.

 

מה מפחיד בשינוי

שינוי משמעו מעבר אל הלא נודע, אל אירועים, חוויות, אנשים ונופים חדשים שאינם מוכרים לנו. כל התחדשות כזו מכריחה לחרוג מגבולות הנוחות שבהם אנחנו יכולים לצפות את המהלכים הבאים, והאוטומט שבנו יודע בדיוק איך להגיב אליהם. מעברו השני של השינוי נפגוש מצבים שהמערכות שלנו עדין לא מתורגלות ומיומנות בהם, מה שיוצר תחושת חוסר שליטה. המצבים האלה יכריחו אותנו ליצור התנהגויות וחוויות חדשות, ומשהו במבנה הפנימי מתנגד לחוויה הזו.

    

ההצמדות למוכר היא האויב הגדול של השינוי, אולם היא מבטאת צרכים בסיסיים שטבועים במוח העתיק. המונח הביולוגי שמתאר את המצב הזה הוא הומאוסטזיס - תכנות גנטי שנועד לשמור על מצב של שיווי משקל פנימי בתנאים משתנים. המונח הזה מושאל גם לתחום הפסיכולוגיה בכדי לתאר הצמדות למצבים לצורך יצירת יציבות ובטחון. הבעיה היא שהמוח מתוכנת להישאר בקיים גם כשקיימות אפשריות טובות יותר בשבילנו.

  

רבים מן האנשים מעדיפים להישאר זמן רב מידי, ולעיתים גם חיים שלמים במציאות שאינה מספקת, אולם היא לפחות מוכרת. המצב שלהם קשה, לא נוח, לא מפתח, אלא שכל המילים הללו מגדירות מצב ברור, וגם אם הוא שלילי, הוא עדיף על בלתי מוכר שכלל אינו ניתן להגדרה בינתיים.

  

יש לנו תחושה שאם נוכל לדעת מה יקרה לאחר השינוי, אם יינתן לנו איזה שהוא צפי לגביו, נוכל להעיז יותר. הצורך הזה הופך את מגידי העתידות למיניהם לכה פופולאריים בזמן מהפכים. היאחזות במישהו שיספר לנו מה צפוי לנו מן העבר השני של השינוי, יוצרת תחושה מדומה של בטחון. אני מודה ומתוודה שגם אני מצאתי את עצמי לא אחת פונה לידעונים מומלצים בכדי שיחזו את המהלכים הבאים ויספקו לי איזו שהיא בהירות לגבי אותו עתיד בלתי נודע. "שחררתי" כמה מאות שקלים בכל פעם כדי להשתכנע במה שאני מאמינה בו ממילא: לאף אדם חיצוני אין באמת יכולת לדעת מה יתרחש לאחר ההסכמה לשינוי. העתיד הוא פונקציה של המהלכים שלנו בתוכו.

  

רבים מאותם חוזי עתידות יכולים לקרוא את אירועי העבר באופן מדויק. הם מפתיעים אותנו עם פרטים מחיינו שכביכול אין להם דרך לדעת (ועל כך בכתבה נפרדת). נוצרת תחושה שאותם חוזים אכן מתמצאים בעובדות חיינו, ולכך מצטרף הצורך העז לסמוך על מישהו שיספר לנו מה יהיה, ואנחנו נותנים בידיהם גם את ציור העתיד. בהמשך, האמונות שמשתרשות דרכם בתת ההכרה עשויות להגשים את עצמן, מה שיצור תחושה שהם אכן צפו את העתיד לבוא. למרות ספקנותי, אם חלק מהאנשים מעיזים לקפוץ אל הלא נודע מתוך אמון במי שלגישתם חשף בפניהם מהלכים עתידיים, הרי שהרווח מהתהליך ברור ואין בו כל רע. ההסתייגות המשמעותית בעיני היא שאותו מיסטיקן הוא אדם אחראי שמנצל את הקרדיט הזה לחיזוקים חיוביים ולא לחסימה נוספת או גרוע מזה ניבוי פורענויות, מה שעלול כאמור להגשים את עצמו.     

   

שינוי מקושר בתוכנו עם כאב, וזו סיבה נוספת לכך שנחשוש ממנו. אני מציעה לבחון את נכונותה של האקסיומה הזו מול אירועים קודמים. סקירת שינויים שעשיתי בחיי מובילה אותי לתשובה חד משמעית הם תמיד הביאו שמחה וצמיחה.  השלב הכואב והקשה הוא זה של ההתחבטויות שקודמות לתנועה. תהליך שבדיעבד תמיד נראה ארוך יותר ממה שהיה צריך ונכון. כשלבסוף אוזרים את האומץ והאמונה להשליך מה שאינו שלנו עוד ובוחרים בחדש מאתגר, מופיעה התרגשות מהולה בפחד, אולם מאד חיובית ומספקת. (הכוונה כמובן לשינויים שאנחנו בחרנו, ולא לאלה שנכפו עלינו, אם כי לעיתים גם הם מאלצים אותנו להתחדשות שלא יכולנו להחליט עליה בכוחות עצמנו, והיא חיובית לנו).

 

סיבה נוספת להצמדות למוכר היא שאנו מזוהים אתו, מול עצמנו ומול שאר העולם, והרבה מהרגלי חיינו התייצבו סביבו. לשם דוגמא, אם השיחה הקבועה עם חברנו הקרובים עוסקת בחוסר המרוצות מתחום העבודה, תוך האשמה של המצב הפוליטי, הכלכלי והמדיני, אם נשחרר עבודה בלתי מספקת זו,  על מה נדבר עם אותם אנשים?  מי נהיה בלי אותן שיחות מוכרות עם עצמנו ועם האחרים ?. דפוסי החיים הבטוחים והנוחים שלנו מותאמים למי שאנחנו כרגע.  שינוי יחייב אותנו להגדרה עצמית מחודשת, או עדיף, לא להגדיר עוד, להפסיק ליצור סביב המקור שלנו מסיכות שמייצגות אותנו.

   

סילוק מה שאינו יעיל עוד בחיינו עלול להפגיש אותנו עם אובדן מה שהגדרנו כזהותנו. כמו התבוננות ממושכת במראה שמבהירה שהבגדים שעלינו אינם מחמיאים עוד ויש לזרוק אותם. אנו עושים זאת, ונותרים עירומים, מתבוננים בעצמנו ללא מסיכות, חשים את עצמנו, מתאהבים בנו, ואז כשאנחנו באמת מכירים את הגוף בדיוק כמו שהוא ומחוברים אליו, נוכל לרכוש בגדים שיהלמו אותנו יותר.

  

אחד הדברים שמאיים במיוחד לשחרר הוא את הפנטזיות. הן משמשות כרטיס ביקור עתידי שנראה מבטיח יותר מן המציאות העכשווית. הן מאפשרות לנו לספר לעצמנו ולעולם, מה יכולנו להיות, ומה אולי עוד נהיה. מימוש הפנטזיות מרתיע. אנו עלולים לגלות שאין לנו די כישורים לממש אותן, שהן פחות זוהרות במציאות, ומה שהרבה יותר שכיח, שהן כלל לא שלנו, הן רק נראות טוב אצל אחרים, לכן בחרנו להתהדר בהן. הפחדים האלה גורמים לאנשים לשמר פנטזיות מבלי לעשות צעד אחד בכדי להתקדם אליהן מה שעלול אולי לפגום בשלמותן. הכרחי ליצור הפרדה בין פנטזיות שלגביהן אנו מוכנים להסתכן בכך שננסה לממש אותן, ובין אלה שראוי לוותר עליהן. כל עוד אנחנו נאחזים בהן, אנו נשארים מאוהבים בפוטנציאל, אבל נמנעים מהחיים עצמם.

  

לאמן את גמישות שרירי השינוי

מיומנות היכולת לשינוי, כמו כל דבר בחיים, משתפרת עם האימונים. אני משווה את ההתמודדות הזו למירוץ מכשולים. בפעמים הראשונות שנתנסה בו, נפיל מן הסתם את המשוכות וניפול יחד איתן אי אילו פעמים. ככל שנתאמן במרוץ שכזה, נפתח את הגמישות שמאפשרת לדלג בקלילות ובטחון, וגם נלמד ליפול נכון. אלה המיומנויות החשובות בענפי ספורט שונים ובאומנות השינוי.

  

ההשתנות לעולם תפחיד. בכל התמודדות כזו יהיה בנו צד מבוהל שיאחז במוכר תוך הסבר שהמצב לא עד כדי כך גרוע, וניתן להמשיך גם כך בינתיים. אולם, ככל שנצבור עוד התנסויות חיוביות ב"קפיצות" אל הלא נודע עם כל הבונוסים שבעקבותיהן, יתחזק בנו צד בטוח שיאזן את זה הפוחד. גמישות ומיומנות הופכים את התהליך לקל ומוכר יותר.

   

בזמן שינוי כדאי קודם כל לשחרר את מה שבאופן ברור וודאי אינו מתאים. כשמתחילים בצעדים קטנים, מדרגה אחר מדרגה, קל יותר לטפס ולהתקדם. זה נשמע ברור מאליו, אולם מה שאנו עושים לרוב הוא לנסות לדמיין את כל המהלכים ולצפות מה יקרה בעקבותיהם. כך אנחנו משתקים את עצמנו ומאבדים את ההתלהבות מול אתגר שהופך להיות מאיים  מידי.

  

אימון קטן הוא לפתוח את ארון הבגדים ולזרוק ממנו בגד שאינו מייצג אותנו. הכוונה אינה לבגדים שמאתגרים אותנו לרזות למרות שכבר שנים שאינם עולים עלינו. גם לא לאלה שאולי יחזרו לאופנה ואולי נחשוק בהם שוב. את אלה נוכל להשליך כשנפתח מיומנות גדולה יותר באי היקשרות. כמשימה ראשונית אני מציעה להשליך את הסוודר המזעזע בעל הצבע הבלתי מחמיא שלא לבשנו מעולם. בכל פעם שהוצאנו ומדדנו אותו הבטנו במראה והסרנו אותו במהירות, ובכל זאת, קיפלנו והחזרנו לארון, עד הפעם הבאה. לאחר שנוציא אותו מהחיים ונפנה את מקומו בארון נוכל לקנות לעצמנו את הסוודר עם הצבע הנועז שמייצג את ההתחדשות שלנו (אולי אף נקבל אותו פתאום כמתנה). הצעד הסימבולי הזה משמש אימון בזיהוי ושחרור מה שבאופן ברור אינו שלנו. כשאנו מתאמנים בשחרור מההצמדות, יהיה לנו קל יותר לשחרר גם את הבגד הבא, ולאחר מכן גם דברים משמעותיים יותר שאנו אוחזים בהם שלא לצורך.

  

חשוב לראות שרוב השינויים הם בעצם הפיכים, ואם לא נחזור בדיוק לאותו מקום, ניתן לחזור למצב דומה. כשאנו בזמן שינוי הדברים תמיד נראים גורליים וחד כיווניים. לרוב גם מי שמעורבים אתנו בתהליך יאותתו לנו שאין דרך חזרה. ברוב המקרים, ניתן לחזור אחורה. לדעתי, מומלץ כמידת האפשר ליצור עוגנים שיאפשרו לנו להתחרט. כמו לקחת חופשה ללא תשלום בכדי לבדוק תחום חדש של עבודה. לרוב לא נחזור לאחור, אולם בידיעה שהדברים הפיכים יש משהו מרגיע שמאפשר תנועה משוחררת יותר. 

  

בנוסף, ניתן לשלב חלק מן השינויים בשגרה הקיימת ולהתנתק ממנה בהדרגתיות. פעמים רבות אנו מתנים  תהליכי התחדשות בשינוים  טוטאליים שכוללים עזיבה ברורה ומוחלטת של הישן ויצירת עולמות חדשים. עבור חלק מהאנשים המוחלטות הזו מועילה, מכיוון שהם חייבים ליצור נתק ברור בכדי להתחיל מחדש וממקום נקי. לאחרים יהיה נכון ליצור מעבר הדרגתי שבו שילוב בין הישן והחדש. עלול להיווצר עומס בתקופת הביניים מכיוון שאנו מנווטים בהם בין עולמות שונים, ולעיתים מנוגדים. אולם שחרור הישן יהיה קל יותר ככל שאנו מכירים ובטוחים בחדש. 

   

עבור חלק מהאנשים הדרך ליצור שינוי היא להיות קשוחים עם עצמם וליצור דד ליין ברור ללקיחת החלטות. הפחדים גורמים לכך שאנו בוחנים את הדברים שוב ושוב, ובכל פעם שנדון בהם נמצא טיעונים משכנעים שמטים את הכף לצד אחר. הרצון להגיע להחלטה שקולה, אחראית והנכונה ביותר עלול להותיר אותנו שנים רבות מידי על הגדר, ללא הכרעה, וזו הטעות הגדולה מכולן. במצבים כאלה כל החלטה תהיה טובה יותר מההמתנה, וכפי שאמר וויליאם רוג'רס: "גם אם אתה נמצא על המסלול הנכון בסופן של דבר משהו ידרוס אותך אם רק תשב שם".         

 

שינויים קל לעשות ממקום פתוח ויצירתי. לכן, אם יש לנו כיוון מסוים, ניתן למקד לעברו, ויחד עם זאת להיות פתוחים למגוון של אפשרויות. כשאנחנו פתוחים וזורמים עם הדברים סביר שיגיעו אלינו הצעות והפתעות טובות אפילו מאלה שיכולנו לתכנן בעצמנו. אני חושבת שכל השינויים המקצועיים בחיי קודם קרו לי ורק אחר כך הבנתי עד כמה רציתי בהם. הגישה בעיני היא לשמור על ראש פתוח וגישה חיובית, ולומר כן לדברים. את הניפוי תמיד נוכל לעשות אחר כך. חשיבה כזו מחברת אותנו למסלולים שרק בדיעבד אנו מבינים שהם המדרגות לפסגות שלנו, ולעיתים בדרכים פשוטות ומרתקות מאלה שהתכוונו אליהם.

  

הקשבה יומיומית לקולות שעולים מתוכנו וקבלה של מתנות קטנות שנמצאות בדרך מאפשרים ליצור תנועה קבועה והרמונית. אם נאתגר את עצמנו מידי יום להתנסות במשהו חדש שעדיין לא חווינו, ללמוד משהו בלתי מוכר, נוכל לחוות את החיים כרצף של שינויים קטנים שיוצרים את אלה הגדולים. אז לא נתקבע במצבים לאורך זמן ונידרש ליצור שינויים שדורשים התנתקות משמעותית. ככל שאנחנו מיומנים ביצירת שינויים קטנים וגדולים החיים הופכים להרפתקה מרגשת של גילוי וצמיחה יומיומיים, וכפי שאמר צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה: "לא החזקים ביותר או האינטיליגנטים ביותר הם ששורדים, אלא אלה המגיבים טוב יותר לשינוי".

 

____________________

מיכל גזית מנחת סדנאות דרך האמן לפיתוח וביטוי היצירתיות, עיתונאית, כותבת ויועצת פסיכו-אסטרולוגית.

  טל: 03-6476495

 

מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                          מעניין? שילחי לחברה

 

שלום רב.

אהבתי מאד את הכתבה של מיכל גזית.

הופיעה ממש באגע שהיתה נחוצה לקרובת משפחה שלי, שמחוללת שינוי בחייה תוך הסתייגות בוטה של הסביבה הקרובה.

הדפסתי, ואתן לה.

כמו כן אשלח לכמה מחברותי.

תודה רבה,

מאשה

_______________

אהבתי מאד את הכתבה, הצלחתי להתחבר לחלקים נכרים ממנה.

גם אני עוברת בימים אלו שינוי משמעותי מאד בחיי, שדחיתי אותו

זמן רב מאד והיום אני מתמודדת עם כל הפחדים והאירועים הלא מוכרים,

אבל אני יודעת שזה עדיף מהמקום שהייתי בו.

אחרי הכל עכשיו יש לי עתיד... קודם היה רק עבר

תודה

ליאת

 

 

____________________________________________