10 החוויות שכל אישה צריכה לעבור כדי לצמוח (חלק ב')

  

מאת: שירית בן- ישראל מנכ"לית .S.T.S  מתמחה בהעצמה מעשית (אישית ועסקית) של א- נשים

 

עוד:

תרגול משפר את הזיכרון

שיטת המ.ת.ת - דרך חיים

אם תרזו, אין זו אגדה

דמיון מודרך לטיפול בבעיות גוף ונפש

דמיון מודרך לאהבה עצמית ולריפוי

קרוב לנפש

מודעות עצמית

לחלום ולהגשים - ללא פרפקציוניזם

דרך האמן

דאגה, חרדה ושאר מזיקין

תיבת הנגינה

תנועת הגוף האנושי

פחד מהצלחה

לתכנת את המוח

חסימות ריגשיות

חטאי האם

ריקוד הסחרור

יום האישה הבינלאומי - סקירת מצב

אנה אנו באות? - מחשבות על יום האישה הבינ"ל

ימין ושמאל משני צדי המדרס

אובדן כושר עבודה

להוריד את הפיוזים

דרכים להרפייה

נשים מצליחות מתמודדות עם

 לחצים

מי מרגיז אותך?

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

 

 

 

 המשך... 

6.      להיות שנה אחת מרצון בלי גבר

אם תבקשנה שאבחר משפט אחד, מאחוריו אני מוכנה להתייצב, בכל רגע ובכל מקום ומצב, זה המשפט; להיות לפחות שנה מרצון בלי גבר. לא ממקום של שנאה, לא מכעס, לא מפחד, לא כאקט דווקאי, אלא ממקום של יציאה למסע האולטימטיבי, של שחרור מאחרונת המניפולציות, מעכבת הצמיחה בחיינו. שחרור מהנטייה לפתח תלות, (ממליצה לעיין בספר "תחזוקת בעל" של הסופרת והחוקרת האוסטרלית סוזאן מאוסהארט), שחרור מהנטייה להישען על הגבר, עד כדי הוצאת מוקד שיווי המשקל האישי- פנימי מנקודת האיזון. שחרור מדפוס הטיפול- טיפוח- שינוי- עיצוב מחדש שלנו את הגברים. קל לומר, קשה לבצע, שכן כבני אדם אנחנו מעוצבים להשתוקק לחיות בזוגות ולא כבודדים, למרות שחלקנו, לא ממש מתאימים לדרישות שמציבה הזוגיות הנורמטיבית.

בשנת 1990 לאחר גירושין סוערים ביקשתי לברר לעצמי, מהם האתגרים הבלתי אפשריים עבורי. האתגר הכי בדיוני דאז היה, לחיות שנה בלי גבר. הורי היו נשואים לטוב ולרע, מיום שאני זוכרת, כל חבריהם היו נשואים וגם אם היו בעיות במצגת הנישואים המושלמת, הרי שאני לא הייתי מיודעת אליהן באותם ימים.

ה 'שנה מרצון בלי גבר' הייתה השנה הכי מעצבת, בונה, מחדשת ומוצלחת בחיי. השנה מרצון בלי גבר אפשרה לי להגדיר בשקט, בזמן ובקצב שלי, ללא לחצים, הכוונות, הנחיות ואילוצים, את ה"אני" החדש שלי. למעשה, בשנת 1991 ילדתי את עצמי מחדש. השתחררתי לחלוטין ממערכת המושגים המאולצת, תוצר הסוציאליזציה ההרסנית והרכבתי לעצמי בעצמי, את הפאזל האישי שלי מחדש. על חלקים מסוימים ויתרתי, אחרים עוגלו בקצוות ולעיתים אף במהות, היו פשרות, אובדנים מרצון, ניקיונות של אנשים מסרסים ומרעילים, כולל משפחה. בעיקר היה ניקיון פנימי וגיבוש מערכת מושגים, קודים, נהלים להתנהלות בפלטפורמות החיים, קווים אדומים, ערכים חשובים ודרישות סף לכל אדם ומצב. חשוב מכל, מימשתי את החופש לו זכאיות כל הנשים בעולם: החופש להיות החלום של עצמך והחופש להפוך את החלום של עצמך למציאות חייך האישית והעסקית. חופש הוא הערך העליון בחיי, ומשום שההחלטה לחיות מרצון לפחות שנה בלי גבר החזירה לי את החופש שהסכמתי לאבד- המשפט הקצר הזה הפך לאבן חיי.

 

7.      לחיות חודש אחד בחיים מרצון בלי ילדיה

כל החלטה שעשיתי בחיי נגעה בצורה ישירה לילדי. רק היום שוחחתי עם לקוחה, שאמרה לי שאינה יכולה לבצע משימה מסוימת, שכן עליה להכין סנדוויצ'ים לילדיה. נשמע הגיוני, עד הרגע שבו צחקקה וסיפרה שילדיה הם בני 14, 16 ו- 17.  שתינו הבנו, שהכנת הסנדוויצ'ים לילדים בני 16 הינה תירוץ בלבד. תירוץ, שמטרתו הימנעות מעשייה והתמודדות עם פעולות ומצבים, שעבורה נראו מלחיצים. אני זוכרת בקלות רגעים, בהם בעברי הרחוק, השתמשתי באותו תירוץ שחוק, וגרוע מכך, האמנתי בו ונצמדתי אליו באדיקות של "נערת גבעות". האם גם את יכולה בקלות או בקושי, להיזכר ברגעים אלו בחייך?. חודש אחד בשנה מסוימת טס בני הגדול לחו"ל וביתי יצאה למחנה נופש. חופש גדול. 4 שבועות שלי לעצמי. 4 השבועות שבהם, בפעם הראשונה הייתי ללא ילדי, ללא יכולת להשתמש בתירוצים השחוקים שלי. החודש ההוא היה החודש הפורה ביותר בחיי באותה תקופה. כשחזרו ילדי, חזרתי מיד לדפוס ההתנהגות החביב והמוכר. אלא מה, שכנה ונשמה טובה, שלמדה איתי בתיכון, המתגוררת קומה מתחתי לחשה את סוד השינוי באוזני ילדי. אני חייבת לה חוב לעולמי עד. למדתי, שלילדי הייתה מסוגלות לעצמאות, ושאני מנעתי אותה מהם, למדתי שההיצמדות לתירוצים מנעה ממני לפרוח ולהפריח את עצמי, בדיעבד גם ילדי פרחו, מששחררתי עצמי מהמחויבות, לסובב ולכרכר את עצמי ואת חיי סביבם. למעשה, הם נשמו לרווחה. אות ההוקרה בא בדמות משפט, שלימים הפך לאבן יסוד בלכסיקון המשפחתי ולגדולת המחמאות, שאי- פעם ניתנה לי על ידי ילדי; "הפסקת להיות דומה לאימא שלך".. אמר לי בני בכורי .ודי לחכימא ברמיזה.

 

8.      להחליט ששנה אחת החגים המעיקים לא מגיעים, ויפה שנה אחת קודם

יד על הלב, כמה פעמים פנטזתן על שקט תעשייתי בראש השנה?, כמה פעמים חלמתן על פסח משפחתי קטן וסולידי, במקום ארוחה רבת השקעה, המסתיימת ברעש תקשורתי, בליסה מהירה, אי- אלו מריבות בין הנוכחים והנוכחות, עקב הימצאותם של אנשים שונים בסלון דחוס כמו ממ"ט, מעבר ליכולת תכולתו  (זוכרות ממלחמת המפרץ)?. חלק גדול מהמניפולציות, הצרובות בנימי תודעתי נולדו, נאמרו והוטמעו בארוחות החגים, שלי ושלכן. אז, מה מונע מאיתנו להחליט, שאפשר לחגוג בצמצום בשקט והנאה, בתא המשפחתי שלנו?. מה מונע מאיתנו ללכת צעד קדימה ולהחליט שהשנה, החגים כלל לא מגיעים? לא אצלנו. חינוך? לחצים משפחתיים? נקיפות מצפון? מניפולציות של הסביבה? ציפיות שלנו מעצמנו תולדה של שטיפת המוח החברתית? או רגשות האשם הבלתי- נגמרים?.

ראש השנה 2000. החלטתי. השנה החגים אצלי לא מגיעים. הסביבה אימה בקריסה מוחלטת. שינוי הרגלים כמעט תמיד מאיים, גם אם הוא לטובה. 5 שנים אחרי, לקראת ראש השנה 2005, איש לא מלחיץ, איש לא מצפה שנעשה משהו שאיננו רוצים. ראש השנה 2004 היה חגיגת פיג'מות, סושי מדהים בלוויי טבח סיני- יפני, שיח תרבותי על נפלאות החיים, כשארבעתנו שרועים בפיג'מות על כריות, צוחקים, מאושרים ומשוחררים. לראש השנה 2005 ביקשתי מראש, מבני הבית רעיונות והצעות חדשניות. הדיווח בדרך.

 

9.      לכתוב לעצמך את ספר חייך, להחליט לרוץ עם הזאבה שבך

להיות אישה בשנות האלפיים - משימה לא קלה. להיות אישה, אשת איש, אם ואשת קריירה זוהי משימה מורכבת הרבה יותר. חדות העין ביניכן תוהות בודאי לגבי האופן בו דורגו התפקידים. ובכן, הדירוג נשען על הנורמות החברתיות הרווחות ועל הרצון, של מרבית הנשים, לנסות ולשלב בין כל התחומים. כמובן, שאפשר להרכיב את הפזל בצורה שונה, אבל המשימה תהא מורכבת לא פחות.

לכאורה, הכל אפשרי. הדלתות הנפתחות לקראת הנשים בתקופתנו מצטיירות כאין סופיות. תיאורטית, יש שוויון, כל התחומים פתוחים לקראת נשים, כ- 54% מכלל הנרשמים ללימודי תואר ראשון באוניברסיטאות בישראל בשנת 2000 הנן נשים, בהי- טק יש נשים בדרגות ניהול בכירות, בחיל האוויר יש טייסת, ארה"ב שיגרה אסטרונאוטית  לחלל, אז מה באמת רוצות נשים?!..

העובדות שהוזכרו לקוחות ממציאות החיים, אולם כשבודקים מהם המקצועות שנשים בוחרות ללמוד באוניברסיטאות, כמה מהנשים ממשיכות ללימודי תואר שני, מהן משכורותיהן של מנהלות בהי- טק לעומת משכורות הגברים, ואיזה מסלול ייסורים עברה נציגת המין הנשי עד שהניחה כף רגלה בחיל האוויר (שעשה כמיטב יכולתו  ואף  יותר, בכדי  לשמר את זהותו ה"גברית")  מצטיירת  תמונת  מצב  שונה.

תמונת המצב העכשווית לפיה, תיאורטית הכל אפשרי ובכל זאת, בפועל המציאות הרצויה לא מתהווה באופן, בקצב ובפורמט הרצוי לנשים מחייבת התבוננות כנה במעמקי ההוויה הנשית, דרך התחברות לאמיתות הפנימיות, לרגשות, לאינטואיציות ולניגודים, המהווים את המשאבים לעיצוב מציאות החיים הרצויה.

"חפירות ארכיאולוגיות נפשיות" כך מכנה ד"ר קלאריסה פינקולה אסטס בספרה "רצות עם זאבים" (מודן 1997) את המסע לשחזור  ההוויה הנשית, שלטענתה שנתה פנים ומזמן איננה מה שהייתה, או מה שהייתה אמורה להיות.

"האישה המודרנית היא כתם מטושטש של פעילות. לוחצים עליה להיות הכול בשביל כולם" טוענת ד"ר אסטס. וכהמשך ישיר להשקעה בסביבה, נשים בדרך כלל שוכחות את עצמן, מתעלמות לעיתים קרובות מידי  מצרכיהן, רצונותיהן ומאווייהן האמיתיים ונבלעות בנתיבי הצריך, מותר, אפשר, כדאי, מוסרי ונורמטיבי.

מרבית הנשים בגילאים שבין 30-45 חונכו על ברכי האידיאולוגיה המציבה את האמהות כערך עליון עבור האישה. בעת שהן הופכות לאמהות, בטרם עברו תהליך של שינוי תפיסתי, נשים ממשיכות למחזר את האידיאולוגיה, עליה "גדלו", בשינויים קלים.

התפיסה החברתית הרווחת מציירת את מימוש הנשיות דרך מסלול הנישואין והאמהות. גם נשים המשכילות לשלב בין האקדמיה לקריירה והמשפחה מתנהגות ביומיום, בצורה שמקבעת את הדימויים והתפיסות, מנציחה את ההגדרות הסטריאוטיפיות, של תפקידי שני המינים בחברה ולוקחות את רוב האחריות על עצמן.

תהליך ההתחברות לזאבה שבך וההחלטה לרוץ עימה הוא מסלול ההבראה. תחילתו בשלב ההארה, המשכו בשלב  ההתעוררות וסיומו בצעד הראשון של כל אישה, המתאפשר במקום בו נפגשות היכולות הפנימיות עם הרצון וההחלטה, לעשות מעשה ולפסוע בנתיב המאפשר את מימוש הפוטנציאל האישי.

"התהליך" מאפשר גילוי והבנה ש-

·                     גדלנו על ברכי סטריאוטיפים, נורמות, סמלים ומסרים מסוימים.

·                     יש להניח למסרים מסרסים לגווע.

·                     כדאי להשתחרר מכעסים, האשמות והערצה / שנאה להורים.

·                     חובה להיפטר מרגשות האשם.

·                     ניתן לאמץ דפוסי חשיבה והתנהגות שונים מאלו עליהם חונכנו.

·                     ישנם מסלולי אושר רבים וכדאי למצוא את המסלול המתאים לנו.

·                     "בעלות" ושייכות יש לנו רק על עצמנו.

·                     לא מומלץ להישאר זמן רב מידי, במקום שלא טוב לנו בו.

·                     הגוף שלנו מדבר (מיגרנות, מועקות, לחץ דם, כאבי גב) וכדאי

                       להקשיב לו.

·                     כדאי למקסם את השליטה על חיינו במקום לנסות לשלוט בחיי

                        אחרים.

·                     טיפול בעצמנו הנו השקעה עם תשואה מקסימאלית (בגוף, בנפש

                        ובחיבור ביניהם).

·                     אסור לנו/ לאחרים להרעיב/ להתעלל בנשמה שלנו.

·                     כדאי לקחת פסקי זמן לארגון מחדש של החיים.

·                     לקרב יוצאים עם חצים ולא רק עם הלב ולמען ערכים ועקרונות

                       מהותיים.

·                     נכון לפרגן לנשים אחרות, לפחות כפי שאנחנו מפרגנות לגברים.

·                     הסליחה עושה טוב לנפש ומשחררת הרבה אנרגיות פנימיות

                       חיוביות.

·                     כדאי להכניס אור לחיים ולא צל (הגוף יאמר לכן מי הוא מה).

·                     יש לפעול (בצורה רה- אקטיבית) למימוש החלומות ולהשתחררות 

                       מהפנטזיות.

·                     טוב לסיים מעגלים/ קשרים כושלים רגע לפני ההתרסקות.

·                     צריך לשחרר פחדים, חרדות , פנטזיות ו...אנשים מזיקים.

·                     כדאי ללמוד לתת לעצמנו לפני כל נתינה לאחר.

·                     ה"אני" הפרטי הנו עולם שלם.

·                     עכשיו הרגע להיפטר מהצורך להיות בסדר ולהחליפו בצורך להיות

                        את!. 

  

צריך להשקיע ב"תהליך", בכדי לקלף מעצמנו את המעטפת הרב-שכבתית שהעטינו על הגוף והנשמה, בתהליך החיים ולגלות את עצמנו כפי שהיינו, בטרם הוכנסנו למכבש העיצוב החברתי.

מה אני רוצה?

ממה אני חוששת?

מה מטריף אותי רגשית?

מהם סדרי העדיפויות שלי?

מהן נקודות החוזק והחולשה שלי?

איפה אני שמה את עצמי בתוך הסיטואציה?

איך היה נראה עולמי ללא הגבלות, ויתורים ואילוצים?

 

השקעה בחשיבה ומציאת מענה לשאלות אלו מהוות צעד ראשון ב"תהליך".

  

10.      אומרות לי נשים ש "כל אישה צריכה לבקר בהודו"

כמעט כל חברותי וידידותי טעמו את טעמה של הודו. לדעתן, הטעם ממכר. שתיים מהמנחות שלי, צעירות, משכילות ואמידות, לאחר ביקור משפחתי של חודש בהודו נמצאות כעת, בתהליכי סגירת עסקים (מאד מצליחים), השכרת הדירות, במסלול ישיר להודו. חלק מחברותי היו בהודו וקול הניחוחות הממכרים בוקע גם מגרונותיהן. חופש. החופש להיות. או לא להיות. לנוח. להתבטל. לחשוב. לעצור. לחלום. לפנטז. אוכל בסיסי. ריהוט פשוט. אנשים טובים. הסתפקות במועט. "אני לא צריכה לטוס להודו בשביל למצוא את השקט, השלווה והפשטות" אני אומרת תמיד, לכל מי שמוכנה להקשיב לי. "השקט שלי מתחיל ונמצא בתוכי", מהדהד הג'ינגל של שרי אריסון בטעם דנונה. "את לא מבינה" הן אומרות לי, ו" את מיוחדת, לא כולן כמוך". ואולי זה הסוד. להיות את. להיות שונה מהעדר. לדעת לעצור בתחנות תדלוק דמיוניות, פאר יצירת החיבור האישי לגוף ולנפש של כל אחת מאיתנו. לחשוב מידי בוקר יחד עם דפי הבוקר של ידידתנו ג'וליה קמרון (בספרה המומלץ "סדנת אומן") לשתוק ולהקשיב, מבלי להצהיר על רגעי השתיקה כעל מדיטציה, לחשוב חיובי ברגעי משבר, מבלי לטוס לפונה לסדנת מהרישי או גורו, לעמוד מול המראה, לכתוב עליה באודם "את מדהימה" ולהעניק לעצמך את המחמאות להן את זקוקה, ולא להיות תלויה במחמיאים אינטרסנטים. אנחנו מיומנות בנסיעה בכביש המהיר, בלהטוטנות אין- סופית בין משימות, אנשים ומצבים, ונוטות לשכוח שגם הרכב המהיר ומשוכלל ביותר זקוק לתחנות תדלוק ולטיפולים. אפשר להגיע לתחנת דלק בהודו, ואפשר גם בכל רגע, מקום וזמן, כאן, שם ובכל מקום שתבחרי. הודו שלי נמצאת בתוכי. ושלך?.

 

מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                          מעניין? שילחי לחברה

 

מדהים ! מדהים ! מדהים!

ומאד נכון , הלוואי ותהיה לכל הנשים הארה מעין זו ושתצלחנה לישמה בחייהן ולא להפכה לאיזו אפיזודה חולפת..

בהצלחה לכולן , אביגיל

___________________________

שירית שלום,

התחברתי מאוד לכתב היד שלך, הסכמתי איתו והכי התאים לי הרעיון של לא ללכת אחרי העדר. להיות את.

אני אישית מאוד משתדלת לחיות כך את חיי.

תודה  וברכת שנה טובה

עירית.

___________________

כל מילה פצצה.

ללמוד  בע"פ ולישם. רונית.

___________________________

שלום שירית,

קוראים לי ורד, אני בת 25 מכפר סבא,

קראתי את כל מה שכתבת,  אני די בראשית דרכי, אבל עברתי חלק ממה שאת מספרת

כרגע אני עובדת כעצמאית , אני מעצבת אתרי אינטרנט, ועברתי את המשבר של כמעט פיטורין...

והיה לי חבר, נפרדנו לא מזמן, וגם החלטתי לקחת פסק זמן.

אני לא יודעת אם אני אצליח שנה...אבל אני בהחלט אנסה...

אני חושבת שאת כותבת מדהים, אני די מתחברת לכל מה שאת כותבת שם.

לא הרבה נשים מגיעות לרמה כזו של מודעות עצמית ואני מקווה שאני אוכל להתייעץ איתך בעתיד במידה ויקרו לי דברים דומים.

תודה לך, ואני מאוד שמחה להכיר נשים כמוך!

ורד.
 

 

 

_____________________________________________