10 החוויות שכל אישה צריכה לעבור כדי לצמוח

  

מאת: שירית בן- ישראל מנכ"לית .S.T.S  מתמחה בהעצמה מעשית (אישית ועסקית) של א- נשים

שירית בן ישראל

 

עוד:

הרפייה משפרת את הזיכרון

תרגול משפר את הזיכרון

שיטת המ.ת.ת - דרך חיים

אם תרזו, אין זו אגדה

דמיון מודרך לטיפול בבעיות גוף ונפש

דמיון מודרך לאהבה עצמית ולריפוי

קרוב לנפש

מודעות עצמית

לחלום ולהגשים - ללא פרפקציוניזם

דרך האמן

דאגה, חרדה ושאר מזיקין

תיבת הנגינה

תנועת הגוף האנושי

פחד מהצלחה

לתכנת את המוח

חסימות ריגשיות

חטאי האם

יום האישה הבינלאומי - סקירת מצב

אנה אנו באות? - מחשבות על יום האישה הבינ"ל

ימין ושמאל משני צדי המדרס

אובדן כושר עבודה

להוריד את הפיוזים

דרכים להרפייה

נשים מצליחות מתמודדות עם

 לחצים

מי מרגיז אותך?

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

 

מי מאיתנו לא חוותה חוויות קשות? מי מאיתנו לא עמדה יותר מפעם אחת טרום קריסה? מי מאיתנו לא יצאה ממשבר או קושי ואמרה שבדיעבד, טוב שהדבר קרה.

 

ובכן, אני כמוכן, הייתי... עברתי... התרסקתי... קמתי.... בניתי, יצרתי, העצמתי והתעצמתי. לדעת אנשים מסוימים, אפילו יתר על המידה. (טוב, הכל דרך עיני המתבונן/ת), ומידי שבוע אני בודקת עם עשרות רבות של נשים את החוויות שהעצימו אותן, הצמתים בהן הן נתקעו, נפלו ומהן התעצמו. להן, התהליך קשה, לי כמנחה הוא קל. במעין משחק עם ומול עצמי החלטתי לבצע את התרגיל באופן אישי. התוצאה לפניכן. רגע לפני שאתן נבהלות ומשגרות תגובה נמרצת, שדוחה את הרעיונות, אני מבקשת שתתאמנה ב"דחיית סיפוקים" ותנסינה להתחבר לאירועים דומים בחייכן, במיוחד לתוצאותיהם. ובעיקר, תזכורנה שהחוויות עצמן ודרך הצגתן, גם אם הן דרמטיות, ציניות וקיצוניות מהרגיל- כולן אמת וכולן באמת הפכו אותי ורבות אחרות, שחוו חוויות דומות, לנשים הנהדרות שהננו. ועל זה אמר אחד מגדולי השוביניסטים "מה שאינו הורג אותי- מחזק אותי" (ניטשה, שהמליץ לגברים לקחת את השוט בלכתם אלינו...)

 

1.      להיות מרותקת למיטה בגלל בעיות גב

מרבית חיי, החל מגיל 11 סבלתי, כמו רבות אחרות מבעיות גב. כסאות העץ הנוקשים בבית הספר, הילקוטים הכבדים, שיעורי ההתעמלות בודאי לא תרמו להקלת הבעיה. ובכל זאת, הצלחתי להגיע לגיל 45, ללדת שני ילדים ולשרוד את החיים מבלי לעבור ניתוח גב, עד יום שני 11 באוקטובר 2002, ביום זה נשכבתי ולא קמתי ממיטתי, למרות אספקת מורפיום, נקסין, אלגוליזין ודומיהם, עד 22.2.03. משך 4 חודשים שכבתי, כואבת, דואבת, מסטולה למחצה ללא יכולת תזוזה. בסופה של אותה תקופה "נשברתי" והסכמתי לעבור ניתוח בעמוד השדרה, שאפשר לי, בסופו של תהליך, לחזור לעצמי. מה הגדולה בשכיבה במיטה? בעצם, למעט כאב, שעמום ואינספור שעות של בהייה בתקרה ללא עשייה, לא הייתה בה כל גדולה. וזו בדיוק הנקודה. הרגשתי שלא היה לי יותר מה להפסיד, "נמוך" יותר מהנקודה אליה הגעתי, כלל לא חשבתי אז שיכולה מישהי להגיע. בתחושת אופוריה, מוזרה מהולה בחשיבה על הרגע בלבד מצאתי עצמי גולשת, באמצעות המחשב הנייד שהיה מונח על מיטתי לאתרי מכרזים. מעולם לפני כן לא העזתי לחשוב על אפשרות של התמודדות במכרז, למרות היותי בעלת חברה בע"מ, מקצוענית, מנוסה ומצוידת בקבלות רבות על הצלחות בתחום עיסוקי. מכרז נראה לי עד אותו רגע  מאיים, מפחיד ובלתי הולם אותי. הגשתי 5 הצעות.  הגשתי ושכחתי, שכן ממילא, לא חשבתי עמוקות על מימוש המכרזים, ממילא לא האמנתי ולו לרגע שאזכה. הגשתי ושכחתי. שכחתי עד כחודש לאחר מכן, עד לרגע, בו קיבלתי שיחת טלפון מגורם מקצועי זר, שהודיע לי שזכיתי במכרז ושעלי להאריך ולהגדיל בהתאם לסעיף מסוים בחוזה את הערבות הבנקאית, בגינה טרטרתי את בני הגדול, כשהוא מצויד בהנחיות מפורטות, לסניף הבנק בו נוהל חשבון החברה. שתקתי. נכנסתי למצב של הלם. דקות ארוכות לאחר מכן התעוררתי מהאופוריה. עוד בטרם הצלחתי להתעשת קיבלתי 2 טלפונים נוספים, שבישרו זכיות בשני מכרזים נוספים. כדאי לזכור, שהייתי חצי מעולפת, מסטולה ממשככי כאבים, חסרת מסוגלות מינימאלית לביצוע הדרכה כלשהי. אט- אט הבנתי את שהתחולל, לא ביני לבין החברות, אלא ביני לבין עצמי, ביחס ליציאה ממגבלות הפחד, שהיה לי מהתמודדות במכרזים. את המכרזים העברתי בהסכמת החברות לקולגות, שכן, לפחות 3 חודשים ארוכים לאחר מכן, עדיין שכבתי מרותקת למיטתי. ואולם, טעמן המתקתק של הזכיות במכרזים נותר בפי, בליבי ובמוחי לעד, ומאז, בעיני, התמודדות במכרז הינה כמו אכילת טבלית שוקולד. ושוקולד, אני אוהבת בחפיסות.....

 

2.      לחוות בגידה

חונכתי לתת אמון מלא באנשים. חונכתי להאמין בטוב הלב ובכוונות הטהורות של אנשים. חונכתי לבטוח בנטייתם המולדת של אנשים לחשוב עלי באותה נשימה, שהם חושבים על עצמם. לכן, בחברותי, ידידותי ובני זוגי, תמיד בטחתי, סמכתי, האמנתי, לעיתים אפילו בעיניים עצומות. אני יודעת שאיני לבד, כל חברותי חונכו כמוני. כולן נותנות אמון מלא באנשים. מי מכן הקוראות חוותה בגידה? מי מכן האמינה בבן זוגה, בחברה? בחברתה? באחות? באח? ונכוותה. אני מניחה שכרגע, במשאל בזק, 80% מכן מרימות יד. אין בגידה קשה יותר מבגידתו של אדם שבו נתנו את מלוא האמון. בגידה כזו נמנית על הסוג "המקריס", דהיינו ממוטט, מאיים להחריב את התשתיות האישיות, הבונות את עולמנו, שכן היא מתנגשת עם הערכים הבסיסיים העומדים במרכז עולמנו; אמון, אמינות, יושר ונתינה, לעיתים קרובות על גבול ההקרבה. במיוחד, כאשר האדם שבגד קיבל מאיתנו את הכל. הבגידה ההיא בחיי, על ידי הגבר שזכה ממני בכל, שקרתה לפני כעשור וחצי הפכה לאחד מאבני היסוד של ה"עצמי" האסרטיבי, גאה ומצליח שלי. הבגידה ההיא שחררה אותי מהנאיביות הרומנטית, הנסיכותית- תלותית- מחכה- מאמינה, שהייתה חלק משמעותי בבסיס אישיותי דאז. וראה זה פלא, הכאב העז עבר מזמן, אולם זיכרון האמון העיוור, מהסוג, ששום בנק בישראל לא נותן בבכיר לקוחותיו, לא מש ממוחי ומליבי מאז, פלא נוסף, איש, וגם לא אישה לא בגדו בי יותר.

 

3.      להיות מפוטרת

בפורום 'נשים בעסקים ובקריירה' ופורום 'הדרכה' שאני מנהלת בפורטל 'תפוז' מתקבלות מידי יום פניות של נשים, בעלות עסקים קטנים הקובלות של "פיטורין" שחוו מלקוח. בושה, כאב, עגמת נפש, עצב, חרדה, דחייה הן רק חלק קטן ממגוון התחושות המלוות את אירוע הפיטורין, ואין זה משנה אם בפיטורי שכירה  עסקינן, או בפיטורין של לקוח את מבצעת השירות העצמאית. בשנת 2000 עבדתי, (בפעם הראשונה בחיי כשכירה),  6 חודשים כמנהלת תקשורת שיווקית של קבוצת חברות. מתוך תפישתי את עצמי כ"כל יכולה", דהיינו מרובת כישורים וכישרונות, המחויבת לעשייה מתמדת הייתי אחראית על ההדרכות, התקשורת, עיתון החברה, תהליכי מיתוג החברה ועוד. אלא, שכמו במציאות של רבות מאיתנו, בה עצם היותנו מוכשרות ומועילות, לאו דווקא מזכה אותנו בהערכה והוקרה, גם פעילותי היצירתית והמוצלחת כמנהלת תקשורת שיווקית, למרות, ואולי דווקא בגלל ההצלחות הביאה לסיום עבודתי בחברה. מודה, טעם הפיטורין היה מר, מעציב והוריד את מפלס הביטחון העצמי שלי לתת- גובה. שלושה חודשים לאחר מכן כבר הייתי שקועה בעסק שלי, כאשר הגיע אלי בדואר עיתון החברה ההיא. אחת מהמנהלות היותר מפרגנות, שהפכה לחברתי מאז שלחה לי אותו, למען אראה ואבין. העצב הפך לכעס, הכעס פינה מקומו לטובת חמלה, החמלה הביאה לתובנה שבעצם, סיום ההתקשרות התעסוקתית נבע מפחד, קנאה ורצון לנכס לגורמים פנים- ארגוניים את ההצלחות שלי. עיתון החברה החדש, שלו בניתי את הקונספט, התכנים והעיצוב הגראפי נרשמו תחת שם המנהל שבגרונו נתקעתי כמו עצם. חדל האישים, הבלתי יצירתי נהג לקחת קרדיטים של אחרים באמצעות טרטור וסילוק. "כל כלב בא יומו" אומר הפתגם הערבי העתיק, ואכן כחודש לאחר הוצאת העיתון תחת שמו של אותו מנהל והשמטת שמי כמי שהגתה, הפיקה ויצרה את העיתון, הודיע לו המנכ"ל, ידידו וחברו הקרוב שהוא מסולק. מאותו יום הוספתי למגוון השירותים המקצועיים, שיש ביכולתי לספק, בהצלחה ובגאווה מרובה את תחום הפקת עיתונים, משלב הרעיון ועד המיתוג. ולחשוב, שהכל החל ממשהו עצוב דמוי פיטורין...

 

4.      ליהנות ממאהב צעיר בכדי לחוות את חוויית הפינוק/ טיפוח/ הערצה שחווים גברים

מחנכים אותנו, שהגבר אמור להיות מבוגר מאיתנו במספר שנים. נדיר למצוא במחוזותינו זוגות, בהם האישה צעירה מהגבר, וגם אז אנו נוטים להרים גבה. זו עדיין איננה הנורמה. מנגד, רבים הסיפורים אודות גברים, הנוטשים את נשותיהן לטובת ילדונת צעירה בשנות העשרים שלה. מה מושך גבר לילדה? מבטי ההערצה וההשתאות, העיניים הבורקות דמויות סימן השאלה, ההזדקקות לגבר, התלות הממכרת, שאפיינה ברוב המקרים את האישה המקורית, בשנים הראשונות של הקשר. לכל הפגועות, הגרושות בפועל ובתהליכים, ההמלצה שלי היא חווינה את החוויה, פרגנה לכן, לפחות פעם אחת את תחושת השליטה, הידיעה, ההובלה, ובדרך, ככל הנראה, תיהנינה ממאהב מרגש, מתלהב, מעריץ ומתרגש. מה שבטוח תתוודענה אל המרקם הקסום והמתוק, המרגש גברים וגורם להם לפרק ולהתפרק מדעתם, ממשפחתם ומהרמוניית חייהם. 

 

5.      להכיר את הלהטוטנית שבך

אם תשאלנה את פרופסור איילה מלאך- פיינס, ראש המחלקה לניהול באוניברסיטת בן- גוריון, היא תאמר שכולנו להטוטניות. הלהטוטנות היא הכלי האפקטיבי ביותר, המצוי ברשותנו ומאפשר לנו לתמרן, בדרך כלל בהצלחה, בין הפלטפורמות השונות בחיינו; לתמרן ולשמור על המסגרות, כמו גם על השפיות. הלהטוטנית האישית שונה מאישה לחברתה. לכל להטוטנית מכסת הכדורים בהם היא מסוגלת לג'נגל. לכן, כל אישה, כדאי שתכיר מקרוב ובצורה הכי אינטימית ואוהבת את מגון הכדורים שבחייה, את מגוון התמרונים שיש ביכולתה לשלוף מהמאגר הפרטי,  בהתראה של 60 שניות, וחשוב אף יותר, את הקו האדום המפריד בין המצוי לרצוי בתחום הלהטוטנות בחייה. למה? כי הכדור הנוסף, אותו אנו מחליטות לעיתים הוסיף למשחק, הוא זה שעושה את ההבדל בין זרימה לנפילה, בין בניה לקריסה, בין כישלון להצלחה.

 

המשך המאמר...

 

מה דעתך?    תגובות: כיתבי לנו                          מעניין? שילחי לחברה

 
כל הכבוד! מסכימה עם מילותייך. הייתי אם במשרה מלאה או, עקרת בית, כמה שאני שונאת את המונח הזה. במשך כעשור.  כשאימי חלתה בסרטן טיפלתי בה במשך חצי שנה עד למותה. אחרי מותה, כתבתי והוצאתי ספר ילדים העוסק במחלה. שם הספר "אינני בוכה אף פעם, כמעט". הוא היה בחנויות הספרים ומספר ספריות עירוניות רכשו אותו. במקביל סיימתי
תואר ראשון ולמדתי קורס עיסוי ועיסוי רפואי. אחר כך, הגעתי גם לניקן. והיום אני הופכת מ"עקרת בית" או מלהטוטנית  ללהטוטנית מוכשרת יותר. ולאשת עסקים.
אני אוהבת את מה שכתבת ומזדהה עם רוח הדברים גם אם לא בדיוק עם התוכן. הרי לכל אחת מאיתנו הסיפור האישי שלה.
כל טוב, ויישר כוח! מועדים לשמחה, קרן
 

__________________________________________