פלישה וניתוץ של חומות ההגנה הפנימיות בתוך יחסים

מאת: מיכל גזית, מנחת סדנאות דרך האמן לפיתוח וביטוי היצירתיות, יועצת פסיכו-אסטרולוגית, עיתונאית וכותבת.

 

עוד:

מרכז חזק

למצוא את הייעוד

הסוד מאחורי כוחן של מילים

אמנות היחסים

שינוי עצמי חיובי

אמון

רגשות

חוקי הנפש של היקום

האם את  אשה מאושרת

ורק הכובע הירוק

פנטזיות

הביקורת

בחרתי בחיים של אי ודאות

דפי בוקר

כוחה של חשיבה נכונה

מועדון דחויים-דחויות

התנגדויות, אושר ומה שביניהם

לחולל שינויים

עושים סדר

ספירת מלאי

ציפיות זה לכריות

מהחמצה לצמיחה

למדוט בין השורות

אחווה או מלחמת אחים

החופש לבחור

קופסאות

מה ששלו - שלו, מה ששלך - שלך

אחת החוויות הרגשיות הקשות, שיכולה להפוך למעצימה מכולן, היא כשלוקחים ממך משהו שחשבת שהוא שלך.  זו יכולה להיות אמת פנימית, כשרון, יכולת, או כל דבר אחר בנו, שמישהו, לרוב בן/בת זוג, עוקר ממך, ומשאיר חלל פעור, בנשמה. הצד הלוקח וזה שלקחו ממנו יכנסו למעגל אובססיבי של מחסור. קרב חסר סיכוי בניסיון להחזיר או להגן על חלקי נשמה אבודים.

 

יש בתוכנו המון איכויות שדרכן אנחנו מגדירים את עצמנו, לנו, ולעולם שסביבנו. אוסף של אמיתות, ידיעות על עצמנו ועל העולם, סיפור שאנחנו מספרים שוב ושוב, מבלי לגעת בו, מבלי לבחון אותו.

 

טוב ונוח לנו עם האמיתות האלה. הן מגדירות אותנו, בפני עצמנו והעולם, ואנחנו מייצרים סביבן חומת הגנה, שלא תאפשר למשהו מבחוץ לערער אותן.

החומה הזו נבנית ברדיוס רחב במיוחד, כזה שלא יאפשר בכלל כניסה פנימה. כך, שלא ניתן יהיה לגעת במבנים השבירים שנמצאים מאחוריה,  שמעולם לא באמת נבדקו, ומתוך כך, גם לא ברורה חסינותם.

 

עד שמתרחשת פלישה. מישהו מחוץ לנו, שהיה מספיק עוצמתי, או כוחני, ניתץ את החומות, בדרך כלל תוך שירת סרנדות אהבה, מבלי שהבחנו שזה מה שקרה. הצד שפלש, לקח מאתנו משהו, שחשבנו ששלנו, ואי אפשר אפילו להגיד ולדעת מה, כי כבר שנים שלא הסתכלנו מה נמצא שם, מאחורי החומות.

 

התחושה היא של נבגדות, של חוסר נוראי, שמכריח לצאת למסע נואש, להחזרת מה שאבד. כי אי אפשר לצאת החוצה לעולם, עם חור בבטן, חלל שנפער. זה לא נעים, מפריע לזרימה, פוגע בביטחון העצמי.

החשיבה ההגיונית, ובעצם גם הלא מודע שלנו, שמכוון אותנו רק לטוב שלנו, מסמנים שלא לשוב למקום הכואב, שמחסיר מאתנו.

 

ולמרות זאת, גברים ונשים, שפויים, מחוברים, יפים, חכמים, חזקים, חוזרים פעם אחר פעם למקום שהרע להם, באובססיביות חסרת הגיון, ויוצאים ממנו בכל פעם, חסרים קצת יותר.  הם עושים דברים שלעולם לא היו עושים כשהם בצלילות, כאלה שנוגדים את ה"אני מאמין" שלהם וקורים כמעט ללא שליטה.

 

הניסיון להשיב חלקי נשמה אבודים, שכביכול נלקחו מהם, ונבלעו בתוך האחר, יוצר דפוס של מכה ומוכה.  אחד שהופך להיות יותר ויותר תלוי וחסר, והאחר, שאוחז באותם חלקים חסרים, ולא מרפה מהם. שולט ונשלט, מכה ומוכה, ומי מאתנו לא היה בשני הקצוות,   מטפורית ורגשית, בתוך מערכות יחסים. 

 

הדרך ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי של חזרה למקום שהרע לנו היא להאדיר את אותו אחר או אחרת. הם הופכים לעוצמתיים ולמושא של אהבה, כי הם הצליחו לפרוץ חומות בנות שנים. הניסיון לשמר את המערכת ההרסנית מקושט בכותרות אהבה, כי קשה יותר להודות בפני עצמנו והסביבה, שאנחנו מנסים לחזור למקום שמחליש אותנו, מתוך תלות, נזקקות ותחושה של חוסר.

 

הצד שלקח, עשה זאת לרוב בזמן כיבוש, רצון שמי שמולו יהיה שלו/ה. הוא/היא חדרו פנימה, הפשיטו, הותירו איברים חשופים, לוקחים חלק מן השלל לעצמם. כמו צייד שחוזר מן הציד, ותולה את ראש הצבי, כאות להצלחתו.

 

אבל אז, אותו אתגר כיבושי, הופך להיות תלוי בו, חסר כוח לידו, מין שליטה מדומה, שאין בה שום עונג. ידיעה פנימית שהוא/היא, מחזיק במשהו שלא שלו, והוא מעיק ומכביד, מה שמעורר רצון להתנער, להתרחק.

 

תהליך כזה יכול להימשך זמן רב, תוך מצוקה גדלה והולכת של שני הצדדים. מינוס ופלוס שנקשרים במגנט הרסני, שאין דבר טוב שיכול לצמוח ממנו, כל עוד הוא מתנהל בדפוס של הגדרת כוחות מקובעת.

 

זמן כזה, הוא הזדמנות נפלאה לעבודת מודעות, לבחון מחדש את הכלים, לעבור מהאזור המוכר, לזה הלא נודע, וליצור אמיתות חדשות. אבל לרוב, האנרגיה ממשיכה להיות מושלכת החוצה, במקום פנימה, משך זמן רב, לעיתים, עד עולם...

 

כשהמודעות של הצד ש"לקחו" ממנו מופנית פנימה, ניתן להבין שלקחו מאתנו משהו שמעולם לא היה באמת שלנו. זמן כזה הוא הזדמנות מדהימה בחיים. החומות כבר נותצו,  ואפשר לראות כל מה שנמצא שם, הכול חשוף, ברור. זו הזדמנות לבחון אלו כלים ויכולות פנימיות נשאיר בנו ואלו חדשים אפשר וכדאי ליצור וליצוק בתוכנו.

 

זו הזדמנות ליצור מחדש את ה"אני מאמין", לארגן את דפוסי המחשבה והאמונות, להגדיר יכולות, כישורים, העדפות, שיהיו טובים יותר מאלה שלא עבדו לנו קודם.

 

כשהאזור הזה מוגדר מחדש, אפשר לגדר אותו, להציב סביבו חומת הגנה. הפעם היא תהיה מדויקת ופנימית הרבה יותר. אין צורך לגונן על רדיוסים רחבים מדי ליתר בטחון. עכשיו אנחנו יודעים בדיוק מה שלנו, ומעכשיו יהיה שם לעולם, ואפשר להקיף רק אותו.

 

כשהחומה הפנימית מוגדרת ומצומצמת, נותרים סביבה אזורים נרחבים, חופש שאין צורך לגדר עוד. 

 

לצד ש"לקח" יש בתהליך כזה בדיוק אותה הזדמנות. להגדיר את אזורי הכוח והעוצמה שלו ולגדר אותם בתוכו. ואז, כשיש מרכז ברור שכזה, אין עוד צורך "לכבוש" ולנתץ חומות של אחרים, בכדי לקחת מהם משאבים, שלעולם לא יוכלו להיות שלו.

 

המשאבים הזרים, הכוח המושאל, ירגישו לעולם כזיוף, ומרגע שהם נלקחים ממי שהיו שייכים לו, הם מאבדים בהדרגה מערכם.

מי שמולם, שנראה כמו אדם חזק בהתחלה, כזה ששווה להיות מוזן מהכוחות שלו, הפך לחלש בתוך התהליך, כזה שאין עוד מה לקחת ממנו בכדי להתחזק.

 

ללא מודעות, הדרך היחידה של הצד הלוקח, היא לחזור בדיוק על אותו דפוס, עם האתגר הבא. למצוא מישהו, שנראה מספיק חזק וחסין בשלב ראשון, לפלוש גם לחומות האלה, בכדי להיות מוזן מעוד כוח מושאל. ואז, באין יותר מקור כוח שמזין, להתרחק, ומיידית לעבור לאתגר הבא.

.

רוב האנשים לא יפנו את המבט פנימה לעולם. הם ינתקו ממערכת מכאיבה אחת, ויעברו לאחרת, חוזרים ושוב שוב על אותם דפוסים. הם ימשיכו להסתובב בעולם עם חלקי נשמה חסרים, או עם חלקי נשמה מושאלים, שלא באמת שייכים להם.

 

כך או כך, התחושה היא של חוסר תמידי. וכשיראו, במקרה או שלא, את האדם ש"לקח" מהם אותם חלקים חסרים, או לחילופין את זה שממנו הם "לקחו" הם לעולם ירגישו אליו שנאה מהולה בגעגוע, כי משהו מהם, נשאר חסר. 

 

הייתי בשני הצדדים. לקחתי מאנשים כוחות שלא היו שלי, ניזונה מהם. מקווה שהם יוכלו לסלוח לי, מקווה שיוכלו להפוך זאת למתנה, של התבוננות פנימה, הגדרה חדשה של האמת הפנימית. אפשרתי לאנשים לקחת כוחות שחשבתי ששלי, וניסיתי להחזיר אותם מהם, לרשותי. מקווה שאוכל לסלוח לעצמי, על זמנים אבודים שכאלה.

 

בטוחה שיהיו בחיים עוד הזדמנויות, לבחון מה נמצא שם מאחורי החומות הפנימיות. כל הזדמנות כזו, מאפשרת לדייק עוד יותר, לרכז את העוצמה הפנימית עד גודל של פנינה ענקית וזוהרת, שמספיקה לה צדפה, כהגנה.

 

והאתגר הגדול יותר הוא כנראה לפגוש את הזולת, מאחורי כמה שפחות הגנות, ולאפשר כניסה הדדית לאוצרות שבפנים. כדי להיות במקום הזה, יש צורך במספיק אומץ ובטחון פנימי. לדעת, שהאוצרות שלנו בתוך הצדפה, ואפשר לפתוח אותה ולסגור כרצוננו, כי יש בנו את הכוח, ויש לנו את הבחירה, ואת מה שבאמת שלנו, לעולם לא יוכלו לקחת לנו.

 

אותו אומץ ובטחון מאפשרים גם להיכנס לאחר, בכדי לחקור ביחד, לחשוף עוד, ולדעת שאין בך צורך "לקחת" אוצרות של מישהו אחר, כי יש בך מספיק משלך.

 

כשהחוויה היא הדדית, כששני הצדדים מחוברים לעוצמות שלהם וסומכים עליהן, וזה על זה, אפשר לחצות ביחד לאזורים לא נודעים, עם הרבה פחות פחד, ויותר אמון ואמונה.

 

_____________

מיכל גזית, מנחת סדנאות דרך האמן לפיתוח וביטוי היצירתיות, יועצת פסיכו-אסטרולוגית, עיתונאית וכותבת. טל: 03-6476495  דוא"ל gazit_michal@nana10.co.il

 

 

 

מעניין? שילחי לחברה                                   הגיבי על הכתבה 

   

_______________________________________